כיפה

בעבר השבתי על השאלה, ואציין את מה שכתבתי שם: דין כיסוי הראש לאנשים לא מפורש בגמרא. המלבי"ם בספרו ארצות החיים (סי' ב בהמאיר לארץ ס"ק מה) הביא מדרש נעלם בפרשת "נשא" שגם אנשים מחויבים לכסות ראשיהם, כדי שתהא עליהם יראת שמים. הלכה זו מצאנו גם בחז"ל (שבת קנו,ב), כסי רישיך כי היכא דתהוי עלך אימתא דשמיא. מצאנו עוד חכמים שציינו זאת, כבקידושין (לא,א), רב הונא בריה דרב יהושע לא היה הולך ד' אמות בגילוי הראש. אמר, שכינה למעלה מראשי. והוא היה אומר (שבת קיח,ב) תיתי לי [יבוא לי שכר טוב] שלא הלכתי ד' אמות בגילוי הראש. מצאנו גם שהנזהר לכסות ראשו ניצל מעבירה (שבת קנו,ב). ובמסכת כלה רבתי (פ"ב) מובא שמי שמגלה את ראשו עזות תקיפה היא, עיי"ש. דבר זה כתב גם הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג פרק נב) שגדולי חכמינו היו נזהרים מלגלות את ראשם מפני שהשכינה חופפת וסוככת אותם. (ופסק כן ביד החזקה בהלכות דעות פ"ה ה"ו. כך כתב גם רבינו יהודה החסיד בספר חסידים סימן נג). ברכה מיוחדת מצאנו במסכת ברכות (ס,ב) שתיקנו חז"ל בברכות השחר לברך על כיסוי הראש – "עוטר ישראל בתפארה" (ראה בית יוסף או"ח סי' מו, ובט"ז שם ס"ק ב). נחלקו הפוסקים האם החיוב לאנשים לכסות את ראשם הוא מן הדין או ממידת החסידות בלבד. יש סוברים שזהו איסור גמור (שו"ת מהר"י ברונא סי' קסה, בית יוסף סי' ח, שכתב גם בדעת העיטור והטור, וצמח צדק פסקי דינים או"ח סי' ח). ומה שהאמוראים נשתבחו בכך, הרי זו מצוה. ההסבר הוא שמלבד הכיסוי התחתון על הראש, כיסו ראשם גם בטלית, או שנשתבחו שאף ד' אמות בלבד לא הלכו בגילו הראש. יש הסוברים שאסור ממידת חסידות בלבד, ולכן נשתבחו החכמים שנזהרו מלילך בכיסוי הראש, שאם היה איסור גמור אין זו רבותא (ארחות חיים הל' תפלה סי' מח, כל בו סי' יא, תשב"ץ קטן סי' תקמט, שו"ת מהרש"ל סי' עב, דרכי משה או"ח סי' ב אות ג וסימן ח אות ד, ב"ח שם סי' ב פרישה שם אות ח, מג"א סי' צא ס"ק ג, ברכי יוסף או"ח סי' ב, ביאור הגר"א סי' ח ס"ק ו). הט"ז (או"ח סי' ח ס"ק ג) הביא את דברי המהרש"ל שאין איסור מן הדין בגילוי הראש, וכתב: ונ"ל שיש איסור גמור בזה מטעם אחר, שמכיון שעכשיו חוק הוא אצל העכו"ם שתיכף ומיד כשיושבים מסירים מעליהם הכובע שעל ראשם, א"כ זה נכלל בדין "ובחוקותיהם לא תלכו". (ראה גם בשו"ת מהר"י מברונא סי' לד. ועיין בשו"ת החתם סופר חו"מ סי' קצא). השער הציון על המשנה ברורה (סי' ב אות יז) כתב שפשוט שבזמנינו מודה הגר"א להט"ז ותשובת מהר"י ברונא. הגר"ש קלוגר (בספרו שו"ת האלף לך שלמה או"ח סי' ג) חידש שיש חילוק בין גילוי הראש לגמרי שהוא אסור מן הדין, לגילוי מקצת הראש שאסור רק ממדת חסידות. הר"מ פיינשטיין (שו"ת אגרות משה או"ח ח"א סי' א) תמה עליו בביאור סוגיית הגמ', והסיק לאסור משום מנהג הנכרים, כדעת הט"ז, וואולי לצאת ממנהג הנכרים יועיל שיעור קטן של כיסוי. בבית המרחץ הקלו, וכן במי שמנסה להתקבל ללמוד אומנות או לעסוק לפרנסתו. (ראה שו"ת נטע שורק סי' ב, ובשו"ת ירושת פליטה סי' יח שהקלו משום פרנסה. ועיין בשו"ת מלמד להועיל יור"ד סי' נו, ובשו"ת אגרות משה או"ח ח"ד סי' ב). בספר בכור שור (מסכת שבת קיח,ב) כתב להתיר אם נראה מתוך מעשיו שאינו עושה זאת משום "ובחוקותיהם לא תלכו". לבית הכנסת אסור להכנס בגילוי אש (שו"ע או"ח סי' צא סעיף ג). אבל אסור לומר שדברים שבקדושה כשראשו מגולה. (מסכת סופרים פי"ד הט"ו). המשנה ברורה (על דברי השו"ע "ולא ילך ארבע אמות בגילוי הראש", או"ח סי' ב ס"ק ו) כתב, אפילו בבית שיש בו תקרה, וכל שכן תחת אויר השמיים, דיש ליזהר לכולי עלמא. ומידת חסידות אפילו פחות מד' אמות, ואפילו בעת השינה בלילה, ויש מצדדים לומר שאפילו ד' אמות אינו אסור מדינא רק להצנועים במעשיהם, אבל כבר כתב הט"ז לקמן סי' ח, דבזמננו איסור גמור מדינא להיות בגילוי הראש, ואפילו יושב בביתו. בשו"ת יחוה דעת (ח"ד סי' א) עסק בשאלת גודל הכיפה וסיכם, מותר מן הדין ללכת בכיפה קטנה שעל הראש, אף על פי שאינה מכסה את רוב הראש, ובלבד שתהא ניכרת ונראית מכל צדדי הראש מלפנים ומאחור. מעבר לכל זה, יש מושג של מנהג ישראל דין, וכשזהו סמל שיהודים מסרו נפשם שלא תיפול כיפה מראשם, זה אומר שזהו מנהג יהודי שמביע רצון ליראת שמים.