כיבוד הורים, להורים אכזריים

אני בן 35 לאבי בן 80. הוא חולה בכל מיני מחלות, והוא זקוק לעזרה יומיומית. אני אמנם קופץ לביתו, מסדר מעט, קונה מידי פעם תרופות, אמנם לא עם כל הרגש אך עושה זאת מתוך רחמים עליו. הוא טוען שהוא לא מרגיש שאני הבן שלו, כי אני לא עוזר לו מספיק, הוא רוצה עוד עזרה. אך אני אומא לעצמי שאני במהלך חיי לא הרגשתי שהוא אבא. בילדותי שלח אותי לפנמיה בניגוד לרצוני, וזאת פנימיה מסובסדת וממש גרועה, ולאבא היה כסף! הוא לא עזר לי מעולם לאחר שהתחתנתי ולמרות שיכל, לא רצה לקחת את הילדים שלי, רצה שאעזור בבית שלו למרות שאני נשוי, כשרציתי הלוואה הוא נתן לי אך דאג שאחזיר לו הכל עם הצמדה לדולר ועד הפרוטה האחרונה. ויש לו כסף!! ועוד חיים שלמים של אנוכיות ולא אבהות. גם היום הוא חולה, הוא עדיין מתייעץ איתי מה לעשות בעשרות אלפי השקלים שיש לו בבנק. הוא לא יוציא על עוזרת אלא יבקש ממני לעזור לו. מה על כיבוד הורים במצב זה? אני עושה למענו דברים לא מתוך רגש אלא מתוך רחמים ואני מרגיש שאין לי זמן לעשות למענו יותר. אני קורס! האם זה בסדר? אודה על ציון מקורות לעיון.