מזון לחיות

ראשית, אכן הכלל ההלכתי מדבר על מזון האמור להיות ראוי לאכילת כלב, וחמץ שנפגם מאכילת אדם, ועדיין ראוי לאכילת כלב, נחשב בכלל חמץ הראוי לאכילה ואסור באכילה והנאה. אם נפגם החמץ מאכילת כלב, עדיין אסור החמץ באכילה, מפני שבעצם האכילה אני מחשיב אותו כראוי (סי' תמב ט"ז ס"ט), אבל בהנאה אינו אסור (חק יעקב שם). (1) כל הנידון של דיו ודבק הוא שכיוון שלפני הפסח נתעפש החמץ ואינו ראוי לאכילה, אזי מותר לקיימו בפסח, הואיל ונפסל מאכילת כלב קודם הפסח. אלא שכאן יש לדון מכיוון אחר, אם החמץ מיועד לאכילה, אף שמלכתחילה הוא לא יוצר עבור אכילת אדם, אבל הנאה ממנו יש. בהלכות מוקצה למדנו שמזון לאדם הוי מזון לאדם, מזון לבהמה הוי מזון גם לאדם, כי אם לא יהיה לו מה לאכול אזי יוכל לאכול ממזון זה, ואינו מקצה דעתו ממנו. מה שאין כן מזון לאדם, האדם מקצה את דעת הבהמה ממנו. הבעיה במזון לבעלי חיים היא גם העובדה שאני עובר על איסור לא ייראה ולא יימצא, וגם על איסור ההנאה מהחמץ, כי אם אני נותן לבעל החיים שבבעלותי מזון, חסכתי לעצמי את המחויבות לדאוג לו, ויש לי הנאה ממנו. הדרך היחידה היא לצרף את בעל החיים למכירת חמץ (כמה שהדבר נשמע תמוה), ולהניח לו את מזונות החמץ שלו בתחילת השבוע, לכל השבוע, אם אין נכרי שיכול לרכשו ולדאוג לו בימים אלו. למיטב ידיעתי יש מזון לכלבים כשר לפסח, שעל ידי כך איני מחזיק בביתי חמץ, וגם איני נהנה מן החמץ. ב) גבי התוכי. אין איסור הנאה מקטניות. מותר לקנות ולמכור קטניות (הנקיות מחמץ), מותר להדליק נרות משמן קטניות (רמ"א סי' תנג ס"א), וכתב המגן אברהם שם שמותר לתת לבהמות ולעופות שלו לאכול קטניות.