שינוי בריאת ה`-ניתוח פלסטי

השאלה המרכזית בסוגיית "ניתוחים פלסטיים" ליופי היא עד כמה מותר לאדם לחבול בעצמו, ואף אם מותר הדבר, האם יש להתיר בכל מקרה את ההתערבות הכירורגית. מעבר לכך יש לדון עד כמה מותר לאדם להתערב במעשה הבריאה, אם הקדוש ברוך הוא ראה לנכון ליצור את האדם בצורה מסוימת, מנין לאדם היתר לנסות וליצור צורה אחרת. התורה, בהגדירה את איסור הרציחה, אומרת : "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש" (בראשית ט). נחלקו תנאים האם התורה מקפידה רק על פגיעה בנפש ("נפשותיכם"), ואם מדובר בחבלה, ולא בהריגה, אין הקפדה גדולה כל כך, או שנאמר שהתורה אוסרת כל פגיעה שהיא. מוכיחה הגמרא (בבא קמא צא) מכך שלמרות שנזיר מצער את עצמו רק מיין, בכל זאת מגדירה אותו התורה כחוטא לנפשו (במדבר ו), משמע שהמצער עצמו וחובל בעצמו, על אחת כמה וכמה שנקרא חוטא. הרמב"ם פסק כמסקנת הגמרא, שאסור לאדם לחבול בעצמו, הסיבה היא שכל חבלה שהיא עלולה להתפתח לזיהום ולמקרה של סכנת נפשות. לאור זאת יש לאסור לכאורה ניתוחים פלסטיים, שאינם הכרח, ואדרבה יש בהם סיכון עצמי. מה עוד שחלקם נתונים בויכוח גדול בין הרופאים אם יש בהם עצמם סיכון או לא (כגון: ניתוחי לייזר להסרת משקפיים). אבל הגאון רבי משה פינשטיין זצ"ל הוכיח שהאיסור להכות ולחבול הוא רק אם זו חבלה דרך "נציון", כלומר מכה של מצה ומריבה היא האסורה, ולא מכה שמטרתה חיובית, ואם אין סיכון בעצם הניתוח יש להתיר במקום הצורך. (שו"ת אגרות משה חו"מ ח"ב סי' סו). במסכת סנהדרין (פד,ב) התירה הגמרא לבן להוציא דם מאביו, לצורך רפואי, למרות האיסור החמור שאוסרת התורה כל פגיעה בהורים, יותר מאיסור פגיעה בכל אדם. מציינת הגמרא שהמקור להיתר הוא הפסוק "ואהבת לרעך כמוך". מסביר רש"י, "לא הוזהרו ישראל מלעשות לחבריהם אלא דבר שאינו חפץ לעשות לעצמו". כלומר, איזוהי מכה שאסרה התורה לאדם להכות את עצמו או את חברו, דווקא מכה שפוגעת. אבל מכה שאדם חפץ בה, והיא נוחה לו אין בה איסור. המעניין הוא שבשאלה זו נשאל גם הגאון רבי אליעזר יהודה וולדינברג שליט"א, אף הוא הוכיח שהאיסור הוא לחבול בדרך של נציון, ואם כן היה מקום להתיר ניתוחים לייפות את האדם, אבל מסקנתו היא לאסור משום שנתנה התורה רשות לרופא לרפאות, ולכן מותר לו גם לחבול באדם ולנתח אותו, אבל ניתוח של יופי, להכניס עצמו למצב סכנה כדי לשנות את רצון הבורא אסור, כי צריך האדם להאמין שהצורה שבה הוא נוצר, זו הצורה שראה הבורא להעניק לו, והיא הראויה ומתאימה לו, אין להוסיף עליו ואין לגרוע ממנו. (שו"ת ציץ אליעזר חי"א סי' מא). כלומר, לדעת שניהם אין היתר לאדם לחבול בעצמו אלא אם כן יש בדבר צורך, אבל הרב פיינשטיין ראה בניתוח יופי צורך גדול, ואילו הרב וולדינברג אינו רואה בדבר צורך. הסיבה שיש הבדל בין השיטות היא מה שכתב בשו"ת חלקת יעקב (ח"ג סי' יא) להתיר ניתוח ליישור שיניים (שהיה בו צורך יופי בלבד ולא צורך בריאותי), על פי התוספות במסכת שבת (נ,ב) שכתב, "ואם אין לו צער אחר אלא שמתבייש לילך בין בני אדם מותר, דאין לך צער גדול מזה". מדבריו למדנו שהדבר אינדיבידואלי. אם האדם שמדובר עליו מתבייש ברמה כזו שלא נוח לו בחברת אנשים, ובטחונו העצמי נפגע, או אם הוא מתקשה להשיג מקום עבודה בשל מראהו, זו סיבה מספקת להתיר ניתוח, אלא אם הניתוח עצמו מסוכן. ממורי ורבי הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל שמעתי שהתיר לאדם שנקטעה אצבעו, ויש אפשרות לחברה שנית על ידי ניתוח בהרדמה, שהתיר זאת על אף הסיכון שקיים בכל הרדמה, על סמך הגמרא שאוסרת לחלל שבת לצורך אבר אחד מאיברי האדם, משמע שללא חילול שבת מותר הדבר. הוסיף הרב אויערבך ואמר, מנין לנו שאסור הדבר כשהוא רוצה להתייפות ולהיות כמו רוב האנשים. למדתי מדבריו שאמרת חז"ל : "לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות" היא סיבה מספקת לאדם גם לעשות מעשה שיש בו סיכון מועט, אבל שיפור הרגשתו של אדם חשוב עד כדי היתר להסתכן עבורו. כלפי הטענה שכך ברא הקדוש ברוך הוא את האדם, ואל לו להתערב במעשה בראשית, חשוב לזכור את מדרש חז"ל: שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא, איזה מעשים נאים, של הקדוש ברוך הוא או של בשר ודם? אמר לו, של בשר ודם נאים וכו'. אמר לו, למה אתם מולים? אמר לו, אף אני הייתי יודע שאתה עתיד לומר לי כן, לכן הקדמתי ואמרתי לך, מעשה בשר ודם הם נאים משל הקדוש ברוך הוא. הביאו לי שיבולים וגלוסקאות (מיני מאפה), אמר לו, אלו מעשה הקדוש ברוך הוא ואלו מעשה בשר ודם, אין אלו נאים? (מדרש תנחומא תזריע ז). מדרש חז"ל זה מעמידנו על הנקודה הבסיסית. הקדוש ברוך הוא ברא את העולם וביקש מאיתנו לשפרו ולשמור עליו. חובתנו לעשות מאמץ כדי שעולמו של אלוקים ייראה יפה בעיני אלוקים ואדם.