תפילה

נפסק בשולחן ערוך (או"ח סי' צא סעיף ב) שצריך לחגור חגורה בשעת התפילה. הביא המשנה ברורה (ס"ק ד, שער הציון ס"ג) שיש אומרים שדין זה הוא רק במי שהיה חגור כל היום, והתיר חגורתו קודם התפילה, ולא במי שלא היה חגור כל היום כולו. מסקנתו שמידת חסידות היא לחגור חגורה כלשהי בכל מקרה. לכן, מי שאבותיו לא נהגו כן אינו מחוייב. (1) ב)נפסק להלכה לראוי שתהיה הטלית על ראשו מתחילת התפילה ועד סופה. (משנה ברורה סי' ח ס"ק ד). אמנם ציין שם המשנה ברורה שרווק לא יכסה ראשו בטלית. אכן אם מועיל הדבר לחיזוק הכוונה, באופן חד פעמי אפשר להתיר. (2) ג)בשאלה זו נחלקו גדולי עולם כאשר נהגו ראשוני תנועת החסידות להכין עצמם לתפילה, ועל ידי כך איחרו את זמנה. מספרים על האדמו"ר מלובלין ששאל את רבו האדמו"ר מקוצק מה יענה לסבא (רבי עקיבא איגר) שישאל אותו כיצד הוא מבטל הלכה ומתפלל לאחר הזמן. ענה לו רבו שיאמר לסבא שהפועל שהוזמן לעבוד, מקבל שכר גם על השחזת הסכין, שגם היא חלק מהמלאכה. ראוי לזכור שתשובה זו נאמרה למי שהשכים קום והחל להכין עצמו בזמן, לא למי שקם מאוחר, ומתחיל את הכנותיו בשעה שזמן תפילה עומד להסתיים... בהלכה מצאנו שתי נקודות שהן מענה לשאלתך. האחת, פסק המשנה ברורה (סי' קא ס"ק ג, ובביאור הלכה ד"ה ואם אינו) שאם מרגיש שאינו מרוכז, וייקשה עליו לכוון, אפילו בברכת אבות (שהכוונה בה מעכבת), ימתין עד שתתיישב דעתו, כדי שיוכל לכון, אבל יקפיד שלא יעבור את זמן התפילה. (3) השניה, אם לא כיוון בברכת אבות שבתפילת שמונה עשרה חייב היה מעיקר הדין לחזור ולהתפלל. אבל כתב הרמ"א (סי' קא ס"א) שמכיוון שקיים חשש סביר שגם בתפילה השניה הוא עלול לא לכוון, לכן יצא בדיעבד. (4) למדנו מכאן על גודל הזהירות בשמירת זמן התפילה, ולמרות החשש שהוא עלול להוציא שם שמים לבטלה בכך שלא יכוון בתפילה, בכל זאת יתפלל בזמן. אבל, באופן חד פעמי, אם מרגיש שהתפילה הזאת תרומם אותו ותקרב אותו לקדוש ברוך הוא, יוכל להתפלל בזמן, ולאחר מכן להתפלל כנדבה משומע אל אביונים יאזין לתפילותיו.