שמיטת כספים

מצוות עשה להשמיט המלווה בשביעית שנאמר 'שמוט כל בעל משה ידו' והתובע חוב שעברה עליו שביעית עבר על 'לא תעשה' שנאמר לא יגוש את רעהו ואת אחיו (רמב"ם, הלכות שמיטה ויובל פרק ט הלכה א). בענין זה יש מחלוקת: האם תפקענה התביעות מכח צווי התורה- אפקעתא דמלכא- או שמא מותנית השמטת החוב בפעולת ויתור מצד המלווה? רבנו אלעזר ממץ- הרא"ם – אחד מבעלי התוספות סובר ש"חוב שעבר עליו שביעית אינו רשאי לווה לעכבו אלא על פי מלווה, שכל זמן שלא השמיטו מלוה חיב לפרוע". הרא"ם נותן עצה ללווה ש"יזמין מלווה לדין שישמוט לו חובו כאשר ציווה היוצר, ובית דין יחייבו למלווה לומר 'משמט אני'". רבינו מרדכי אשכנזי (פרק ד' דגיטין סי' פט) מביא את רבינו אביגדור כץ מוינה: "לענין השמטת כספים קיבלמי שהשביעית משמטת מאליה אע"פ שלא אמר 'משמט אני' אלא מצווה היא דרמיא עליה דכתיב 'וזה דבר השמטה'" להלכה דחו כל הפוסקים את דברי הרא"ם, (הרקאנטי סי' שנב סובר שהרא"ם חזר בו) לכן: השמטת החובות אינה תלויה ברצונו של המלווה כלל. במשנה כתוב, המחזיר חוב לחברו בשביעית, צריך שיאמר לו 'משמט אני' ואם אמר לו אף על פי כן, יקבל הימנו (שביעית פרק י' משנה ח). אומר רבה: "ותלי ליה עד דאמר הכי" (גיטין לז). מסביר הרא"ש, כלומר, יהא עיניו תלויות, כלומר ישב ומצפה עד שיאמר כך, וכך מפרש בירושלמי וכו'. (אגב, הרב שמשון רפאל הירש שהשמטה לא באה לבטל את חיובו של הלווה לשלם את חובו, אלא לבטל תלותו של הלווה בנוגש. בהמשך למצווה זו אומרת לנו התורה "אפס כי לא יהיה בך אביון", כי אפילו לעני שמקבל צדקה יש עוד עצמאות מסוימת, אבל האביון שיש לו חובות בלי אפשרות לשלם, עומד במדרגה הנמוכה ביותר בחברה, הוא תלוי ברצונו של המלווה וכל שאיפותיו אך ורק לרכך ולפייס את הנוגש על אי תשלום החוב. התורה מקווה שאחר כך תהיה ללווה אפשרות לשלם מרצונו החופשי וגם למלווה-מצידו- מותר לצפות להחזרת החוב : "והמחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה ממנו" (שם משנה ט) אבל התורה שחררה את הלווה משעבודו למלוה). לפי רבי קשורה שמיטת כספים כחיוב מן התורה לחיוב יובל מן התורה, וכך פסק הרמב"ם: "אין שמיטת כספים נוהגת מן התורה אלאבזמן שהיובל נוהג…ודבר זה קבלה הוא. אמרו חכמים בזמן שאתה משמיט קרקע (יובל) אתה משמיט כספים בכל מקום בין בארץ בין בחוצה לארץ. ובזמן שאין שם שמיטת קרקע אין אתה משמיט כספים בשביעית אפילו בארץ" (שם הלכה ב'). גם שאר המפרשים קבעו שבזמן שיש שמיטת כספים מן התורה, חל החיוב בין בארץ ובין בחוץ לארץ. וזה על פי הגמרא קידושין (לח,ב) האומרת, ששמיטת כספים היא חובת הגוף וחיובה גם בחוץ לארץ וכדברי הספרי (דברים טו,ב) "כי קרא שמיטה לה" – בין בארץ ובין בחוץ לארץ. לפי הרמב"ן חובת שמיטה מן התורה אינה תלויה במצוות יובל והוא סובר שכבר במדבר, לפני כניסתן לארץ ישראל, נהגו בני ישראל שמיטת כספים. זמן שמיטת החוב – סוף יום האחרון של שנת השביעית. הרא"ש סבר שכבר מהתחלת השנה ישנו האיסור של "לא תיגוש" , אמנם רק יחידים חוששים לשיטה זו והמנהג בארץ ישראל שגם איסור זה מתחיל בצאת שנת השמיטה, כמו שנפסק בשולחן ערוך (חושן משפט סי' סז ס"ק ל).