התנהגות הלכתית בשפת הים

אציין מספר הלכות שעלו בדעתי בהקשר ההליכה לים. 1. הרואה את הים, לאחר שלא ראה אותו במשך שלושים יום, מברך עושה מעשה בראשית, ועל האוקינוס מברך שעשה את הים הגדול. אם מצוי שרואה את הים במשך השנה אינו מברך. 2. אם לא ברך ביום הראשון לראיה כתב המשנה ברורה (סי' ריח ס"א בביאור הלכה ד"ה במקום) שאינו יכול לברך למחרת. לכן לכאורה אם ראה את הים מרחוק ולא ברך, לא יוכל לברך כשיתקרב. 3. נטילת ידיים – פסק השולחן ערוך (או"ח סי' קס ס"ט), מים מלוחים שאין הכלב יכול לשתות מהם פסולים לנטילת ידיים. כתב המשנה ברורה (ס"ק לח) שלטבול ידים בתוך המים הללו מותר. 4. פסק השולחן ערוך (סי' קנט ס"כ) שהמטביל ידיו מברך על נטילת ידיים, ולא על טבילת ידיים. הרמ"א כתב שם שיש אומרים שמברכים על טבילת ידיים, או שטיפת ידיים, וכן עיקר. הכריע המשנה ברורה שדין זה תלוי בשאלה האם מים אלו כשרים לנטילת ידיים, ואז מברך על נטילת ידיים גם אם טובל, ואם המים פסולים לנטילה, וכשרים רק לטבילה, כמי הים, מברך על טבילת ידיים. החזון איש (או"ח סוף סי' כג) כתב שבכל מקרה יברך על נטילת ידיים. 5. השולחן ערוך (סי' קנט סי"ט) פסק שהמטביל ידיו אינו צריך לנגבם. הסביר המשנה ברורה (סי' קנח ס"ק מו) שהטעם הוא שבמטביל אין מים טמאים כלל, ולכן לא צריכים לנגב את היד מהמים הטמאים, וכן הדין במי שנוטל ידיים ביותר מרביעית מים שאינו צריך ניגוב, כי המים הרבים שטפו את המים הטמאים. ובכל מקרה מברך על הנטילה, גם ללא ניגוב. המהרש"ל שם חולק על השו"ע וסובר שתיקנו חכמים ניגוב כדי שהאוכל לא יימאס עליו, אבל מטביל כל גופו לא צריך ניגוב, ולכן גם מטביל ידיו אינו צריך לנגב. המגן אברהם מסיק שבכל מקרה ינגב ידיו, מפני שדעתו של אדם קצה עליו בדבר שיש בו רטיבות, וכדי שלא יימאס צריך לנגב. 6. אין להתרחץ בים קודם תפילה, מפני שאסור להתעסק בעניניו קודם התפילה (שו"ע סי' פט). 7. פסק השולחן ערוך (או"ח סי' עו ס"ו) שמי שחצי מגופו אינו מכוסה אסור להתפלל, אבל יקרא קריאת שמע בטרם יעבור זמנה. כתב המשנה ברורה (ס"ק כב) שלכתחילה אין ראוי לקרוא כך קריאת שמע, אבל בשעת הדחק מותר. 8. פסק השולחן ערוך (או"ח סי' צא ס"ג) שאסור להוציא שם השם בראש מגולה. משמע שדברי תורה מותר לדבר. אבל במשנה ברורה (ס"ק יב) משמע שאסור. בעיקר בעניין יש לעיין מה ההיתר ללכת בראש מגולה בשפת הים, הרי פסק השולחן ערוך (או"ח בי' ב ס"ו) שאסור ללכת ד' אמות בגילוי ראש, וכתב שם המשנה ברורה (ס"ק יא) שהיום אסור אפילו פחות מד' אמות. 9. מי שפשט את בגד הטלית הקטן, היות שדעתו לחזור וללבשו, אם הזמן שעבר הוא מועט, אינו צריך לחזור ולברך כשלובש טליתו. אבל אם דעתו לשהות זמן רב ללא הטלית צריך לחזור ולברך, אפילו אם לא עבר זמן רב, היות שפשט על דעת לחזור וללבוש לאחר זמן רב. (מהו זמן רב? בשולחן ערוך הרב סי' ח סי"ד כתב כמה שעות, בסי' כה סכ"ט כתב ב' או ג' שעות). לכן הפושט טליתו בשפת הים צריך לחזור ולברך כשלובשה, ואינו צריך לחזור ולבדוק את חוטי הציצית (משנה ברורה סי' ח ס"ק כג). 01. מתחת הסככות בשפת הים, מקומות הלבישה, מותר לדבר דברי תורה ותפלה, ולא מוגדר המקום כבית המרחץ. 11. מי שיצא מהים ורוצה לצאת ולאכול לחם, לכאורה יצא כבר ידי חובת טבילה, ואפילו שלא בכוונה, ואינו צריך לחזור ולטבול או ליטול ידיו שוב. לכתחילה כתב השולחן ערוך (או"ח סי' קנט סי"ג) שיכוון הנוטל לנטילה המכשרת, והמשנה ברורה (ס"ק עה) הביא פוסקים הפוסלים אף בדיעבד, והמשנה ברורה עצמו נטה להכשיר אם אין לו מים אחרים. הביאור הלכה שם ציין לדברי השולחן ערוך (סי' קנח ס"ז) שצריך ליטול ידיו שנית כשלא כיוון. אם לא הסיח דעתו יטול שוב בלא ברכה, אך משמע (משנה ברורה ס"ק לב) שלא יכול ליטול או לטבול בברכה. אם נגע במקומות המכוסים, כתב הכף החיים (סי' ד ס"ק פה) שאינו צריך ליטול ידיו שנית כיוון שיצא מהרחצה. 21. אם דיבר לאחר שטבל ידיו, לכאורה מחוייב ליטול ידיו שוב, אבל בטבילה הרי כתבנו שאין ניגוב, וא"כ אחרי הטבילה הסתיים המעשה, ושוב אינו מחוייב ליטול, אך נראה לי שיטול בלא ברכה. 31. טבילת ידיים במעיין פסק השולחן ערוך (סי' טנט סי"ד) שאפילו אם אין 40 סאה במעיין עלתה לו טבילה כשידיו מכוסות במים, אבל הטובל ידיו בגל שנתלש מהים משמע מסוגית הגמ' במכות (ג,ב) שלא מועילה לו טבילה.