מלאכת הוצאה

אמנם מלאכת הוצאה מוגדרת כמלאכה גרועה, שלולא חידשה התורה שחייבים על עייתה לא הינו יודעים זאת לבד, ולכן שואלת הגמרא מנין לנו מלאכה זו. בהגדרת המלאכה כמלאכה גרועה נחלקו ראשונים. תוס' (ב,ב, ד"ה פשט) כתב שעצם העובדה שזו מלאכה אין זה הגריעותא, אלא מדוע המעביר מרשות היחיד לרשות הרבים עובר על הוצאה, ואילו המעביר מרשות היחיד אחת לחברתא אינו נחשב מלאכה. גם הרמב"ן שם כתב שההגדרה כמלאכה גרועה הוא בגלל חידוש דין, והוא מדוע ההוצאה נמדת לפי הרשויות שדרכן מוציאים, ולא לפי דברים אחרים (משקל למשל). אבל האור זרוע (הל' שבת סי' פב) כתב בשם רבינו תם שמכיוון שבשבת בעינן מלאכת מחשבת, אין בהוצאה שום מלאכת מחשבת, שום יצירה, כדי שנחשיב אותה כמלאכה, ומכיוון שלא נור שום דבר בחפץ לכן נחשבת המלאכה כגרועה. יש מלאכה נוספת שדומה למלאכת הוצאה בכך שלא משתנה שום דבר בגוף החפץ, מלאכת צד. זו מלאכה גרועה עוד יותר מהוצאה, כי בה לא נעשה בגוף החפץ שום דבר, אלא נאסר המעשה שמוביל למציאות של בעל חיים ניצוד. האבני נזר (או"ח סי' קפט ס"ז) כתב שאסור צידה הוא אם לאדם תועלת בעשייה, אבל בעל חיים שאין לו בו צורך אינו עובר עליו. מעתה, בכל המלאכות אסרה התורה עשיית דבר שיש בו יצירה ויש לי תועלת ביצירה זו. לכן המקלקל פטור, כי אין פה יצירה אלא פעולה הורסת. אבל בהוצאה אסרה התורה את המעשה בעצמו, כי רצון התורה שתהא ניכרת שביתת האדם במקומו, וברגע שהוא יוצא ממקומו או מוציא חפצים מקומו אין זו שביתה. (ראה בירושלמי ריש מסכת שבת שהביא מקור למלאכת הוצאה מדברי ירמיהו הנביא, ובודאי שאין זה מקור דאין זה מן התורה, אלא זו הגדרת המלאכה, רצון התורה בשביתה). על כן מקלקל יתחייב, כי בפועל עשה הוצאה, גם אם אין לו בה תועלת. ועל כן אין מקום לתמיהות אודות מלאכה מתקיימת, או מלאכה שאי"צ לגופה.