הפסק בהנחת תפילין

השולחן ערוך פוסק שאסור להפסיק בדיבור בין תפילה של יד לתפילה של ראש (או"ח סי' כה סעיף ט). איסור זה הוא בין בימים בהם מברכים על הנחת התפילין ובין בימים שאין מברכים בהם על הנחת התפילין (כחול המועד בחו"ל, תפילין דרבינו תם). טעם האיסור הוא, א) משום שברכת התפילין של יד פוטרת גם את התפילה של ראש (וזה לא שייך בתפילין שאין מברכים עליהם), ב) משום שכתוב "והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך", כלומר, הויה אחת לשתיהן, ששתיהן צריכות להיות סמוכות זו לזו, וצריכים לקצר ככל האפשר את ההפסק ביניהן. הפוסקים כתבו שהאיסור אינו רק בדביבור, אלא אף בהיסח הדעת כלשהו, כקריצה או אפילו שתיקה ממושכת (שו"ת הלכות קטנות ח"א סי' נז, באר היטב על השו"ע שם אות ח, מגן אברהם סי' ח ס"ק יד, ביאור הלכה סי' כה סעיף ט). בשערי תשובה (על השו"ע שם) הכריע כדעת רבינו יונה, הרא"ש והטור שהיסח הדעת הוא דווקא כשעומד בשחוק וקלות ראש. המשנה ברורה (ס"ק לד) התיר לדבר כשהדיבור הוא לצורך התפילין. לכן, אם הטלית נופלת, והדבר גורם להיסח הדעת מהתפילין, בודאי שראוי להרימה, ולא להיות טרוד בה. אם נפילתה אינה מטרידה כל כך, לכתחילה ראוי לחשוש לדעת הפוסקים שכל רמיזה נחשבת הפסק, והדבר אינו לצורך הנחת התפילין, אך אפשר להקל, שיכול להרימה ולא יצטרך לברך שנית.