אונאת דברים

בפרשת השבוע שנינו "ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלוקיך כי אני ה' אלוקיכם" (ויקרא כה-יז). דורשים חז"ל שמצווה אותנו התורה שאסור להונות את רענו בדברים. שתי דוגמאות מזכירה המשנה (בבא מציעא נח,ב) לאיסור זה, לא יאמר לו בכמה חפץ זה, והוא אינו רוצה ליקח. ואם היה בעל תשובה לא יאמר לו "זכור מעשיך הראשונים". אם הוא בן גרים לא יאמר לו "זכור מעשה אבותיך". (פסוק מיוחד מדבר על אונאת גר. כי לימדה התורה ואמרה: "וגר לא תונה ולא תלחצנו"). הגמרא כותבת דוגמאות נוספות: אם היו ייסורים באים עליו או שהיה מקבר את בניו, אל יאמר לו כדרך שאמרו חבריו לאיוב וכו'. אם היו חמרים מבקשים תבואה ממנו, לא יאמר להם לכו אצל פלוני שהוא מוכר תבואה, ויודע בו שלא מכר מעולם. רבי יהודה אומר אף לא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים וכו' (ולא אכנס כאן לדיון ההלכתי אודות השוואת מחירים). מדברי הפוסקים נראה שהאיסור הוא לגרום צער ובושה. כי הרמב"ם (פי"ד מהל' מכירה הי"ד) מביא את הדין של החמרים וכותב, היו חמרים מבקשים ממנו תבואה, לא יאמר להם לכו אצל פלוני, והוא יודע שלא מכר תבואה מעולם. נשאלה שאלה על דבר חכמה, לא יאמר למי שאינו יודע אותה חכמה, מה תשיב בדבר זה, או מה דעתך בדבר זה וכו'. כלומר, היות שהמתאנה מצטער הקפידה התורה על צער האדם, כפי שכותב ספר החינוך (מצווה שלח) שטעמו של האיסור הוא, שלא נאמר לישראל דברים שיכאיבוהו ויצערוהו, ואין בו כוח להיעזר מהם. בספר המצוות כותב הרמב"ם (מצווה רנא), הזהירנו מהונות קצתנו את קצתנו בדברים, והוא שנאמר לו מאמרים יכעיסוהו ויבהילוהו, ולא יוכל לעמוד מפני שיתבייש מהם, כמו שתזכור פעולת נערותו ועשה תשובה מהם, ותאמר לו מי העתיקך מהדבר הפלוני אל זה העניין הטוב וכו'. מדברים אלו למדנו שעיקר הקפדת התורה היא על מצב שהאדם לא יוכל להתמודד עם מצבים שנאמרים עליו. והתורה נתנה כמה וכמה דוגמאות, שמעמידים אדם במצב שהוא יתבייש מכך שלא יוכל לעשות מאומה. הרשב"ם על התורה כותב שאיסור זה כולל גם איסור גניבת דעת. והגמרא (חולין צד,א) מזכירה זאת באומרה: תניא היה רבי מאיר אומר, אל יסרהב אדם לחבירו לסעוד אצלו ויודע בו שאינו סועד, ולא ירבה לו בתקרובת יודע בו שאינו מקבל, ולא יפתח לו חביות המכורות לחנווני אלא אם כן הודיעו, ולא יאמר לו "סוך שמן" מפך ריקן. ואם בשביל כבודו מותר. מדין זה למדנו שגם אם האדם שמרמים אותו אינו יודע שעושים זאת, ואינו מרגיש ברמאות, אף על פי כן אסרו הדבר, לא רק בגלל הפגיעה באדם, אלא גם מפני הפגיעה במידת האמת.