ברכת המוציא וברכת מזונות

זו סוגיה ארוכה, אך אנסה לענות בקצרה. חכמים תיקנו לברך ברכת מזונות על כל סוגי הדגן, למרות שהם נכללים בפירות האדמה, וראוי היה לברך עליהם ברכת אדמה, מפאת חשיבותם של חמשת מיני דגן, שאנשים קובעים סעודה עליהם (טור או"ח סי' רח). אם אפה עיסה מחמשת מיני דגן ועשאה לחם, נתעלה הדגן יותר, כי על הלחם קובעים סעודה יותר, ותיקנו חכמים שיברך ברכת המוציא לחם מן הארץ. (שו"ע או"ח סי' קסז ס"ב, וט"ז סי' קסח סק"ו), לאחר שיטול ידיים לסעודה זו. פת המחוייבת בברכת המוציא היא פת הנעשית באופן מיוחד ובצורה מיוחדת. לחם הוא עיסה עבה הנאפית בתנור, ועשויה בצורה שמיועדת לקביעת סעודה, ולא לאכילת עראי. עיסה שלא נאפתה בתנור אין לה דין לחם, כפי שעיסה שלא קובעים סעודה על סוג לחם שכזה אין לה דין לחם, אלא מוגדרת כ"פת הבאה בכיסנין". בהגדרת פת הבאה בכיסנין מצאנו שלוש שיטות, שכולן נפסקו להלכה. פירוש ראשון הוא, שעשה מהבצק צורת כיס ומילא אותו בפירות, אגוזים ושקדים בכמות גדולה, שהאוכל מרגיש את טעמם (משנה ברורה סי' קסח ס"ק לג, ובשער הציון ס"ק כט). פת כזו אינה עשויה לקביעות סעודה, ומברכים עליה מזונות, ואף שהבצק נילוש במים בלבד, וטעמו כטעם לחם, מ"מ אין דרך בני אדם לקבוע סעודה על פת כזאת. אמנם אם אפה חלה עם מעט צימוקים, הם אינם בכלל זה, ומברכים המוציא, שהרי העיסה נילושה בפני עצמה, והצימוקים מועטים (פרי מגדים במשבצות זהב שם ס"ק ז). אמנם, אם הפת ממולאת בבשר, דגים, או גבינה, אין זה פת הבאה בכיסנין, שהרי דברים אלו הם עיקר סעודה, ואינם לקינוח בלבד, ואדם עשוי לקבוע סעודתו עליו, ובמילוי כזה יברך המוציא. (לכאורה גם פיצה בכלל זה, ואכן אם העיסה היא מקמח ומים, אין סיבה שלא לברך עליה המוציא) פירוש נוסף בפת הבאה בכיסנין הוא שזו פת שנתערב בעיסה כמות גדולה של דבש, שמן או תבלין, שמורגש טעמם יותר מטעם הקמח, והם העיקר, וטעם העיסה טפל להם. שוב הטעם הוא שאין דרך בני אדם לקבוע סעודה עליהם, ופת זו נאכלת למתיקה ולקינוח בלבד, לכן ברכתה מזונות. גם כאן, אם נתן בעיסה כמות מועטת, וטעמו של הדבש אינו ניכר כל כך, אף שמרגישים אותו, והפת נקראת "חלה מתוקה", בכל זאת לחם גמור הוא, כי הדבש אינו העיקר, אלא הקמח. פירוש נוסף בהגדרת פת הבאה בכיסנין הוא שהפת נעשתה יבשה, ומתפוררת בקלות. ואפילו אם היא קמח ומים בלבד, פת כזאת אינה נאכלת בדרך סעודה, אלא לשם תענוג ותיאבון, על כן אינה נחשבת לחם. דוגמה לדבר, בייגלך, וביסקויטים. בהגדרה זו היה מקום לצרף גם את המצה, שהרי גם היא דקה ויבשה. אבל, בימי הפסח אין שאלה, שהרי היא הלחם של החג הזה, ועליה קובעים סעודה. בימים רגילים, דעת פוסקי אשכנז שבכל זאת מברכים עליה המוציא, כי היום אינן קשות כל כך, וכן היום הן נאכלות לשביעה וקביעות סעודה, ולא לתענוג ומתיקה, ולכן מברכים עליהן המוציא. בני ספרד מברכים עליה מזונות, במשך ימי השנה. חשוב להדגיש, אם אכל פת הבאה בכיסנין בקביעות סעודה, אזי עשאה לחם גמור, ומברך עליה המוציא. אופן קביעת סעודה הוא דיון בפני עצמו, אבל אם אוכל אותה עם מאכלים אחרים שרגילים לאכול עם הפת, כבשר ודגים, זה נחשב קביעות סעודה, ומברכים המוציא וברכת המזון. לכן מי שאוכל לחמניות, המוגדרות כ"לחמניות מזונות", לא יצא מידי חיוב ברכת המוציא, אם הוא אוכל און בקידוש בבית הכנסת, או בחתונה, כי אף שנילושו הלחמניות עם מי פירות, אבל הסעודה היא סעודה קבועה, וחייבים נטילת ידיים והמוציא כדין פת רגילה. נקודה נוספת, אפיית העיסה גורמת לה להיחשב לחם, וברכתה המוציא. בישול עיסה גורמת לה להיחשב מזונות, וברכתה מזונות. בדין טיגון נחלקו הפוסקים, והנכון לאוכלם עם פת ולפוטרם בברכת הפת 0משנה ברורה סי' קסח ס"ק נו. החזון איש סי' כו ס"ק ט הכריע שאינו נחשב בישול).