בשר שספק אם נמלח בכלי מנוקב

א) שנינו בחולין (קיג,א), אמר שמואל אין מניחים בשר מליח אלא על גבי כלי מנוקב. וכן פסק הטור (יור"ד סי' סט סעיף טז), אין מולחים אלא בכלי מנוקב או על גבי קשים וקיסמים או במקום מדרון בענין שאם ישפך שם מים יצאו מיד. הוסיף הטור ופסק (סעיף יח), והבשר שנמלח בכלי שאינו מנוקב אסור לאוכלו אפילו צלי דהוי כאילו נתבשל בדמו וכו', וכתב רבינו תם שנאסר הבשר מיד, ואפילו לא שהה שיעור מליחה, והר"ר יהודה אלברצלוני כתב שלא נאסר אלא א"כ שהתה בכלי שיעור מליחה, ואדוני אבי הרא"ש כתב שאם שהה בו כשיעור משיתנו מים על האש עד שיתחילו להרתיח חשוב ככבוש וכל מה שממנו בציר אסור, ואם לאו אין אסור ממנו אלא כדי קליפה, עכ"ל. בשולחן ערוך פסק כדעת הרא"ש (סעיף יח). איסור זה יש להסתפק האם הוא מן התורה או מדרבנן, ויש לברר כאן שתי הלכות, מה דינו של הדם שיצא על ידי המליחה, האם איסורו הוא מהתורה או מדרבנן, שהרי איסור כרת לא נאמר על דם האיברים. וכן יש לראות מה דין הבשר שנכבש בתוך ציר זה, האם איסורו הוא מהתורה או מדרבנן, כלומר, זה פשוט שאם דם זה עצמו איסורו הוא מדרבנן, אזי גם הבשר אסור רק מדרבנן, ברם אם הדם עצמו אסור מן התורה, מ"מ אולי הבשר אסור רק מדרבנן. בשאלה הראשונה נחלקו הראשונים אם דם שבישלו אסור מן התורה או מדרבנן. שנינו במנחות (כא,א), אמר זעירי א"ר חנינא דם שבישלו אינו עובר עליו. אבל נחלקו אם קיימא לן כן להלכה, דעת רש"י (חולין קט,א, ד"ה הלב, וקכ,א, ד"ה הקפה) שדם שבישלו חייבים עליו כרת, וכן היא דעת הרי"ף (חולין לט,א, מדפיו), וכן היא דעת הרמב"ם (עיין פ"ט מהל' מאכלות אסורות ה"ו וכן פ"ו ה"ו שם ובמגיד משנה ובלחם משנה. ועיין עוד בבית יוסף יו"ד סי' פז ובש"ך שם ס"ק טו). אבל דעת התוס' (חולין קט,א, וקכ,א) שדם שבישלו אינו עובר עליו, וכן דעת הרשב"א (בחידושיו לחולין קיב,א, ובתורת הבית הארוך בית ד שער ד ובית ג שער ג), וכן דעת עוד ראשונים שדם שבישלו אסור רק מדרבנן. ובקרית ספר להמבי"ט (פ"ו מהל' מאכלות אסורות) נקט שדם שבישלו אינו עובר עליו, היינו שאין על אכילתו מלקות, אבל איסורו איסור תורה כדין חצי שיעור שאסור מן התורה, וכן דעת בעל העיטור בשער הכשר הבשר (הביאו הרשב"א בחידושיו שם קיא,א, וראה שו"ת שאגת אריה החדשות סי' טז). בסוגיא במנחות שם מבואר שכמו שדם שבישלו אינו עובר עליו, הוא הדין דם שמלחו אינו עובר עליו (וראה בפרי מגדים בפתיחה להלכות מליחה). א"כ איסור דם שנמלח תלוי במחלוקת הראשונים גבי דם שבשלו אם אסור מן התורה. אך מצאתי חידוש לפי שיטת העיטור שהאיסור הוא כחצי שיעור, בשו"ת נפש חיה (יו"ד סי' ה) שכתב לפרש את הדמיון לחצי שיעור, שהרי נפסק שהיוצא מן הטמא טמא, ועל כן אסור חלב בהמה טמאה וביצת טמאה, א"כ גם דם שבשלו בא מן הטמא, משום שבא מאיסור דם, אלא מכיוון שכעת אינו ראוי להקרבה לכן לא ילקו עליו, אבל איסור יש כחצי שיעור האסור מן התורה שאין לוקים עליו, אך זה נכון רק אם פירש מתחילה מהאיברים ואח"כ נתבשל, אבל דם האיברים שלא פירש ונתבשל ופירש ע"י בישול בזה אין איסור, דלא שייך לומר שאסור מטעם כל היוצא מן הטמא, דהרי מתחילה היה מותר דהוי דם האיברים שלא פירש, ואחר שפירש שוב הוי דם שבשלו ולא הוי יוצא מטמא (וכן הוא בשו"ת הרי"ם יו"ד סי' ז, והסכים עימו חותנו בעל הישועות מלכו, עיי"ש. מעתה נמצא שישנה מחלוקת אם דם שמלחו יש לאו ומלקות, או איסור מדרבנן, והבשר נאסר כמפורש בשו"ע (סי' קה ס"א) בכל איסור בתערובות, אם הוא כבוש בתוך הציר או בתוך חומץ אם שהה כדי שיתננו על האור וירתיח ויתחיל להתבשל הרי הוא כמבושל. ובפרי מגדים שם (משבצות סק"א) כתב, וכבישה זו האוסרת היא מהתורה כדמוכח מהא דאמרינן בבשר בחלב חידוש, ש"מ דבשאר איסורים מן התורה, כן כתבו ז"ל. ומיהו בחומץ וציר אי הוי מהתורה, בספר בית ישראל (סי' קד) כתב דהוה דרבנן, ומשום הכי כתב דבפחות משיעור מעת לעת עכברא ספק משביח ספק דרבנן וכו', ובכרתי ופלתי (אות ב) מסופק בזה, עיי"ש ומ"ש מהרמב"ם (פכ"ב מהל' שבת ה"י) ובשו"ע (או"ח סי' שכא ס"ג), הכובש אסור שהוא כמבשל, אין ראיה, דודאי מבשל ממש שלא ע"י האור בחמה שרי, אלא כעין מבושל הוא, ומ"מ מאחר שסתמו הפוסקים ודאי אין להקל כדי שירתיח הוי דאוריתא. מבואר בדברי הפמ"ג שתמה על הפלתי ואכן דבריו תמוהים בראייתו מהלכות שבת, שהרי מפרק כ"א ואילך סידר הרמב"ם את הדברים האסורים משום שבות. אך מ"מ מסיק הפמ"ג שאין ללמוד מעצם המעשה אי הוי דאוריתא מה שנוגע אצל האדם, שהרי כאן הנידון הוא על המאכל, ובזה יש לומר שכמו שכבוש מעת לעת הוי דאוריתא, כפי שהוכיחו הפוסקים מבשר בחלב, כפי שכתב הפלתי עצמו בתחילת דבריו לתמוה על הכנסת הגדולה בשם דמשק אליעזר שדן מנלן דהוי דאוריתא, והרי כך מפורש בראשונים דכבוש אוסר מדאוריתא (ראה ביאור הגר"א יו"ד סי' קה סק"א), א"כ ה"ה לענין כבוש בציר כפי השיעור שפסק הרא"ש, והרי פשוט שכבישה מעת לעת אינה מלאכה דאוריתא בשבת. מבואר איפוא על פי הפרי מגדים, שאם היה הדם שמלחו איסור תורה, גם הבשר שבו נכבש הציר של הדם היה איסור תורה, אך לדעת רבים מהראשונים שדם שמלחו הוי מדרבנן כמו דם שבשלו, א"כ גם הבשר נאסר רק מדרבנן. אלא שיש לדון אם האיסור הוא רק מדרבנן, מה הדין בנמלח ונולד ספק אם הכלי היה מנוקב או לא, דהיינו הספק הוא אם נעשה כבשר הכבוש בציר עם דם, האם יש מקום להקל בספק זה, כשיש גם לצרף את דעת הבית ישראל שכבוש כזה אינו אסור אלא מדרבנן. ב) פסק הרמ"א (יו"ד סי' סט סעיף י) שעכו"ם נאמן על בשר שהודח כדין, באומר כן במסיח לפי תומו. כתב שם הט"ז (ס"ק כ"ד) שהבית יוסף הקשה הרי אין מסיח לפי תומו נאמן אלא בעדות אשה, ואיך האמינוהו כאן, תירץ הב"י שבמילי דרבנן נאמן בכל מקום כמפורש בתרומת הדשן (סי' עט), ובשר זה הוא בכלל דם שבשלו דמליח כרותח. העיר הרמ"א בדרכי משה ששם לא צריכים להגיע למליח כרותח, שהרי הנידון הוא שהבשר כבר נתבשל, והוה ליה דם שבשלו. אח"כ כתב הט"ז, ומעשה בא לידינו באשה אחת שבשלה בשר ושכחה אם מלחה אותו תחילה אם לאו, והתרנו מכח זה דלא הוי אלא ספיקא דרבנן ולקולא, ואין לומר דמוקמינן לה אחזקא דמעיקרא שלא היתה מלוחה, דא"כ גם כאן אמאי אנו מתירים מכח מסיח לפי תומו מחמת שהוא מדרבנן, ולא אמרינן אוקי אחזקה דמעיקרא שלא היתה מודחת וכו', ואע"ג דהב"י (סי' פז) כתב בשם רש"י והרמב"ם דס"ל דאפילו בבישול יש איסור מן התורה, מ"מ הא קמן דכל האחרונים לא חשו לזה כיוון דהוא תלמוד ערוך וכו', והאי דלא אזלינן כאן בתר חזקה, דיש רוב נגד החזקה דרוב פעמים מולחים תחילה, ורוב עדיף מחזקה כמשב שמעתתא הרא"ש ריש כתובות בפשט דפתח פתוח מצאתי. נלמד מדבריו שבשר שנמלח או נתבשל אין על הדם אלא נידון של איסור דרבנן, ולכן במקום ספק יש להקל, אלא דאכתי היה לנו להחמיר משום דהוי בחזקת איסור שלא נמלח, ולזה אמרינן הואיל ורוב פעמים מולחים תחילה, הרי רובא וחזקה רובא עדיף, לכן יש להקל ולהתיר את הבשר באכילה. הש"ך בנקודות הכסף השיג על הט"ז, ולדעתו בודאי לא אמרינן בכהאי גוונא ספק דרבנן לקולא, דא"כ למה הוצרכו הפוסקים שם לאמירת העכו"ם במסיח לפי תומו, הא בלאו הכי מותר משום ספיקא דרבנן, והטעם שאסור הוא שכיוון שאיתחזק הכא איסור דם, וכל היכא דאיתחזק איסורא לא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא, כמבואר בש"ך (סי' קי ס"ק סג דין כ). ושם הביא מחלוקת בסוגיא בעירובין פרק בכל מערבין, שנחלקו בזה בש"ס, ולדעתו איכא למינקט כלישנא בתרא שם שאין להקל בספק דרבנן כאשר יש חזקת איסור. וראה בגליון מהר"ש איגר וכן בחידושי הגהות יד אברהם על השו"ע שהביא מהרבה פוסקים דנו בהלכה, שיש סוברים כהש"ך ויש חולקים עליו. וכתבו האחרונים שלדעת הרמב"ם אמרינן ספיקא דרבנן לקולא אפילו במקום שיש חזקת איסור. ומצאתי בספר בית יצחק (להגרי"א חבר שער הספיקות סי' לח) שדן בענין זה ונטה לומר שאין להקל באיתחזק איסורא אם הספק הוא אם נעשה מעשה להתירו, והיינו רק באופן שכתוב שם בגמ' שיש מעשה טבילה, אלא שיש ספק אם הטבילה היתה כראוי, בזה יש להקל, אבל כאשר הספק אם בכלל טבל או לא, אין להקל באיתחזק איסורא. ולפי זה מסיק שבמעשה הט"ז שיש לבשר חזקת איסור שלא נמלח, ויש ספק אם נמלח או לא אין להקל (וראה שם סי' כא בסופו שהביא את מחלוקת הט"ז והש"ך, ולא העיר מהאמור). ובאמת לא מובנת לי השגת הש"ך, וכי הט"ז כתב להקל בספיקא דרבנן אפילו באיתחזק איסורא, והרי בסוף דבריו כתב שהטעם שאין הולכים בתר החזקה, היינו משום דאיכא רובא כנגד החזקה, ולעולם בדליכא רובא נגד החזקה אין מקום להקל אף בספק דרבנן. ג) בחוות דעת (סי' סט בביאורים ס"ק יד) הביא את דברי הט"ז וכתב, ועוד נראה לי דבלאו הכי לא מקרי כאן חזקת איסור רק כמו טבל דלא נתקן, דכל החתיכה אסורה, מה שאין כן כאן דלא הוי החתיכה אסורה רק שהאיסור דבוק עליה, כמו שכתב הט"ז (סי' קכז סק"ו). ביאור דבריו, ששם כתב הרמ"א לענין עד אחד נאמן באיסורים שכל דבר שלא איתחזק לא להיתר ולא לאיסור עד אחד נאמן עליו אפילו לאוסרו, וכל היכא דאיתחזק דבר באיסור כגון טבל או חתיכת בשר שאינה מנוקרת אין העד נאמן עליו להתירו אלא א"כ בידו לתקנו. וכתב עליו הט"ז שם, ותמהתי על פה קדוש שאמר כן, דדוקא בטבל וכיוצא בו שהיה אסור בודאי כולו לאכול קודם התיקון ולא היה שום היתר התיקון בכל הכרי, בזה אמרינן כיוון דאיתחזק איסורא בודאי אין עד אחד נאמן להוציאו מחזקתו להתירא, אבל בשר שאינו מנוקר הא לא אתחזק הבשר לאיסורא כלל אלא משום גידים או חלב שיש בו דבר זה ואסור מחמת ספק, ודאי דומה למה שכתב אח"כ דאם היו כאן שתי חתיכות אחת של היתר ואחת של איסור עד אחד נאמן לומר זהו של היתר, וזהו פשוט דאפילו היו ההיתר והאיסור מחוברים שייך דין זה, והיינו ממש הדין שזכרתי בבשר שאינו מנוקר דאסור מכח ספק שמא יפקע האיסור, ומה שהוא מותר אחר התיקון היה מותר גם קודם התיקון אלא שלא היה מבורר, ואין שייך כאן לומר דאתחזק האיסור בודאי בהאי חתיכה. זו היא איפוא כוונת החוות דעת שהקשה על הט"ז שסתר משנתו, דבמעשה של האשה שנולד לה ספק אם מלחה הבשר נקט שיש חזקת איסור, אלא שיש רוב כנגד החזקה דרוב פעמים מולחים תחילה, ולמה צריך לזה, הא אין כלל חזקת איסור, דהבשר שלא נמלח תרתי אית ביה, בשר ודם, בשר שהוא מותר ודם שהוא אסור, המותר הוא מותר מלכתחילה ומעולם לא היה אסור, והנידון הוא על הדם שהיה אסור ונשאר אסור, אם הופרד מתוך ההיתר אם לאו, ולדעת הט"ז אין כאן נגד חזקה, וא"כ בלאו הכי מותר, ואין צורך לצרף לטעם ההיתר שמשום שרובא מולחים דהוא עדיף מחזקה. אמנם הנידון שם (סי' קכז) הוא לענין נאמנותו של עד אחד באיסורים, ואילו כאן הנידון הוא לענין להעמיד את ספק האיסור על חזקתו, ויש מקום לחלק ולומר שכאשר דנים על כך שעד אחד אינו נאמן כנגד אתחזק איסורא, יש לנו לראות את גוף החפצא עליו אנו דנים אם אתחזק בו גופא האיסור אם לאו, אבל כאשר הנידון הוא להעמיד את האיסור על חזקתו כאשר נולד ספק, בכל גוונא מעמידים על החזקה, ואע"פ שאין האיסור בגופו ממש. ברם לכשנעיין נמצא שמסתבר להיפך, שכאשר השאלה היא נאמנותו של העד אחד, יסוד הדברים הוא שאין בכוחו של העד לשנות את המציאות הידועה לנו, וכיוון שלפי המציאות הידועה לנו אסור לאכול את הדבר הזה, הואיל ועדיין לא נוקר מהחלבים שבו, והעד האחד מעיד לנו שמציאות זו השתנתה על ידי התיקון שנעשה, אזי אינו נאמן, אלא כל נאמנותו היא רק על דבר שאינו ידוע והוא מסופק אצלנו, והוא מודיע לנו מה היא המציאות, משא"כ בנידון ספק איסור שמעמידים אותו על חזקתו, בפשטות יש לראות בו גופא אם האיסור נעשה היתר או אפכא, ולא אכפת לנו במה שהאיסור וההיתר קבועים יחדו, ואע"פ שאקבע איסורא, הרי עד אחד נאמן גם באקבע איסורא, ורק באתחזק איסורא אינו נאמן, ונכונה איפוא קושית החוות דעת עוד בדרך קל וחומר, אם נאמנות עד אחד אינה נחשבת נאמנות נגד חזקה אלא בירור המציאות גרידא, א"כ קל וחומר שאין להעמיד באופן כזה איסור על חזקתו, הואיל והוא עצמו אינו אסור, אלא יש בו תערובת איסור. וכבר כתב כן המאירי בגיטין (ב,ב) גבי הדין שאין עד אחד נאמן באיסורים במקום שאתחזק איסורא, וכתב שם המאירי, קשיא לן והרי נאמן על חלב וגיד וניקור הבשר מחלביו וגידיו, ותירצו שבאלו אין זה מתיר את המוחזק באיסור אלא שבירר את ההיתר מתוך האיסור, ובמה שהתיר הוברר הדבר שלא הוחזק באיסור, עכ"ל. מפורש בדבריו כשיטת הט"ז שזה לא נחשב אתחזק איסורא. בתוס' הרא"ש שם איתא, אבל מניקור חלב וגיד מייתי שפיר ראיה דאין זה בידו לתקן כשאמר גיד זה של היתר ושומן זה של היתר, דאם גיד הנשה הוא אין בידו לתקן שיעשה היתר וכל חלב יעשה שומן, וא"ת והיא גופה מנא לן דעד אחד נאמן על זה, יש לומר דגמרינן מנדה דדרשינן בכתובות "וספרה לה" לעצמה וכו', וא"ת א"כ אפילו אתחזק איסורא נמי, וי"ל דאינה בחזקת שתהא רואה כל שעה אע"ג דבראיה אחת טמאה עד שתבוא במים, מ"מ בידה לתקן, מ"מ ילפינן שפיר מנדה ניקור חלב וגיד, אע"ג דאין בידו לתקן הגיד של איסור שיהא היתר, מ"מ לא אתחזק איסורא בגיד זה, עכ"ל. לכאורה דברי הרא"ש הללו הם כדברי הרא"ש בחולין (פרק גיד הנשה סי' יט) שבשר שאינו מנוקר לא אקרי אתחזק איסורא, וזה כשיטת הט"ז, דאילו לחולקים עליו שפיר הוי אתחזק איסורא, והנאמנות היא משום שבידו לנקר את הבשר, וראה עוד להלן. בריש גיטין (ב,ב) שנינו, עד אחד נאמן באיסורים, אימור דאמרינן עד אחד נאמן באיסורים כגון חתיכה ספק של חלב ספק של שומן דלא אתחזק איסורא, אבל הכא דאתחזק איסורא דאשת איש וכו', ופירש רש"י, הכא דאתחזק בהך איתתא איסור אשת איש, עכ"ל. וכבר העירו האחרונים (תורת גיטין ועוד) שהנידון אינו על האשה אם היא אשת איש או לא, אלא דנים האם הגט נכתב בכשרות או לא, ועליו אין הגדת עדות כנגד החזקה, ומדוע אומרת הגמ' שהעד אינו נאמן אם אתחזק איסורא. ובפשטות עיקר הענין הוא שעד אחד אינו נאמן לחדש דברים, אלא רק לברר על הדברים הנמצאים בעולם, והגדה על כשרות גט שנכתב נכללת בכלל הגדת דבר חדש, שהרי עצם הגט הוא דבר מחודש לפנינו. והאריכו האחרונים, וזה מסייע לדברינו שאם לענין הגדת עדות ונאמנות באיסורים לא הוי ניקור הגיד והחלב בכלל חזקת איסור, והיינו שאין בזה חידוש, בודאי לא הוי בכלל חזקת איסור לעניני חזקה בספיקות. ד) אלא שיש לדון בזה מצד אחר, דיעוין בשב שמעתתא (ש"ו פ"ה) שהביא את דברי הרמ"א והט"ז (סי' קכז) שהבאנו, וכן את השגת הש"ך, ולדעתו באופן זה שאי אפשר לאכול את הבשר בלי ניקור אקיר הבשר אתחזק איסורא, והשב שמעתתא העלה שישנם שני עניני חזקות, עצם חזקת איסור, וחזקה שלא נעשה בדבר זה איזה שינוי, שבמקרה זה משנה את ההלכה. לפיכך בבשר שאינו מנוקר כאשר אנו דנים להתירו לאכילה יש בזה שני ענינים, וכך כתב שם השב שמעתתא, ונראה דודאי חזקת איסור לא שייך בירך כיוון דירך כולה היתר הוא, אלא הגיד שבתוכה אסור, אלא דאפילו הכי חשיב ליה חזקה חזקת שאינה מנוקרת, וכמו שכתב הבית יוסף (או"ח סי' תלז) גבי בית ספק בדוק דמוקי הבית בחזקת שאינו בדוק, עיי"ש, ואע"פ שאין איסור על הבית, וה"נ גבי ירך אע"ג דאין איסור בגוף הירך מ"מ עד אחד אינו נאמן נגד חזקה דמוקי לה בחזקת שאינו מנוקר. ועל פי הקדמה זו מבאר שבנאמנות עד אחד על ניקור הגיד והחלב איכא תרתי, נאמנות על עצם אותה חתיכת בשר שאינו חלב או גיד הנשה, ונאמנות זו אינה כנגד חזקה, שהרי אינה אלא בירור מהו חלב ומהו שומן, והרי עד אחד נאמן דלא אתחזק איסורא, וכן ישנה נאמנות נגד אתחזק הירך שאינו מנוקר, ובזה עד אחד נאמן הואיל ובידו לתקנו. נמצא לדבריו שנקט כשיטת הט"ז, שנאמנות על עצם חתיכת הבשר אינה כנגד אתחזק איסורא, אבל מאידך גיסא הוא חולק על הט"ז, שהרי הט"ז תמה על הרמ"א למה צריך להגיע לכך שבידו לתקנו, שכיוון שלא אתחזק נאמן אע"פ שאינו בידו, ואילו השב שמעתתא נקט שבודאי צריך להגיע לטעם זה בשביל להאמין לעד נגד חזקת הירך שאינו מנוקר. אכן לכאורה נראה שיש מקום לפרש בשיטת הט"ז שאע"ג שביסוד הסברא הוא מסכים לשב שמעתתא שיש גם חזקת שאינו מנוקר, אבל בנידון האמור אין להתחשב בזה, והביאור הוא שהואיל והעד האחד נאמן לומר על כל חתיכה וחתיכה מהבשר שהיא כשרה, כלומר שהיא לא חלב ולא גיד הנשה, ממילא אין שאלה, ומה אכפת לי שיש חזקה של ירך שאינה מנוקרת, וכי יש בתורה איסור לאכול ירך שאינה מנוקרת, והלא האיסור הוא לאכול גיד הנשה, וכבר נתקבלה עדותו של העד שאין זה גיד הנשה. ברם כאמור עצם חזקה זו בודאי שהיא נכונה, כמו שהביא השב שמעתתא מבית שאינו בדוק, וראה מה שהעיר הגרש"ז אויערבך (אות כה) על השב שמעתתא שיש לחלק ששם חלה על הבית חובת בדיקה, ובמקום ספק יש חזקה שבית אינו בדוק, כלומר לא נעשה בו הדין שחייבו חז"ל, משא"כ בירך שאינה מנוקרת אין איסור לאכול מהבשר כל זמן שאינו אוכל מגיד הנשה, לכן אין בזה חזקת איסור. ובאמת סברא זו היא כעין הסברא שביארנו בדברי הט"ז, אך אע"פ שהחילוק נכון מ"מ בודאי שחזקה דלא אשתני יש בכל מקום, ומדוע לא נאמר אף הכא שיש חזקה דמעיקרא, דבכל מקום שנולד לנו ספק אם המצב השתנה או לא, נקטינן על פי הכלל של חזקה דמעיקרא שהמצב לא נשתנה. (ברם יש לציין שלהמבואר להלן בשם אחרונים שעד אחד אינו נאמן נגד חזקת איסור, אבל נגד חזקת הגוף נאמן, לכאורה אין כן דעת השב שמעתתא). לפיכך נמצא לנו פתח לישב את תמיהת החוות דעת על כך שהט"ז סתר משנתו, דהכא לענין נאמנות עד אחד נקט שירך שאינה מנוקרת אין לה חזקת איסור, ואילו לענין בשר שלא נמלח יש חזקת איסור, ומאי שנא, הרי בשני המקומות הבשר עצמו מותר, והאיסור הוא בתערובת גיד וחלב או דם. אך לפי האמור מבואר, דלענין בשר שלא נמלח, במקום ספק יש חזקה דמעיקרא שלא נעשתה כאן מליחה, וכיוון שיש חזקה שלא נמלח, ממילא יש כאן תערובת איסור של דם, ולכן אסור באכילה, והכא הרי ליכא עד אחד שיעיד לפנינו שאותו חלק בשר שהאדם אוכל הוא בשר ולא דם, וממילא האיסור שנקבע על פי החזקה במקומו עומד, ונתישבו דברי הט"ז. ויש עוד להוסיף ביאור, דלכאורה אי אפשר לומר שכוונת הט"ז היא על חזקת איסור, שהרי דם האיברים שלא פירש מותר, וא"כ לפני הבישול גם הבשר הוא בחזקת היתר יחד עם הדם, והאיסור מתחדש אח"כ כאשר מתבשל הבשר והדם פורש ואוסר את הבשר בחזרה, ברם הרי מפורש בנקודות הכסף דהוי חזקת איסור, אפשר לומר שהגדר בזה הוא שיש איסור על הבשר לאוכלו מבושל, שהרי על ידי כך יהיה אסור, וזה גופא אקרי חזקת איסור, שהרי באמת הבשר נתבשל וכך הוא בא לפנינו, וא"כ בספק יש לו חזקה שיהיה אסור באופן כזה. ה) ומצאתי עוד שהשב שמעתתא עצמו (ש"ג פ"ז) העלה סברא שבספק נתערב האיסור בהיתר לא שייך להעמיד את התערובת על חזקת היתר, שהרי מה שמותר קודם לכן מותר גם עכשו, ומה שאסור קודם לכן אסור גם עכשו, ואין כאן שאלה של שינוי באותו דבר עצמו, ולא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה אלא בבשר בחלב ולא בשאר איסורים. והוסיף לסייע סברתו מפסקי הרא"ש בחולין פרק גיד הנשה במי שניקר את הגיד ולא ידענו אם ניקר כהלכתו שהוא מותר משום שרוב מצויים אצל ניקור מומחים הם, ואינו דומה לדין שבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה, דהבהמה בחייה אין לה שום היתר בלי שחיטה, אבל ירך כולה בחזקת היתר היא חוץ מן הגיד, ולכן אמרינן בה רוב מתעסקים בניקור מומחים הם. מתוך כך יש ללמוד לנידוננו, ואין חילוק בין חזקת איסור לחזקת היתר, בכל גוונא לא אקרי חזקה. ומסיק השב שמעתתא וכתב, ועיין בט"ז (יו"ד סי' סט) באשה אחת שבישלה בשר ושכחה ולא ידעה אם מלחה תחילה או לא, והעלה להתיר משום דדם שמלחו ובשלו אינו אלא מדרבנן וספיקא דרבנן לקולא, עיי"ש, ובנקודות הכסף השיג דכיוון דאיכא חזקת איסור שלא נמלח ובחזקת איסור לא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא, עיי"ש, ולפי מה שכתבתי אין זה חזקת איסור כיוון שהחתיכה כולה היתר אלא הדם שבתוכה אסור, ואנו תולים שהוסר הדם ע"י מליחה וכמו שכתב הרא"ש כיוצא בזה בניקור הגיד. אך לפלא לי על השב שמעתתא שהוא עצמו כתב כל ענין זה בשמעתתא ו' (פ"ה), ולא הזכיר כאן את מה שכתב שם וכן להיפך. ומ"מ עיקר סברתו בדעת הט"ז, זוהי כאמור שיטת הט"ז בסי' קכ"ז, אבל כבר נתבאר שאדרבה הט"ז סתר משנתו, כמו שהקשה החוות דעת, אלא שקושיית השב שמעתתא היא על הש"ך שיצא לחלוק על הט"ז מכח הסברא שאתחזק איסורא, ודברי הש"ך עצמם צ"ע, וכנתבאר דהט"ז גם מסכים שיש כאן חזקת איסור, אלא שלדעתו יש להתיר משום רובא נגד חזקה. ברם אם נעיין נמצא שצדק השב שמעתתא, דהש"ך עצמו בסוף השגתו בנקודות הכסף עמד על מה שכתב הט"ז שיש לנו רוב נגד החזקה, והש"ך כתב עליו, ליתא דלא שייך כאן רוב. סתם ולא פירש. ומ"מ הוא עצמו ראה שלא סמך הט"ז להתיר משום ספיקא דרבנן בלבד, שהרי הוסיף את הסברא שרובא מולחים, ומאי האי שהשיגו בתחילה מהא דהוי ספיקא דרבנן במקום חזקת איסור שאין להתיר. לכן נראה שגם הש"ך הבין בדעת הט"ז שאין לסמוך על רובא להתיר נגד חזקת איסור גמור, אלא כוונת הט"ז היא כמו שפירש השב שמעתתא את דבריו על פי הרא"ש לענין ירך שספק אם נוקרה כראוי, דהואיל והירך כולה בחזקת היתר היא יש לסמוך על רוב המתעסקים בניקור מומחים הם, וה"ה הכא הואיל והבשר עצמו היתר הוא ורק הדם הוא האיסור, על כן יש לסמוך על רוב מולחים הם, והש"ך השיג על כל דברי הט"ז, היינו דזה אקרי ממש חזקת איסור, ולא יועילו סברות של רוב מולחים, כמו שכתב הרא"ש עצמו על שחיטה, ועוד דרוב מולחים לא אקרי רוב כלל. מעתה אפשר לומר שהש"ך לשיטתו הלך, שהרי בנקודות הכסף (סי' קכז) האריך להשיג על הט"ז שנקט שבשר שאינו מנוקר לא אקרי חזקת איסור, דההיתר תמיד מותר לשעבר ולהבא, והאיסור תמיד אסור לשעבר ולהבא, והש"ך דחה דבריו ולדעתו בכהאי גוונא הוי ממש אתחזק איסורא, ולדעתו בשר שאינו מנוקר הוא כפירות טבל שצריך להרים מהם תרומות ומעשרות, עיי"ש ובשב שמעתתא (ש"ו פ"ה). מעתה יש לומר שהש"ך השיג על הט"ז שמה שסבר הט"ז שאע"ג שאין זו חזקת איסור גמורה, מ"מ הוי חזקת איסור שיועיל כנגדה רוב מולחים, בזה השיג הש"ך שאינו כן, אלא זו חזקת איסור גמורה, וכשיטתו לענין נאמנות עד אחד שזו הגדת עדות נגד חזקת איסור שאין עד אחד נאמן בה אלא א"כ הוי בידו. ואכן הט"ז שם הביא את דברי הרא"ש לסייע לשיטתו שבשר שאינו מנוקר אינו נחשב אתחזק איסורא, והש"ך בנקודות הכסף דחה את דבריו וכתב, לאו ראיה היא דהתם קאי דאם ניקר אחד אמרינן ביה מסתמא מומחה הוא וכו'. הרי דלא בא אלא לחלק בין ירך לבהמה שנשחטה והיינו משום שכיוון שידוע שניקרו אחד עכ"פ, א"כ מסתמא ניקרו יפה, אבל הכא כל זמן שאין ידוע שהיא מנוקרת בחזקת שאינה מנוקרת היא. ודבריו צ"ב בעיקר החילוק, מה שייך גדר חזקת איסור בגוונא שהספק אם נוקר בכלל או לא נוקר יפה, ומ"מ נמצאו דברי הט"ז והש"ך מבוארים לשיטתם , על פי דברי השב שמעתתא. ו) ומצאתי עוד בספר שערי תורה (ח"ד הל' עדות, הוצאת מכון ירושלים כלל יג פרט י אות נא) שאף הוא עמד בסתירה בדברי הט"ז שהקשה החוות דעת וכתב לישב, שהרי אע"פ שאין זו חזקת איסור, מ"מ אקבע איסורא יש כאן, ואע"פ שעד אחד כשר נאמן באקבע איסורא, מ"מ עכו"ם מסיח לפי תומו אינו נאמן, עיי"ש שהביא הוכחות לזה, וקשיא לו להט”ז אמאי עכו"ם מסיח לפי תומו נאמן על הדחת הבשר הרי אקבע איסורא יש כאן, מכח שאלה זו כתב הט"ז שכמו לענין הדחה טעמא דמסיח לפי תומו נאמן הואיל ורוב עכו"ם אנקיותא קפדי, וזה מועיל להאמינו, ה"ה דרוב מולחים יועיל לענין ספק מליחה להתיר אע”ג דאקבע איסורא, ולעולם חזקת איסור ליכא, כמו שכתב הט"ז בסי' קכ"ז. ולענ"ד נראה שאף שסברתו פשוטה מ"מ צ"ע אם זו כוונת הט"ז, שהרי בדבריו מפורש דהוי אתחזק איסורא, ולא כתב אקבע איסורא, והם שני ענינים נפרדים. (1) ז) בחפשי בספרים מצאתי בספר בית יצחק (שער הספיקות סי' לח) שהביא את דברי הש"ך שבספיקא דרבנן במקום חזקת איסור אין להתיר, ושרבים מהאחרונים חולקים עליו. וכאמור מקור הענין הוא בסוגיא בעירובין שם. וכן הביא מתשובת הנודע ביהודה (מהדו"ק יו"ד סי' סה) שהאריך בישוב שיטת הש"ך, ולהסביר את הענין הקדים כלל גדול בעניני חזקות וכתב, יש שני מיני חזקות, אחד חזקה דגופא, השני חזקה דדינא, חזקה דגופא הוא שאנו מסופקים אם נעשה מעשה להוציא הדבר ממה שהיה בתחילה כגון טבל שאינו ידוע אם נתרם עליו תרומה אם לאו, או בספק הינוח עירוב או לא, בכזה אמרינן כל זמן שאין אתה יודע שנשתנה הדבר מכמו שהיה מקודם מהיכי תיתי נאמר כן, וסברא זאת אנו תופסים לודאי וכו', ולכן ודאי דגם לקולא אי אפשר לעשותו שום ספק, וא"כ הוי ודאי איסור דרבנן, והאיך אפשר לומר דמותר. אכן חזקה דדינא מקרי שנעשה מעשה שינוי בגוף הדבר, רק שעפ"י דין יש ספק אם זה השינוי הועיל עפ"י דין תורה להוציאו מחזקת איסור שהיה בתחילה וכו', ובזה שפיר דבאיסור דרבנן כל שנעשה בו שינוי שעפ"י דין אינו ידוע אם המעשה הזה היה בו כדי להוציא האיסור דרבנן או לאו, בזה לא החמירו רבנן, שאין שייך כאן לומר דודאי איסור דרבנן, שחזקה זאת לאו כודאי גמור הוא. ובהמשך דבריו כתב, ובהיות כן מה שכתב הט"ז (סי' סט ס"ק כד) בדין אשה ששכחה אם מלחה הבשר שמתיר שם מטעם ספיקא דרבנן לקולא, דדם שבישלו דרבנן, אין הדין מוסכם להלכה, דהא דמיא לספק הינוח כיוון שהספק הוא אם נעשה בו מעשה להוציאו מחזקת איסור דם שהיה בו מקודם, והא דכתב בשם קובץ ישן באשה שאינה יודעת אם הדיחה הבשר דמותר מטעם ספיקא דרבנן לקולא, י"ל דהתם דמיא לספק טבל כראוי וכו', כיוון שהתחיל המעשה להוציא דמו מתוכו על ידי מליחה וספק אם נגמר לסלק הדם ממנה על ידי הדחה או לא. הנה כבר נתבאר שגם הט"ז כתב שיש כאן חזקה לאסור, וגם לדעתו כל דאיכא חזקה לאיסור אזי אסור גם בספיקא דרבנן, אלא שכאן כתב להתיר משום שיש רוב כנגד החזקה שרוב מולחים כהוגן, ומה שהביא הט"ז מקובץ ישן, הכוונה היא להוכיח שבספק דרבנן במליחה הולכים לקולא, הואיל וכל האיסור אינו אלא מדרבנן. אכן הבית יצחק עמד גם על דברי הט"ז הללו איך הקל משום רוב המולחים, והרי בשחט ולא בדק בסימנים אין סומכים על רוב שוחטים כהוגן, וכתב שהט"ז סבר כהתוס' בחולין שאין הנידון אלא מדרבנן, ומ"מ הט"ז עצמו מסכים שיש כאן חזקה, וצ"ע על הש"ך והבית יצחק שהשיגוהו בזה. על כן, גם בספק האמור אם המליחה היתה כדין בכלי מנוקב או לא, לכאורה להט"ז שבכל ספק מליחה אע"פ שיש חזקת איסור מ"מ נקטינן להקל משום רוב מולחים כהוגן, א"כ גם כאן נאמר להקל ולסמוך על רוב מולחים כהוגן, דהיינו בכלי מנוקב, ועוד, גם להבית יצחק שחולק על הט"ז הרי מפורש בדבריו שאינו חולק אלא בספק אם נעשתה בכלל מליחה או לא, אבל אם נעשתה מליחה ויש ספק אם היתה גם הדחה, כלומר בודאי נעשה כאן מעשה שבא לשנות את המצב הקודם, אלא שלנו יש ספק אם המעשה שצריך היה להיעשות נעשה בשלימות, בזה גם לדעתו אין לאסור מטעם חזקה, אלא באיסור דרבנן סומכים להקל, והיינו טעמא שאין זה גדר חזקה של ודאות גמורה, ממילא בנידון דידן שנעשתה מליחה אלא שיש ספק אם הכלי היה מנוקב כדין , יש להקל גם לדעת הבית יצחק. ח) בעיקר הנידון יש לציין את דברי הישועות יעקב (יו"ד סי' סט ס"ק יא) שכתב על דברי הט"ז כך, אמנם יש לאסור משום דאתחזק איסורא, ונ"ל דלא מקרי אתחזק כיוון דבשר חי א"צ מליחה ומותר לאוכלו בלי מליחה א"כ לא היה עליו שם חזקת איסור עד שנתנו לתוך הקדרה וכבר נולד לנו הספק אי מלחו ואי כבר נמלח אין הקדרה אוסרתו, ואמנם עדיין י"ל כיוון דקודם בישול יש כאן איסור תורה ואחר הבישול אסור ג"כ מחמת דאתחזק איסורא, אלא דגם זה אינו, כיון דאין לנו לדין אם יוכל לאוכלו כשהוא חי דאף כשהדם בתוכו מותר ואין הספק רק אם מותר לבשלו אנו דנין על מילתא דרבנן ומ"מ לא חשוב איתחזק איסורא, והנה מה שהביא הט"ז ראיה דכאן לא חשוב אתחזק איסורא ונוקמיה אחזקה שלא הודח אין ראיה כו', כיוון דעיקר הספק הוא אם החתיכה או הקדרה קבלה טעם מן הדם והמלח שעליה, א"כ אין החתיכה נאסרת מדם שעליה רק מחמת שהטעם נרגש בה למאן דאמר טעם כעיקר דאוריתא,ולא שייך בזה לומר אתחזק איסורא, דחזקת איסור הוא במלח עצמו, ומקום הספק אם קיבלה החתיכה עצמה הטעם, אבל בספק אם נמלח קודם הבישול הרי החתיכה עצמה באיסור עומדת, וזה חשוב אתחזק איסורא, דחתיכה זו היתה אסורה בבישול ואנן מסופקים אם נעשה בה דבר המתירה, וכיוון שצריך מעשה להתירה, ואנן מסופקים אם נעשה המעשה אוקמה החזקה, והבן היטב. ולכאורה נראה שגם ספיקא דידן לענין כלי מנוקב מתבאר לפי סברת הישועות יעקב, שאע"ג שספק נמלח הוי אתחזק איסורא כמפורש בדבריו, מ"מ לענין אם קיבלה חתיכת הבשר טעם של איסור, בזה ליכא חזקת איסור, ולכן לדעתו אין ללמוד על ספק נמלח מספק הודח הבשר. ט) טעם נוסף להקל הוא שהרי אדרבה הבשר נמצא בחזקת היתר מאותו הזמן שנפלט ממנו הדם, בשלמא אליבא דשיטת רבינו תם שהבאנו למעלה שהציר אוסר מיד, אזי לא יצא הבשר מחזקת איסור, אבל לדעת הרא"ש - שכן פסק השו"ע - שיש שיעור זמן לאיסור שנעשה על ידי כבישת הבשר בציר, א"כ בודאי היתה כאן מליחה, וא"כ בודאי יצא הבשר מחזקת איסור לחזקת היתר, ועתה יש ספק אם הכלי היה מנוקב או לא, והספק הוא האם חזר הבשר ונאסר או לא, באיסור דרבנן במקום חזקת היתר בודאי שהבשר מותר. אך לדרך זו יש להדגיש ששיעור הזמן הוא לאסור את כל הבשר, אבל כדי קליפה נאסר מיד, א"כ יש חזקת איסור על כדי קליפה ובזה יש להחמיר, ועל שאר הבשר יש חזקת היתר ויש להקל. ואע"פ שהספק של כלי שאינו מנוקב הוא אותו ספק עצמו, ואע"פ שהמדובר הוא על אותו בשר עצמו, מ"מ על החלק של כדי קליפה יש חזקת איסור, ולכן אסור, ועל החלק האחר יש חזקת היתר ויש להקל. וידועים דברי הפוסקים בענין מחצית בהמה שהיא מרובא דפירש וחצי בהמה היא מהקבוע, אע"פ שהכל בכלל אותו ספק, הרי על כל חלק מהבהמה נפסק דין אחר (ראה שב שמעתתא ש"ד פ"ג-ד). ברם בעיקר הסברא שיש להעמיד את הדבר בחזקת היתר הואיל ויצא מאיסורו שעה אחת ועתה יש ספק אם חזר ונאסר מכבישת הדם שבציר, ואפשר שא"כ היה מקום לדון גם אם דם שבשלו או מלחו הוא מן התורה, מ"מ בדאיכא חזקת היתר יש להתיר. אך בשו"ת עונג יום טוב (יו"ד סי' פא) דן בכגון זה בשאלה בחלב רותח שעמד סמוך לקדירת בשר רותח, ומסופק האם נשפך החלב על הבשר או לא, ועכשו אי אפשר להוכיח, וכתב שם שלכאורה יש לאסור דהוי ספיקא דאוריתא ולחומרא, והרי קיימא לן (סי' צח סע' ב) בנשפך מין בשאינו מינו ואי אפשר להעמיד עליו אי הוי שישים אסור, וכתבו שם הט"ז והש"ך שבבשר בהמה וחלב אם נשפך אסור בכהאי גוונא, והקשה העונג יו"ט אמאי לא נעמיד את התבשיל בחזקת היתר ולא נאסרנו מספק, והביא משו"ת שיבת ציון לר"ש לנדא (סי' לב) שכתב, אם נפל חתיכת בשר טריפה או שאר דבר איסור לתוך קדירה ולא ידעינן אם יש בקדירה שישים נגד האיסור, בזה בלאו הכי לא שייך לאוקמי התבשיל בחזקת היתר, דיש נגד זה חזקת איסור, דהא האיסור שנפל לתוכו היה אסור והיה לו חזקת איסור מקודם שנתערב בהיתר, ואם נימא שיהא בטל בהיתר, הרי נעשה האיסור שנתערב להיתר, ומוציאים אותו מחזקת האיסור שהיה לו קודם שנעשה התערובות, וכיוון שיש כאן שתי חזקות מתנגדות, חזקת היתר של התבשיל וחזקת איסור של האיסור שנתערב בו, אין ללכת אחר שום חזקה. והנה כמובן שקושיתו ותירוצו הם באופן שבודאי נפל איסור והספק הוא אם יש בהיתר כדי לבטלו, בזה כאמור ישנן שתי חזקות המתנגדות אחת לחברתה, ולכן לא נותר לנו אלא להשאיר את ההיתר על היתרו ואת האיסור על איסורו, ממילא אסור לאכול מפני שנמצא שאוכל איסור. אבל בספק אם היה בכלל תערובת איסור בתוך ההיתר נמצא לדבריו דשפיר יש לנו להחזיק את כל ההיתר בחזקה שלא נאסר. והעונג יום טוב הקשה על השיבת ציון גם בודאי נפל לתוך התבשיל וספק אם יש בו שיעור ביטול, דהתינח בשאר איסורים שיש איסור ויש היתר, אבל הפוסקים כתבו להחמיר בזה גם בנפל בשר בחלב, וכאן שניהם היתר, ויש להעמיד את אחד מהם על חזקת היתר ולהתיר הכל לאכול, ואמאי החמירו ואסרו באכילה, ועיי"ש בעונג יו"ט מה שכתב לפרש בשיטת השיבת ציון. העונג יום טוב עצמו העלה לפרש שבאמת על הדין המבואר בשולחן ערוך שהאיסור נפל לתוך ההיתר ואין ידוע אם יש בהיתר כדי לבטלו, היה מקום לומר שאף שמן התורה מעמידים כל דבר על חזקתו וא"כ מותר, מ"מ מדרבנן אין מעמידים על חזקה, דיש ריעותא לפנינו בעצם נפילת האיסור, (כדברי התוס' בכתובות כג,א, ד"ה תרוויהו לענין ספק קידושין). ברם חזר והעלה הסברא שגם מדין תורה אין מעמידים כאן על החזקה, ולכן גם בספק אם בכלל נפל איסור לתוך ההיתר אין להקל משום חזקת היתר. וכתב שם ביאור לזה, מיהו נראה לי דלא שייך חזקה אלא בדבר שהספק רכיב אכולה חפצא כמו בתרומה דמוקמינן אחזקת טבל, דאי אמרת שנתרם הרי יצא מחזקת טבל דהוי פתיך בכולה קודם שתיקן, או באשה שראתה דם דמטהרינן לה למפרע מחמת חזקה, דהא אם נימא דעכשו ראתה, א"כ בראיה זו רבע שם טומאה אכולה גופא, אבל בתערובות שאם נתערבה איסור בהיתר הרי ההיתר לא נשתנה מכמו שהיה רק שנדבק אליו איסור שאין באפשרי להפרישם, בזה לא שייך לאוקמי אחזקה וכו', ואף שהפוסקים כתבו גבי תערובות איסור בהיתר ברוב דאיסור נהפך להיות היתר, היינו דוקא דאיסור נהפך להיות היתר דאזיל מינה כח האיסור שהיה בו ונעשה ככל דבר המותר באכילה, אבל היתר באיסור לא בטיל להיות בו קביעות כח האיסור וכו', והרי קיימא לן דהיתר בהיתר לא בטל דאין שייך ביטול אלא בכח הרע שבאיסור אבל לא היתר בהיתר ולא היתר באיסור. והנה אם נקטינן סברא זו שוב אין מקום להקל בספק מליחה בכלי מנוקב משום העמדת הבשר בחזקת היתר, דהואיל ויש ספק אם נתערב בבשר מהציר שבו דם או לא נתערב, ואין כאן שינוי בבשר עצמו, אלא האיסור לאוכלו יהיה לא בגללו אלא בגלל הדם שנתערב בו, א"כ לא שייך להעמיד את הבשר בחזקת היתר. ברם העונג יום טוב עצמו כתב שם עוד, מיהו כל זה הוא רק ביבש שנתערב דאין בהיתר גופיה טעם האיסור רק שמעורב בו איסור, ובזה לא מוקמינן אחזקה, אבל בתערובות הנותן טעם שיש ספק אם נתערב בזה אפשר לומר כיוון דקיימא לן בחולין ק"ח אפשר לסוחטו אסור, והיינו משום דההיתר גופא נעשה איסור בדליכא שיעור ביטול, כמו שכתב רש"י ז"ל שם, א"כ שפיר שייך לאוקמי אחזקתו, דאם אנו באים לאוסרו אנו אומרים שנתהפך מהיתר לאיסור, מבעי לן לאוקמי אחזקתו הראשונה, ותליא בפלוגתא דרבוותא אי אפשר לסוחטו אסור בשאר איסורים, אז שפיר מוקמינן אחזקה, ולרבינו אפרים ז"ל שכתב דבבשר בחלב דוקא אפשר לסוחטו אסור, אבל בשאר איסורים מותר, לא שייך לאוקמי אחזקה. לפי זה שוב אפשר לומר שכאן הנידון הוא בתערובות שנותן טעם איסור בבשר, אכן גם לסברת העונג יום טוב שייך לומר להעמיד על חזקת היתר, וא"כ נאמר דהואיל והבשר יצא לשעה המותרת לאחר שנפלט הדם ממנו, ועתה יש ספק אם חוזר ונאסר, נעמיד על החזקה להתיר, שהרי אם נאסור ישתנה הדין של הבשר עצמו ויהפך להיות דבר האסור, ובכהאי גוונא תועיל החזקה. ברם בעיקר סברתו יש לתמוה, דלדרכו ביסוד גדרי החזקות, שבאופן שאין שינוי בגוף הבשר לא שייך להעמיד על החזקה, מ"מ אכתי החילוק בין לח ליבש צריך תלמוד, דאמנם בלח יש נתינת טעם האיסור בהיתר, וממילא ההיתר עצמו נעשה איסור, אבל מלבד זה יש גם ממשות של האיסור הלח שנתערב בהיתר, וגם אם נאמר שאי אפשר לאסור את ההיתר עצמו שיש בו טעם איסור, הואיל ויש ספק, ובספק מעמידים על חזקת היתר, עדיין איך אפשר להתיר לאכול את כל התערובת, הרי יש כאן גם ממשות של איסור, וכיוון שחזקת ההיתר שיש להיתר עצמו אינה יכולה להכריע שלא נפל כאן איסור, א"כ נשאר ספק שיש כאן דבר האסור, ואע"פ כן שע"י כך אי אפשר לאכול את התערובת, זה לא אכפת לן, כמו שכתב העונג יו"ט עצמו. ומה שכאן נמצא שכאשר אנו דנים על הבשר עצמו אנו אומרים מכח החזקה שהוא אינו נאסר, ומאידך גיסא אסור לאכול את התערובת הואיל ויש כאן איסור בעין, לכאורה זהו תרתי דסתרי, דאיסור דם בעין שנמצא נותן טעם, ואיך אפשר שיהיו כאן שתי הכרעות סותרות זו את זו, ואף שזו דרך החזקות בכל מקום, מ"מ הסברא שבתערובת לח אזלינן בתר חזקה להתיר צ"ע. י) גבי עיקר סברתו הביא העונג יום טוב את הגמ' בעירובין (לו,א) שמפורש שם שבספק דימוע מוקמינן אחזקה, אף שע"י הדימוע עצם החולין לא משתנה והוי רק תערובות, וכתב שם שאדרבה הואיל ומן התורה התרומה בטלה ברוב והופכת להיות חולין, לכן מעמידים על החזקה שלא נפלה שם תרומה, על כן מהני החזקה גם לדין דימוע דרבנן לומר איפכא שיש לרוב חולין חזקת היתר. לכאורה סברא זו צ"ע, הרי החזקה דאוריתא היא על התרומה שלא נפלה לתוך החולין, ואם נפלה משתנה דינה, ואילו עתה אנו דנים על רוב חולין לענין דימוע שאוסר מדרבנן, והרי לחולין כאמור אין חזקה, ומה אכפת לחולין מהחזקה שיש לתרומה. קושיא זו מעירובין הקשה כבר השב שמעתתא (ש"ג פ"ז) אחרי שהביא את מחלוקת הט"ז והש"ך אם בתערובות כשיש ספק אמרינן חזקת היתר, ולדעתו אין לומר חזקת היתר בדבר שהוא מותר גם עתה, והאיסור הוא רק בגלל התערובת, וקשיא לו מסוגיא זו שבספק אם נדמעו תרומה בחולין סובר ר' יוסי שספק עירוב כשר משום חזקת היתר, אלמא אפילו בתערובת מהני חזקת היתר. ותירץ בדוחק שאפשר ששם מוקי בחזקתו שכשר לעירוב קודם שנדמעו ואמרינן שגם עכשו כשר לעירוב. ובפשטות דבריו אינם מובנים לי, דאנן בעינן שיהא העירוב ראוי לאכילה בזמן שקונים שביתה, ואם במציאות אינו ראוי לאכילה בגלל ספק דימוע, מה יועיל שיש לו חזקת כשרות לעשית עירוב, הרי במציאות אינו ראוי, וצ"ע. כמו כן הביא העונג יום טוב מהתוס' ביבמות (פב,א) דאזלינן בתר חזקה לענין תערובות, ועיי"ש שדחק לישב. והנה הבריתא שם אומרת שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה, ולפניהם שתי סאין אחת של חולין ואחת של תרומה, נפלו אלו לתוך אלו הרי אלו מותרים שאני אומר תרומה לתוך תרומה נפלה וחולין לתוך חולין נפלו. נחלקו שם בגמ' רבי יוחנן וריש לקיש, לריש לקיש דוקא אם רבו החולין על התרומה, וליכא איסור תורה, ולרבי יוחנן גם אם לא רבו חולין על התרומה, ובהכרח שתלינן לקולא משום שתרומה בזמן הזה דרבנן. כתב שם התוס', הקשה הר"ר שמואל מאכזב, אדמקשה מבריתא לותיב ממתניתין דתרומות (פ"ז מ"ה) דתנן ב' קופות אחת של חולין ואחת של תרומה שנפלה סאה של תרומה לתוך אחת מהן ואין ידוע לאיזה מהן נפלה הריני אומר לתוך תרומה נפלה, והוו להו לרבי יוחנן ור"ל לאיפלוגי עלה, והשיב ר"י משום רבותא דרבי יוחנן מייתי בריתא, דאפילו בשתי קופות ושתי סאין, דליכא למימר כולי האי אוקי חולין אחזקייהו דמה שנפל בקופה של חולין ספק הוא ואין לו חזקת היתר, שרי בה רבי יוחנן בלא רביה, ואפשר דבש