אם אפשר לענות כמה שיותר מהר.

אחלק את תגובתי לשתים, הלכתית ומעשית. מבחינת ההלכה, יש מעלה עצומה למי שלא עוזב את הארץ. מו"ר הגרש"ז אויערבך זצ"ל הדגיש תמיד את חשיבות המעלה הזאת. על חשיבות כיבוד אב ואם מיותר לציין. הראשונים במסכת בבת בתרא (יד רמה ומאירי) למדו שיציאה מהארץ מותרת רק אם היא לזמן מוגבל. כך נראה מהסוגיא בקידושין שהזכרת מרב אסי. רש"י למד שהמקום יחזירך למקומך, ומשמע שגם אם חוזר למקום אחר, ולא לארצו, מותרת היציאה לצורך כיבוד ההורים. מדברי המקנה בקידושין משמע שיציאה מהארץ היא רשות, במקרה של כיבוד אב ואם. ואילו המהרי"ט שם למד שהאיסור הוא רק על כהן היוצא לארץ העמים, ולא על ישראל. הרמב"ם (הל' מלכים פ"ה ה"ט) פסק שאסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם, והיו שלמדו ברמב"ם שהאיסור הוא לצאת יציאה עולמית, אך יציאה זמנית מותרת. להלכה, יוצא א"כ שמותר לך לצאת מהארץ לקיים מצוה זו, ולשוב חזרה. כתבתי "מותר", מפני שמעיקר הדין עדיף שלא לצאת. במקרה שנגרמת עוגמת נפש משפחתית, יש לשקול אותה מול האיסור, ואפשר להתיר. אבל, בקש מדמות תורנית המוערכת על הוריך שישוחח עם אימך ויסביר לה את חשיבות הישיבה בארץ עבורך, ואת רצונך שלא לצאת, ולהשאר באווירת קדושת הארץ. קבל על עצמך את הכרעת אותו רב, ואם לאחר שיחה עם הוריך הוא יבקש ממך לצאת, אל תגרום להם צער. וחזור במהרה.