מצה עשירה בשבת ער``פ השנה

בסיכום ההלכות שכתבתי לקראת ערב פסח, (ראה באתר) המלצתי להשתמש במצה עשירה, שנילושה במי פירות. מומלץ מצות שנילושו במיץ ענבים, כמצות יהודה וכדו'. בודאי, שהעדיפות היא, למי שיכול להישמר, שיאכל חמץ בשבת בבוקר, עד סוף זמן האכילה, ויוצא בכך ידי ספיקות. מי שאינו יכול להישמר, מפני ילדים קטנים וכיוצא בזה, ומעוניין לצאת ידי חובה במצה עשירה, אליו מכוונים הדברים. הגמרא בפסחים (לה,א-לו,א) דנה בדינה של מצה שנילושה ביין, שמן או דבש, (וה"ה גם במצה שנילושה בשאר מיצי הפירות (רמב"ם הל' חמץ ומצה ה"ב) או בביצים (ר"ת בתוס' שם, רא"ש ור"ן שם ועוד). הראשונים נחלקו כיצד להסביר את הסוגיה, וכיצד לפסוק להלכה. (ר"ת בתוס' והרא"ש בפסחים לה, הרמב"ם וראשונים נוספים) כתבו שמי פירות ללא מים אינם מחמיצים כלל ואפילו אם הם התפיחו את הבצק מותר באכילה. רש"י (פסחים לה,א, ד"ה ביין) והראב"ד פסקו שמי פירות מחמיצים ואסור לאכול מצה שנילושה בהם. להלכה פסק השו"ע (סי' תסב ס"א) שמי פירות בלא מים אין מחמיצים כלל, ומותר לאכול בפסח מצה שנילושה במי פירות אפילו שהתה כל היום. הרמ"א מחמיר שלא לשים מצות במי פירות, אם לא בשעת הדחק לצרכי חולה או זקן הזקוקים לזה" (סעיף ד). המשנה ברורה (ס"ק טו) הסביר, על פי הגר"א והלבוש, שהרמ"א החמיר מפני ש"וחוששים לכתחילה לסברת הני פוסקים דסבירא להו דמי פירות בלחודייהו ג"כ מחמיצים וממהרים ג"כ להחמיץ. וגם חוששים שמא נתערב בהם מעט מים, דלכולי עלמא מחמיץ". (ראה בשער הציון ס"ק כה בהיתר זקן וחולה). הבית יוסף הביא טעם נוסף לאיסור הלישה במי פירות, "כתב הכלבו: נהגו שלא לעשות מצה עשירה כלל בשני ימים ראשונים, דלא אתי לחלופי בה ולמיכל מינה מצות חובה". גם הלבוש שם הביא טעם זה, לפיו אין לאכול מצה עשירה שמא יאכל אותה בטעות במקום מצת המצוה. קודם שעה רביעית, ברור שמותר לאכול מצה עשירה, שהרי בזמן זה מותר לאכול חמץ. אחרי שעה זו יש להסתפק, שכן נראה שהדבר תלוי בטעמים לעיל: אם האיסור באכילת מצה עשירה בפסח הוא שמא יאכל אותה במקום מצת המצווה, אין מקום לאיסור אכילת מצה עשירה לפני פסח, אפילו בצהרי י"ד בניסן. אולם אם החשש הוא שמצה כזו נחשבת חמץ – בין אם חוששים שמא התערבו בה מים, בין אם חוששים לשיטת רש"י – בודאי שיש לאסור את אכילתה בשעת ביעור החמץ. בשו"ת נודע-ביהודה (מהדורא קמא, או"ח סימן כא) כתב שגם אם חוששים לשיטת רש"י אין לאסור אכילת מצה עשירה לפני פסח, כיוון שגם לשיטתו מצה עשירה אינה אלא חמץ נוקשה, שאין בו איסור כרת, ולכן אין מקום להחמיר בו אלא בפסח. (כך כתב גם בשו"ת אבני נזר או"ח ח"ב סימן שעז). דעת השו"ע והרמ"א ברורה שמותר לאכול ביום י"ד בניסן גם לאחר ביעור חמץ. השו"ע כתב, וקודם שעה עשירית מותר לאכול מצה עשירה. והרמ"א הגיה, אבל מצה שיוצאים בה בלילה אסורים לאכול כל יום י"ד. משמע שמצה עשירה, שלא יוצאים בה ידי חובה, מותרת באכילה. לדעת השו"ע ודאי שאין איסור לאכול מצה עשירה בערב פסח, שהרי הוא מתיר לאוכלה אפילו בפסח עצמו, אך לדעת הרמ"א האיסור הוא רק בפסח עצמו כיון שרק אז יש חשש שיטעה ויאכל אותה במקום מצת מצוה ורק אז יש מקום לחשוש לדעת רש"י.האחרונים דנו בדברי הרמ"א שלכאורה סתר דבריו. השו"ע בסימן העוסק בעניני ערב פסח שחל בשבת (סי' תמד) כותב שיש לקיים את הסעודה השלישית לפני השעה העשירית, ולאכול בה מצה עשירה, כיון שאי אפשר לקיים סעודה שלישית לפני זמן מנחה, ואסור גם לאכול פת לאחר השעה העשירית כדי שיאכל מצה בלילה לתאבון. הרמ"א מעיר, ובמדינות אלו, שאין נוהגים לאכול מצה עשירה כדלקמן סימן תס"ב ס"ד בהג"ה, יקיים סעודה שלישית במיני פירות או בשר ודגים. לכאורה, אם הרמ"א מתיר לאכול מצה עשירה עד שעה עשירית כפי שמשמע מדבריו בסימן תע"א, למה אסור לאוכלה בסעודה שלישית. ערוך השולחן כתב, ונראה שאין הכוונה דגם בערב פסח אין לאכול מצה עשירה לפי המנהג, שאין שום טעם בזה. אלא הכוונה, כיון שאין מנהגינו לאכול בפסח מצה עשירה ממילא אין מכינים אצלנו מצה עשירה ולהכין רק על סעודה שלישית, אין דרך בני אדם להטריח על מאכל קטן כזה. כלומר, לדבריו גם הרמ"א מתיר לאכול מצה עשירה עד השעה העשירית. הרמ"א פסק שיש לאכול בסעודה השלישית מיני תרגימא, שכן בני אשכנז אינם מחזיקים מצה עשירה, כיון שהם נוהגים שלא לאוכלה בפסח. לאור זאת אדם שיש בביתו מצה עשירה יכול לאוכלה לסעודה שלישית גם לדעת הרמ"א וכן כתב גם בחק יעקב (סי' תמד ס"ק א) . הנודע ביהודה מחמיר וסובר שהרמ"א אוסר אכילת מצה עשירה במשך כל היום, ומתיר לאוכלה עד חצות (שעה לאחר סוף זמן ביעור חמץ) וכתב, ובאמת, מאד אני תמה על הרמ"א דעל כל פנים, ליכא בנוקשה חשש איסור תורה בערב פסח ולמה חשש בדבר שהוא דרבנן לדעה יחידית, היא דעת רש"י, נגד רוב הפוסקים הקדמונים? ואלמלא שכבר הורה ראש המורים, שהוא הרמ"א, לאיסור אפילו בערב פסח הייתי מתיר מצה עשירה כל היום בערב פסח. ועל כל פנים אני מורה דעד חצות היום, אפילו לרמ"א מותר מצה עשירה, ולפי מה שכתבתי ניחא. דסעודה שלישית זמנה אחר חצות, לכן החמיר רמ"א אפילו מצה עשירה, לכן נראה לעניות דעתי סיומא דפסקא, דעד חצות מותר בוודאי לאכול מצה עשירה בערב פסח, והמורה להתיר כל היום לא להפסיד באם הוא לצורך קצת, אפילו אינו צורך חולה וזקן. שו"ע הרב (סי' תמד) כתב שנוהגים שלא לאכול מצה עשירה לאחר תחילת השעה החמישית. גם בשער ציון משמע שאין לאכול מצה עשירה אפילו קודם שעה עשירית. לכאורה, מסתימת דבריו משמע שכוונתו לאסור מתחילת השעה החמישית, וכן כתב גם בשו"ת איגרות משה (או"ח ח"א סי' קנה), שמנהגו הוא שלא לאכול מצה עשירה לאחר סוף זמן היתר אכילת החמץ. למעשה, כיון שאחרונים רבים אוסרים לאכול מצה עשירה לאחר סוף זמן אכילת החמץ, על כן אין לאוכלה לאחר זמן אכילת חמץ. עוד דנו הפוסקים מה לברך על מצה עשירה, הרי היא בעצם פת הבאה בכיסנין. השו"ע (סי' קסח ס"ז) פוסק שמברכים "המוציא" על פת הבאה בכיסנין רק אם קובעים עליה סעודה. ישנן כמה שיטות מה שיעור קביעת הסעודה, יש שכתבו שהוא שיעור שלש או ארבע ביצים (224 סמ"ק), ויש שפסקו שהוא השיעור שאנשים רגילים לאכול בסעודה. המגן אברהם חידש שאף אדם האוכל פת הבאה בכיסנין פחות משיעור קביעת סעודה, אך שיעורה ביחד עם שאר המאכלים בסעודה עולה לשיעור קביעות סעודה ומברך עליה "המוציא" וברכת המזון (ראה משנה ברורה ס"ק כד). מבואר א"כ שיש לאכול מצה עשירה כשיעור קביעת סעודה כדי לברך עליה "המוציא". לשיטת המגן-אברהם די לאכול כשיעור קביעת סעודה ביחד אם שאר המאכלים. אולם המהר"ח אור זרוע (סי' עא) כתב, שבת קובעת, דאפילו אכילת עראי חשיבא קבע למעשר. נראה דגם לענין פת הבא בכיסנין, כל אכילת שבת חשיבא קבע כמו למעשר. דהיינו אדם האוכל אכילת עראי מפירות בשבת, צריך להפריש מהם תרומות ומעשרות, כי השבת נותנת לאכילה זו חשיבות והופכת אותה לאכילת קבע, אך חייבת בהפרשה. לדבריו, גם האוכל פת הבאה בכיסנין בשבת מברך עליה "המוציא" ובברכת המזון, שכן השבת מעניקה לאכילה זו חשיבות מיוחדת וקובעת אותה. בשערי תשובה הביא בשם שו"ת גינת ורדים (כלל ב סימן יא) שחלק על המהר"ח אור זרוע וכתב, אין חילוק בין שבת לחול. הסכים עמו בברכי יוסף, וכתב שכן עמא הדבר (שערי תשובה שם ס"ק ט). לכאורה, צריכים היינו לברך על מצה עשירה בערב פסח שחל להיות בשבת בהתאם לפסק במחלוקת זו: "המוציא" לדעת המהר"ח אור זרוע, "בורא מיני מזונות" לשיטת ה"גינת ורדים". בשו"ת אגרות משה כתב הגר"מ פיינשטיין שמברכים "המוציא" על מצה עשירה וכתב, ואף שאין הלכה כמותן שלא בקביעות סעודה , מכל מקום בקביעות סעודה כהא דסעודות שבת המחוייבות ודאי צריך לברך המוציא וג' ברכות, וכמפורש שכן ראוי לעשות (או"ח ח"א סי' קנה). עוד אפשר לומר, שהאחרונים משמע שהגדרת הפת תלויה במנהגו של עולם (שו"ע סי' קסח), ומסיבה זו ישנם ספרדים המברכים ברכת "המוציא" על מצה רק בפסח, שאז היא מחליפה את הלחם ולא בשאר ימות השנה, (לכן נראה היה שחייבים לברך "המוציא" גם על חלה מתוקה, כי מחשיבים אותה כחלה). לכן אפשר לומר שבערב פסח שחל בשבת, כאשר מנהג העולם הוא לאכול אותה כתחליף ללחם, יש לברך עליה "המוציא". (כך כתב בשו"ת לב חיים לרבי חיים פלאג'י ח"ב סי' פח). להלכה, במנהגי מהרי"ל (הל' שבת הגדול וערב פסח) כתב שיש לברך עליה "מזונות", כך כתב גם הגר"ע יוסף (שו"ת יחוה דעת ח"א סי' צא). מאידך, דעת הרדב"ז (ח"א סי' תפט) שבשבת זו מברכים עליה "המוציא", כך פסק גם בשו"ת אגרות משה שם, וכך נראית גם דעת המשנה ברורה (סי' תעא ס"ק כא, עיי"ש). באגרות משה שם כתב שזו העיצה הטובה ביותר, כדי שלא יבואו לידי תקלה אם ישאירו חמץ בבית, אלא שאי אפשר לחייב אנשים לטרוח ולאפות מצה עשירה. וכך הוא כותב, ולכן טוב לאלו שאין רוצים להניח חמץ עד יום השבת משום שחוששים למכשולים שאפשר לבוא מזה, יקיימו מצות שתי סעודות במצה עשירה, שכיוון שקובע עלייהו סעודות השבת, יצטרך לברך "המוציא" וברכת המזון. וכמפורש כן בבית יוסף שנכון לעשות כן, שכתב, ואין להקשות, יבער הכל מלפני השבת ולא ישייר כלום, ובשבת יאכל מצה עשירה. דכיוון שאין סיפוק בידי כל אדם לעשות מצה עשירה לכל השלוש סעודות, לא אטרחוהו רבנן, עיי"ש. חזינן שהיה ראוי לתקן ולהנהיג לבער הכל מלפני השבת, כדי שלא יבואו לידי תקלה באם ישאר מהחמץ, ולקיים מצות הסעודות במצה עשירה, אך שלא אטרחו רבנן. ולכן לאלו הרוצים ואפשר להם להטריח ולאפות מצה עשירה לשתי הסעודות, הוא עדיף, אף שסעודת שבת הא צריכים לפת שמברכים עליו המוציא וברכת המזון, אלא משום דכיוון שאוכל אותם לסעודות שבת המחוייבים בפת, אין לך קביעות גדולה מזה. לכן, אפשר לאכול את סעודות השבת בכלי פסח, (פרקטית, עדיף כלים חד פעמיים), ולהשתמש במצה עשירה. חשוב לזכור לסיים את אכילת המצה העשירה קודם סוף זמן אכילת חמץ. ראוי להקפיד שהמצה לא תיגע בכלי הפסח, אך אם נגעה אין לאסור. בני ספרד יכולים לאוכלה גם בסעודה השלישית. הגר"ע יוסף (שו"ת יחוה דעת שם) כתב להעדיף מצה מבושלת. לשם כך יש לקחת קודם השבת מצה, להכניסה לסיר מרק רותח העומד על האש, להורידו משם ולהוציא את המצה בשלמותה. הגר"מ אליהו כתב שעדיפה מצה מבושלת הכתושה ומבושלת בחמים. בני אשכנז נוהגים איסור באכילת מצה בערב הפסח, גם אם היא מבושלת (שער הציון סי' תמד סק"א). המשנה ברורה (סי' תעא סק"כ) כתב שמותר לאוכלה קודם שעה עשירית, אך המהרש"ם העיר שזה דווקא אם נתבשלה המצה קודם יום י"ד.