לא תיקום ולא תיטור

נכון הוא שהסוגיה עסקה בשאלה, ואפרט קצת. הבריתא ביומא (כג,א) אומרת: איזו היא נקימה איזו היא נטירה. אמר לו השאילני מגלך, אמר לו לאו, למחר אמר לו השאילני קרדומך, אמר לו איני משאילך כדרך שלא השאלתני, זו היא נקימה. ואיזו היא נטירה, אמר לו השאילני קרדומך אמר לו לאו, למחר אמר לו השאילני חלוקך, אמר לו הילך, ואיני כמותך שלא השאלתני, זו היא נטירה. שאלתי על גמרא זו כמה שאלות. אחת מהן נגעה בשאלה, האם מי שעובר על לא ליקום יעבור גם על לא תיטור. כי מהגמרא משמע שכל אחד הוא איסור בפני עצמו. אבל מסברא נראה שמי שלא משאיל, עושה זאת בגלל רגשי נטירה שיש בליבו, אז לכאורה הוא עובר על שניהם. הרמב"ם (הל' דעות פ"ז ה"ח) כתב את הדין, בהגדרה ש"ימחה את הדבר מליבו ולא יטרנו, שכל זמן שהוא נוטר הדבר וזוכרו שמא יבוא לנקום". דהיינו, כל עוד לא הסיר איבה מליבו עובר על לא תיטור, ואם הוא גם נקם ועשה מעשה בפועל זהו סימן שהוא נוטר בליבו, ולכן נראה שעובר על שניהם. אכן גם בדברי הרמב"ם יש לדון מה בדיוק האיסור. כי משמע שנראה שאם זוכר את הדבר בלב אז עובר, ומה אם הוא נוטר בלב ולא משאיל לו אבל אומר תירוץ אחר למה הוא לא משאיל. אז לפי הגמרא לכאורה הוא עובר על רק על לא תטור, כי הוא לא אמר לו את רגש הנקימה. כי יש לדון, האם הבעיה היא זה שהוא מזכיר לו את העובדה שלא השאיל לו, או עצם השמירה בלב זהו האיסור. עוד יש לדון, מה הדין כשהראשון סירב לעשות טובה קטנה, והשני מסרב לעשות טובה גדולה, אבל מוכן לעשות לו טובה קטנה, האם זה נכלל באיסור לא תיקום, או שמכיוון שמוכן לעשות טובה, יכלל רק בלא תיטור. על נקודות אלו ואחרות דיברתי בשיעור, והכיוון היה שאכן לא תיטור עוברים על הנטירה בלב, אבל השני לא נפגע ממני כלל. לעומת לא תיקום שהאיסור הוא לפגוע בשני בגלל איבה. ציינתי גם את מחלוקת הראשונים בהסבר "לא תשנא את אחיך בלבבך", שדעת הרמב"ם שעוברים על איסור שנאה כשהשנאה בלב, אבל אם היא גלויה, לכאורה לא עוברים על האיסור. דעת הרמב"ן שעוברים על איסור זה בכל מקרה. ולענינו, דעת המאירי שעוברים על האיסור כשמחמת השנאה לא עזרתי לחבר שלי, זהו לכאורה איסור של לא תיטור, ויש לדון מה ההבדל ביניהם.