The Rabbi's answer
הר הבית
לפני זמן מה כתבתי מאמר בנושא זה, שעוד לא מסודר לדפוס, אך תוכנו יתן לך תשובה מלאה על שאלותיך. קדושת מקום המקדש והר הבית בזמן הזה רבות נכתב ונידון בנושא זה, בעיקר בשלושים השנים האחרונות, מאז נכבש הר הבית על ידי ישראל במלחמת ששת הימים, נושאי הדיונים רבים ומגוונים, על המצוות שנצטווינו במקומות אלו, על האזהרות שיש עליהם, ועל המיקום המדויק של המקדש והעזרה. במאמרנו זה נעסוק בגדרי קדושת המקדש בזמן הזה מדברי חז"ל והראשונים. כתב הרמב"ם (פי"ט מהל' מעשה הקרבנות הט"ו), מי ששחט קדשים בזמן הזה והעלה חוץ לעזרה חייב, מפני שהוא ראוי ליקרב בפנים, שהרי מותר להקריב אע"פ שאין בית, שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא כמו שביארנו, עכ"ל. עניין זה נתבאר בדברי הרמב"ם בהלכות בית הבחירה, ולאחר שכתב שם (פ"ו ה"א-יג) את צורת המקדש וסדר המעשים של חלות קדושת ירושלים והעזרה, כתב שם (הי"ד-טז), כל מקום שלא נעשה בכל אלו והסדר הזה לא נתקדש קידוש גמור, וזה שעשה עזרא שתי תודות, זכר הוא שעשה, ולא במעשיו נתקדש המקום, שלא היה שם מלך ולא אורים ותומים, ובמה נתקדשה בקדושה ראשונה שקידשה שלמה שהוא קידש העזרה וירושלים לשעתה וקידש אותן לעתיד לבוא. לפיכך מקריבים קרבנות כולם אע"פ שאין שם בית בנוי ואוכלים קדשי קדשים בכל העזרה אע"פ שהיא חרבה ואינה מוקפת במחיצה, ואוכלים קדשים קלים ומעשר שני בכל ירושלים אע"פ שאין שם חומה, שקדושה הראשונה קדשה לשעתה ולעתיד לבוא. ולמה אני אומר במקדש וירושלים שקדושה ראשונה קדושתן לעתיד לבוא ובקדושת שאר ארץ ישראל לעניין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן לא קידשה לעתיד לבוא, לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה, ושכינה אינה בטלה, והרי הוא אומר "והשימותי את מקדשיכם", ואמרו חכמים אע"פ ששוממים בקדושתם הם עומדים, עכ"ל. נתבאר ששיטת הרמב"ם שלא בטלה קדושת ירושלים והמקדש בזמן הזה, אם כי יבואר להלן שאין להשוות את הזמן שאין מקדש לזמן שהמקדש על מכונו לכל המצוות התלויות בו, אבל על עצם הקדושה אין חילוק. לשיטת הראב"ד בטלה חלק מהקדושה, כלומר שני גדרי קדושות יש, קדושה עצמית וקדושת המצוות הנוהגות באותו מקום, כמו קדושת ארץ ישראל שיש בה שתי קדושות, קדושה עצמית וקדושת המצוות, כמו שנקט הרמב"ן שאע"פ שבטלה קדושת הארץ למצוות, מ"מ עצם קדושת הארץ לא בטלה, וכיוון שאין במקדש קדושת המצוות אי אפשר להקריב קרבנות, וגם אין חיוב כרת בכניסה בטומאה, הואיל ולדעתו חומר איסור כניסה בטומאה לעונש כרת, הוא מפני קדושת המצוות שבו שהוא הכשר הקרבת קרבנות, ושאר המצוות המחויבות בו, אבל לעומת זאת האיסור בחומר כרת להקריב מחוץ למקדש תלוי בקדושה העצמית שלא בטלה. חידוש נוסף למדנו שחילול הקדושה על ידי נכרים שאין קדושה להקרבה הוא דווקא כל זמן שהמקדש ביד הגויים המחללים, אבל אם חזר ליד ישראל הרי קיימת הקדושה הראשונה, כעין המבואר ברמב"ם לעניין קדושת ארץ ישראל וקניין לנכרי בה, וגם הראב"ד לא השיג על זה בהלכות תרומות, (21) מ"מ לעניין המקדש יש לשיטת הראב"ד הגדרה נוספת שעזרא עצמו לא קידש לעתיד לבוא, כלומר על הזמן שלאחר החילול על ידי הנכרים. בספר משנת יעבץ לרבה של ירושלים הגרי"ב ז'ולטי זצ"ל (או"ח סי' מז) ראיתי שדן בשאלת קדושת המקדש בזמן הזה בשיטות הרמב"ם והראב"ד. יסוד דבריו הוא שיש שתי קדושות, קדושה על ידי דוד וקדושה על ידי שלמה. לשיטת הראב"ד רק קדושת שלמה נתבטלה, ולא הקדושה שקידש דוד. לפיכך כתב הראב"ד בהשגות שמי שנכנס בזמן הזה לבית המקדש, כרת אין בו, משמע אבל לאו יש. ולא כמו שכתב המאירי (שבועות טז,א) שלפי הראב"ד מותר להכנס למקום המקדש בזמן הזה. הגדרת הענין היא, שיש קדושת מחנה שכינה ויש קדושת המקדש, דוד קידש את קדושת מחנה השכינה והיא לא בטלה, ועל קדושה זו יש רק לאו שאין בו כרת, וקדושה שקידש שלמה שהיא קדושת המקדש בטלה, ולכן בזמן הזה אין כרת. לשיטת הרמב"ם שום קדושה לא בטלה, לכן יש כרת, וגם מקריבים אע"פ שאין בית. דבריו מסייעים לדברינו, אלא שהוספנו, לעניין איסור המעלה קרבן בחוץ, גם הראב"ד מודה שיש כרת, משום שקדושת מקום שכינה לא נתבטלה. עוד יש בדבריו, במה שכתבנו על פי המשך חכמה שבמדבר לא היתה קדושת מקום למשכן, הביא הרב ז'ולטי את דעת רבינו גרשום (מנחות צה,א) שאינו סובר כן. וחידוש יש בדבריו, שגם לאחר שהמשכן עקר מאותו מקום למקום אחר, נשארה קדושה על המקום הראשון, מפני שקדושת הגוף לא פקעה בכדי. אכן בתוס' (יומא מד,א, ד"ה בשילה) מפורש שאין קדושה באותם מקומות שעמד בהם המשכן בעבר. בחידושו של המשנת יעבץ בשיטת הראב"ד, שאיסור לאו יש בנכנס בזמן הזה למקום המקדש, והראה שם שני פסוקים מן המקרא יש לדון. עצם הדיוק בשיטת הראב"ד כבר קדמוהו אחרונים כשו"ת בניין ציון (ח"א סי' ב), אלא שהבניין ציון מפרש שם שגם להראב"ד לא ברור שהוא חולק על הרמב"ם, ולכן כתב רק שאין חיוב כרת, ולא כתב שהוא מותר ואין בו לאו. אבל לא עלה על דעתו לחדש שמעיקר הדין יש שתי פרשיות באיסור כניסת טמא למקדש, כפי שנקט המשנת יעבץ. בשו"ת משפט כהן לגראי"ה קוק זצ"ל (סי' צו, הוא קונטרס מיוחד בדין קדושת מקום מקדשנו בזמן הזה, פרק ב) כתב שקדושת מקום המקדש מורכבת משתי קדושות, קדושת המקום וקדושת המחיצות, ובזה נחלקו אם קדושת המחיצות היא לעיכובא עם קדושת המקום, או סגי בקדושת המקום. אבל גם להראב"ד יש קדושת המקום, ולכן גם לשיטתו טמא אינו יכול להכנס למקום המקדש, מחמת הלאו. לאחר שהאריך (פרק ו-ז) בביאור שיטת הראב"ד כתב כנגד מי שאמר שלהראב"ד אין היום קדושת מקדש והכניסה מותרת, אלא מלבד שבודאי יש איסור מדרבנן, מסתברא שיש גם לאו ועשה של קדושת המחנות, ורק קדושת המקדש פקעה. דברים אלו הם כשיטת המשנת יעבץ, אלא שהמשנת יעבץ סמך דבריו על הפסוקים, והמשפט כהן על הסברא (ע"ע אגרות ראי"ה אגרת ריז). אמנם גם במשפט כהן מצאנו שתי הבנות, או שיש ממש לאו ועשה, או שזהו איסור תורה גרידא. (22) יש לציין שגם הגרצ"פ פרנק בספרו מקדש מלך דן במחלוקת הרמב"ם והראב"ד, ראה אריכות דבריו. שנינו בפסחים (סז,ב), אמר רבי יוחנן מחילות לא נתקדשו. כתב התוס', וא"ת הא אמר בפ"ב דזבחים (כד,א) נעקרה אבן ועמד במקומה מהו וכו', ומסיק לעולם פשיטא ליה דכי קדיש דוד רצפה עד ארעית תהומא קדיש, וי"ל דבכיצד צולין שם (פו,א) מסקינן כי אמר רבי יוחנן בפתוחות לחול, אבל בפתוחות לקדש קדש, עכ"ל. (כן הוא בתוס' הרשב"א שם). קושיית התוס' פשוטה שהואיל וכל מקומו של הר הבית והמקדש עד התהום נתקדש על ידי דוד, א"כ כל המחילות שבאותו מקום קדושות, ואיך סובר ר' יוחנן שמחילות לא נתקדשו. ברם תירוץ התוס' צריך ביאור, הרי הכל קדוש עד התהום, ומה איכפת לי אם הפתח הוא לקדש או לחול, ואם יש חילוק צריך להבין מה כוונת התוס' שבנעקרה אבן נחשב פתוח לקדש, הרי מעולם לא היה כאן פתוח, ולא ישאר פתוח אלא יתקנו את הפתח, והנידון הוא האם אפשר בינתיים לעמוד שם ולעשות את העבודה במקדש, וא"כ מי קידש עכשיו את המקום שהוא מרוצף וסתום. לכאורה כוונת התוס' היא, שמה שנקט בתחילה שמקום המקדש עד התהום קודש על ידי דוד, אין הדבר כן, ולא קידש דוד את כל המקום. כוונת הגמ' היא שמתחילה קידש דוד את הקרקע עד התהום לכל אותם מקומות שבעתיד יהיו פתוחים לקדש באופן קבוע או עראי. לכן אם נעקרה אבן ועתה המקום פתוח לקדש, הוא בכלל הקדושה. נמצא עוד שאם אחר כך יחזרו ויקבעו את האבן במקומה ואחר כך יבנו שם מחילות פתוחות לחול, המקום לא יהיה קדוש, שהרי לא נתקדש אלא כל זמן שהוא פתוח לקדש. שאם לא כן נמצא חידוש להלכה שכל מקום שהיה פתוח לקדש אי פעם, אין קדושתו נפקעת, וזה לא שמענו. בהכרח שאפשר שקדושה זו תהא לאותו זמן בלבד. אכן גם גדר זה צריך ביאור איך נפקעת קדושה שכבר חלה. גם עצם הדין אינו מבורר, שנמצא שמתחילה נקבע על ידי דוד שכל המקומות שיהיו פתוחים לקדש יתקדשו רק באותו זמן ולא למפרע, וגם נפקעה קדושתם כאשר לא יהיו פתוחים לקדש, וזה צ"ב. בסוגיה בזבחים הספק בגמ' הוא בנעקרה האבן מרצפת העזרה ועמד במקומה, אם דרך שירות היא או לא, דהיינו קדושה בודאי שישנה, כיוון שדוד קידש עד התהום, הספק הוא האם דרך שירות בכך. הרמב"ם לא הביא ספק זה להלכה, ותמה הראב"ד בהשגותיו (פ"א מהל' בית הבחירה ה"י) על השמטה זו. הרדב"ז שם כתב, ומה שנראה לי בדעתו ז"ל כי שתי בעיות אלו בנויות על דכי קדיש דוד עד אחרית תהומא קדיש וכו', ואנן קיימא לן דמחילות הפתוחות לעזקה קדש וכו', ומשמע דאע"פ שהם תחת העזרה וכו', ואם איתא דדוד המלך וגד החוזה קדשי עד אחרית התהום, הרי שכל מה שתחת העזרה קדש הוא, וקדושת מקום המחילות להיכן הלכה וכו', והיינו נמי שלא כתב בעיא השניה, כיוון דלא נתקדש קרקעית הרצפה אלא הרצפה עצמה לא שייך למימר דרך שירות בכך או אין דרך שירות בכך וכו', נמצא לפי"ז דאם עמד בגומא ועבד, עבודתו פסולה, שהרי לא עמד על מקום המקודש, עכ"ל. בהמשך דבריו כתב באופן אחר, וצריך לומר לפי דרך זו, כשקידש דוד עד לאחרית תהומא הותנה שאם יחפרו שם מחילות ויהיו פתוחות לחוץ שלא יתקדשו, אי נמי קידש קרקע, חללות שהיה בקרקע לא קידש, ותפוס לשון אחרון כיוון דאמרינן בגמ' דדוד קדיש עד לארעית התהום, ולא אשכחנא מאן דפליג עלה לית לן למיעבד פלוגתא מדעתן מכוח קושיא, אלא הדרינן לתירוצי כל מה דאפשר, עכ"ל. וכן כתב (פ"ו ה"ט), וקשיא לי דאמרינן בגמ' ודוד קידש עד קרקע התהום, והנכון בזה שדוד קידש עד התהום כל ארעא סמיכתא, ואם יעשו בה מחילות שלא נתקדשו אם יהיו פתוחות לחול יהיו חול, ואם יהיו פתוחות לקדש הרי הם קדש כדינם, עכ"ל. למדנו בדברי הרדב"ז שהיתה קשה לו קושיית התוס' (לפלא שלא הביא את דברי התוס'), ויישב בשני אופנים, באופן הראשון נקט שזו מחלוקת, ומי שסובר שמחילות לא נתקדשו אינו סובר שקידש עד התהום. באופן השני, ולמסקנה פירש שעד התהום קידש בארעא סמיכתא, לא במחילות. בפירוש המהר"י קורקוס (פ"א מהל' בית הבחירה ה"י) דן בשאלת הראב"ד מדוע השמיט הרמב"ם דין עומד בגומא, וכתב, ומצאתי בפרק אלו דברים בתוס' שהקשו עלה במימרא דר' יוחנן שאמר מחילות לא נתקדשו מהא דאמרינן דדוד עד התהום קדיש, ותירצו דהא אמרינן בפרק כיצד צולין היינו בפתוחות לחול, אבל פתוחות לקדש נתקדשו. ועדיין קשה דאפילו פתוחות לחול למה לא היו קדושים אי עד התהום קידש, ולכך אפשר דסובר רבינו דהאי סוגיה דזבחים פליגא אההיא מימרא דר' יוחנן, וכר' יוחנן קיימא לן, וא"כ בנטלו אבני העזרה אינו יכול לשרת דאין קדוש אלא רצפה עליונה, ולפי זה נצטרך לומר שאם רגלו אחת בגומא דמי כמו על גבי כלים, עכ"ל. מבואר שמה שתמהנו על פירוש התוס', כבר הקשה המהר"י קורקוס, וכסברתו נקט הרדב"ז בפירוש הראשון, מאידך גיסא בפירושו השני נקט הרדב"ז כשיטת התוס', וכך היא מסקנתו, שאע"פ שדוד קידש עד התהום אין זה סותר את החולין שבמחילות, ופירש הרדב"ז שתי דרכים בגדר הקדושה, או שלכתחילה קידשו את הכל וגם החללים שיהיו, ושייר חלל פתוח לחול שלא יתקדש, או שלא קידש כלל שום חלל, וכל קדושתו היתה ארעא סמיכתא עד התהום אם יעמיקו את הקרקע. לפי הדרך השניה צריך לומר שקדושת פתוחים לקודש נעשתה אחר כך, בשעת עשיית המחילות. לפי הדרך הראשונה הוא להפך, הכל נתקדש מלכתחילה, ואם יפתח פתח לחלל הוא לא יתקדש, ופקעה קדושתו (דאם לא כן קדושה להיכן הלכה, אלא שכך הוא התנאי), וצריך לומר שזו קדושה לזמן, ובקדושת הגוף לא מועילה קדושה לזמן, וצ"ע. ולומר שהכל נעשה בתחילה לפי מה שיהיה בסוף הוא חידוש, ותלוי בדין ברירה, ובדאורייתא הרי אין ברירה. וגם לא יוכל אותו מקום להיות פעם קודש ופעם חול, אלא הכל תלוי להיכן פתוח המקום כעת, וצ"ב. החזון איש (זבחים סי' ה ס"ק ג) כתב, דעד ארעית תהומא קדיש, יש לעיין דהא אמר (פסחים פו,א) מחילות לא נתקדשו, וכי תימה משום דפתוחות לקודש, ואמרינן התם דפתוחות לקודש תוכן קודש, הא אמרינן (זבחים נו,א) דלא מהני פתוחות רק לעניין לאכול שם קדשי קדשים, אבל לעניין שחיטה, והכי נמי לעניין שאר עבודות לא חשיבי כעזרה. וי"ל דשאני מחילות דרשות אחריתא היא, אבל נעקרה הרצפה דעיקר העזרה היא, ודאי עד ארעית תהומא קדיש. לכאורה שאלת החזון איש היא שאלת התוס', אבל מה שתירץ התוס' שהטעם שנעקרה אבן מהני, על זה תמה החזון איש, הרי פתוח לקדש לא מועיל לעניין עבודה אלא רק לעניין אכילת קדשי קדשים (ונבאר לקמן). מסקנת החזון איש היא שדוד קידש עד התהום, היינו בעיקר העזרה וארעא סמיכתא, אבל לא במחילות שהן רשויות אחרות, ובפשטות כוונתו כדברי הרדב"ז באופן השני, שהנידון הוא רק על קרקע העזרה באיזה עומק שתהיה. (23) על כל פנים למדנו שהעלה החזון איש שקידוש דוד היה עד התהום מתייחס רק על זה שאם העמיקו את קרקע העזרה ככל שיהיה, הרי היא בקדושת המקדש, אבל אין בזה שייכות לקדושת המחילות, וכבר קדמו הרדב"ז. אך לכאורה תמוה מדוע לא הזכיר החזון איש כלל את דברי התוס'. המעיין באגרות בסוף קדשים, (הובאו בספר תשובות וכתבים מהחזו"א קדשים סי' ו) נראה שתמהו על כך, ונראה שבא להשיב וכתב, אין כוונת תוס' להקשות מעמד בגומא, דודאי הגומא היא עצמית העזרה, ואם יעמיקו כל העזרה מעט או הרבה הלא זו עיקר הרצפה, והכי נמי בהעמיקו מקצת אינו עניין למחילות, ועניין בנויות בקודש ופתוחות לחול או בנויות בחול ופתוחות לקודש לישנא בעלמא הוא, דמהלכות המקדש בעניין הלשכות דאפשר להוציאן מחומת העזרה ולחוץ ופתיחתן תוך העזרה ותהיינה קדושות לאכילת קדשי קדשים, ואז מקרי באמת בנויות בקדש, אלא טרם שהחלטנו לקדשם מפני פתיחתם נקראו בנויות החול, וכמו כן בנויות בקדש ופתוחות לחול חול, הרי הן בנויות בחול, והתוס' ידעו כל זה בקושייתם, ומפני שאפשר לומר שהמקום גורם שאי אפשר לקדש בעומק וזהו מחילות לא נתקדשו, לזה כתבו שאין הדבר כן דאפשר לעשות רצפת עזרה בעומק לכולי עלמא, וכדמוכח בזבחים (כד,א), אלא עניינו שמחילות אינן עיקר המקדש שהרי עזרה פתוחה לחול ומקודשת, אלא מחילות כשאר לשכות ובעינן תנאי פתוחות לקודש, ואין דברי התוס' עניין כלל למה שכתבנו בספר. ניכרים הדברים שהחזון איש מבאר שכוונתו בספרו על זבחים אינה על שאלת התוס', לפיכך גם לא הזכירה, והטעם פשוט שאם כוונת התוס' לשאול איך אמרינן דקדיש עד התהום ולכן יכול לעמוד שנעקרה אבן, הרי מחילות לא נתקדשו, אכן לא יועיל תירוצם דהוי פתוחים לקודש, כיוון שזה לא מועיל לעבודה אלא לאכילת קדשי קדשים בלבד. מוכרח א"כ שקושייתם היא אחרת, וברור שהעמקת העזרה אין בה גרעון של קדושת העזרה, כיוון שדוד קידש עד התהום, אלא השאלה היא א"כ מדוע לא נתקדשו המחילות, כלומר מכוח זה שראינו ש מחילות לא נתקדשו יש להוכיח שהמקום גורם שגם העמקת העזרה לא תתקדש, על זה תירץ התוס' שאין להוכיח כן, ואדרבה ראינו שפתוחים לקודש נתקדשו, מוכח שאין המקום גורם למנוע את הקדושה, אלא הואיל והוא מקום לעצמו לא תחול בו קדושה אלא בפתוח לקודש, ומטעם זה אינו מועיל אלא לאכילת קדשי קדשים ולא לעבודה, אבל עומק העזרה עצמו הוא בקדושת העזרה לכל דבר. אבל במנחת חינוך (מצוה שסב אות ג) נראה שלא הבין כן, שכתב, וכל זה במחילות של הר הבית דר' יוחנן מחדש דלא נתקדשו, אבל מחילות ההולכות תחת ההיכל ותחת העזרה בודאי נתקדשו, כמבואר בזבחים (כד,א) דדוד המלך ע"ה עד ארעית תהומא קידש, א"כ אותן מחילות שבאות מתחת ההיכל עיין פסחים שם שיש מחלות, הדין כך, אם הם פתוחות גם כן לקודש, בודאי הם קודש לכל הדברים, כמו כל הלשכות הבנויות בקודש ופתוחות לקודש. מפורשת שיטת המנחת חינוך שמפני שדוד קידש עד התהום הכל נתקדש בקדושת העזרה, אלא שצריך גם להיות פתוח לקודש, ולא כדעת החזון איש שלקידוש דוד עד התהום אין עניין עם קדושת המחילות, ולדעתו אם יש קדושת העזרה עד התהום גם אם לא העמיק את העזרה, הרי גם בפתוחות לחול היה הדין כן, שהרי עזרה גם פתוחה לחול ואין חסרון בקדושתה בגלל זה, (כפי שהזכיר החזון איש באיגרת קודמת, עיי"ש), ולדעתו אין על המחילות קדושת העזרה ממש להכשר עבודה, וכפי שהבאנו כן היא גם שיטת הרדב"ז. בשיטת החזון איש מצאנו גם למהר"ח אלפנדרי בספרו דרך הקודש (דף יג,א, מדפיו) שכתב שהוא עצמו נכנס במחילות, והייתה דעתו שהמחילות לא נתקדשו, גם אלו שבתוך העזרה, ומותר לכל אדם להיכנס אליהן. אחר כך הסתפק אם אכן כן, או שמא רק מחילות הפתוחות להר הבית לא נתקדשו, אבל פתוחות לעזרה הרי הן בקדושת העזרה, וכתב שם, אבל אם יהיו המחילות פתוחות להר הבית ויש להם גם כן פתח לעזרה, כיוון שתחת הקודש הם ויש להם גם כן פתח לקודש הרי הם כקודש, וכל שכן אם ימצא שם באותו דרך מחילות שהיה פתחן לקודש לבד, אז ודאי קדושתם כקדושת העזרה ואסור לבוא שם וכו', וטעמא דאמרינן פרק שני בזבחים גבי נעקרה אבן ועמד במקומה ועבד, פשיטא דכי קדיש דוד עד ארעית תהומא קדיש, אלמא כל קרקעית העזרה היא קודש, עכ"ל. הרי לפנינו שסבר דרך הקודש שהמחילות שתחת העזרה קדושות מכוח הקידוש שקידש דוד עד התהום, כשיטת המנחת חינוך. אבל חזר בו דרך הקודש וכתב, ונראה דהא ליתא וכו', ואותה שאמרו כי קדיש דוד עד ארעית תהומא קדיש יש לדחות, שר"ל שאם היו מורידים קרקעית העזרה עד למטה לעשותה עזרה היא מקודשת בקדושת עזרה, כי ההיא דנעקרה אבן ועמד במקומה שהיא מקודשת כאילו היתה שם אבן, אבל כל שיש קרקע למעלה ברצפת אבנים שהוא העזרה עצמה, אז תחתיו הוא חול גמור, אם לא שפתוח לקודש לבד, דלא קדיש דוד כי אם עד ארעית תהומא לעשותה עזרה, וכן כתב בספר הרב"ע (הלא הוא רבי דוד עראמה, בספרו על הרמב"ם) פרק ה' מהלכות בית הבחירה גבי הר הבית היה כיפין על גבי כיפין וכו', וכתב "שהם לא נתקדשו אלא מקרקע המקדש ולמעלה", נראה מדבריו שסובר כן, עכ"ל. מבוארת אפוא שיטת דרך הקודש ודעת רבי דוד עראמה כסברא שמצאנו בחזון איש. דרך הקודש עצמו הביא בהמשך דבריו מדברי המפרש במסכת תמיד (פרק א) שנראה מדבריו שאין כן דעתו, אבל הוא דחה שיטתו וכתב, עלה בידינו שמחילות לא נתקדשו כלל, ואפילו קדושת הר הבית אין בהן, אף על פי שפתוחות לתוכן לא נתקדש אלא מה שלמעלה ולא מה שבקרקעיתה, אבל כשפתוחות לעזרה לבד הן קודש, ולאו משום שהן תחת העזרה, אלא משום שיש להם פתח שם וכו', ומעשים בכל יום שנכנסים ליסודות המקדש הקהל כאחד אנשים ונשים וטף דשם יש דרך מחילות תחת הקרקע המקדש, ולא פקפק בה אדם מעולם, אף מי שהוא זהיר שלא ליכנס בהר הבית, אלא שאם יכנס לפני ולפנים יש לחוש למחילות הבנויות בקודש ופתוחות לקודש כי קודש הם, עכ"ל. אבל אין הכל מודים לבעל דרך הקודש. בספר חסדי דוד לר"ד פארדו (על התוספתא כלים ב"ק פ"א מ"י) הביא את דבריו ולא הסכים לו, הואיל ועיקר יסודו הוא מדברי ר' יוחנן שהזכיר רק מחילות שלא נתקדשו, משמע שגריעי מלשכות, כלומר גם המחילות הפתוחות לחול ולקודש אין בהן קדושה, ולא כלשכות. השיב החסדי דוד שאכן גריעי המחילות הפתוחות להר הבית, שגם קדושת הר הבית אין להן, אף אם פתוחות להר הבית, ואילו לשכות עדיפי שהרי הפתוחות להר הבית יש להן קדושת הר הבית, אבל מה שנוגע למחילות שתחת העזרה יש בהן קדושה מכוח הקדושה שקידש דוד עד התהום. על כן יש להחמיר, והמעשים בכל יום שהזכיר דרך הקודש, יש לפרשם שלא נכנסו למחילות שתחת העזרה ממש. וכן זה שדרך הקודש עצמו מזכיר שמדברי המפרש מוכח שלא כדבריו, על כן אין להקל. (24) אכן עיקר מה שהכריח את החזון איש לפרש את כוונת התוס' שלא כפשט הלשון הוא תימה, שפתוחות לקודש לא מועיל להכשר מקום עבודה, ולא ייתכן שבנעקרה אבן יהיה הכשרה משום טעם זה. ראיתי להגרי"ד סולוביצ'יק מבוסטון שעסק בעניין (קובץ חידושי תורה עמ' קלט) וכתב, והנה בלשכות הבנויות בחול ופתוחות לקודש מבואר בזבחים (נו,א) דתוכן קודש רק לאכול קדשי קדשים, אבל לא לשארי דינים, וא"כ לכאורה צ"ע תירוץ התוס', דהא הסוגיה דזבחים קאי לעניין עבודה בנעקרה האבן ועמד במקומה, וא"כ מה מהני לזה הדין של פתוחות לקודש. ועל כן צריך לומר דשיטת התוס' דחלוקות בזה מחילות המכוונות כלפי העזרה מלשכות הבנויות בחול, ובמחילות אלו אם פתוחות לקודש תוכן קודש לכל דבר. ונראה שדיוק הלשון ולא על כל המחילות הפתוחות לעזרה אמר כן, אלא רק על "המכוונות כלפי העזרה", כלומר שכן ממש תחת העזרה, והטעם מבואר, שהואיל והפירוש הוא שדוד קידש עד התהום, כמו שנקט המנחת חינוך, א"כ הוא קדוש ממש בקדושת העזרה, אלא שצריך שיהיה פתוח גם לעזרה, ובאופן כזה יש למחילה קדושת עזרה לכל דבר, ורק אם הן פתוחות להר הבית אע"פ שהם עצמם תחת העזרה, אין בהם שום קדושה, שבאופן זה לא קידש דוד את המקום. בתוספת ביאור צריך לומר שהרי כאן לא סגי בפתח להבאת קדושה, שהרי קדושה זו מועילה רק לאכילת קדשים, וכאן הוא קדוש גם לעבודה. בהכרח שהלכה נוספת יש בפתוח לקודש, שאם הוא פתוח לקודש וגם המקום עצמו הוא קודש, יש עליו קדושת העזרה לגמרי. ברם מלשון הרמב"ם (פ"ו מהל' בית הבחירה ה"ח-ט) דייק הגרי"ד שדין המחילות כדין הלשכות, ואינן כשרות אלא לאכילת קדשי קדשים בלבד. לפיכך חזרה קושיית התוס' למקומה, איך ייתכן שמחילות לא נתקדשו כיוון שדוד קידש עד התהום. על כן העלה הגרי"ד בשיטת הרמב"ם שמחילות לא נתקדשו רק כאשר הן מחילות, אבל כשנעקרה האבן לא הוי מחילה, אלא קרקע העזרה ממש, ואע"פ שבשעת קידוש העזרה לא היתה זו קרקע העזרה אלא מחילה, ולא חלה שם קדושת מקדש, מ"מ כשנעשה אותו מקום קרקע העזרה הרי הוא מתקדש מאליו, על ידי שאר המקדש. כמו כן אפשר לומר גבי לשכות פתוחות לקודש, שאין בזה קידוש בפני עצמו, אלא על ידי פתיחתן הן מתקדשות מאליהן. ברם יש לחלק בין דין קדושת המקדש שאפשר שתהא קדושה ממילא, לבין עצם דין קביעת ובחירת מקום בית הבחירה, שאי אפשר שייעשה מאליו על ידי ששאר העזרה נבחרה לבית עולמים, שמקומות נוספים כמו לשכות ומחילות יהיו מאליהם בכלל הבחירה, ומטעם זה אין הדיון בגמ' אם קידש עד התהום, אלא על מה שקידש דוד, דהיינו על הבחירה, אבל על קידושו של שלמה אין ספק. לפי זה לא קשה קושיית התוס' על הרמב"ם, מפני שנעקרה אבן ממחילות שאני, ורק במחילות נאמר שאין קדושתם לעבודה, אבל בנעקרה אבן הוי קרקע עזרה ממש, ואע"פ שלפני עקירת האבן היה שם רק דים קדושת מחילות, ולא קדושת העזרה ממש, מ"מ נעשית קדושת העזרה ממש מעצמה על ידי שנעקרה האבן. צריך להוסיף, הרי בעיקר העניין נקט גם הוא כשיטת המפרשים לחלק בין אבן שנעקרה למחילה, שבנעקרה אבן זו עזרה ממש, משום שבית הבחירה הוא עד התהום, ולקדושת מקדש גרידא יש חילוק בין מחילה לנעקרה אבן. יש מקום להעיר שדבריו אמורים בשיטת הרמב"ם, אבל הרמב"ם עצמו הרי לא הביא בהלכותיו את הדין של נעקרה אבן, שאם עמד הכהן במקומה הוי בכלל קדושת העזרה. אלא שהגרי"ד סבר כסברת זקנו הגר"ח הלוי שמפרש את שיטת הרמב"ם (בהל' בית הבחירה), שלדעתו גם להרמב"ם המקדש קדוש עד התהום, וממילא אין מקום להערה זו. (25) בקובץ בית אהרן וישראל (שנה טז גליון ד, ניסן אייר תשס"א) האריכו בגדרי קדושת הלשכות הפתוחות לקודש, וכן בקדושת המחילות, וכתב שם (עמ' כג-ד) לבאר את גדר הקדושה בלשכות הפתוחות לקודש שאוכלים שם קדשי קדשים, אע"פ שהמקום אינו ראוי לעבודה, (כקושיית הקרן אורה זבחים נו,א). וכתב שם לבאר שלאכילת קדשי קדשים מספיק מה שנחשב המקום "לפני ה'", ואילו לעבודה בעינן שיהא על המקום גוף קדושת העזרה, וזה לא שייך בלשכות אלו. בהמשך דבריו כתב לפרש את דברי התוס' בפסחים (סז,ב) וכתב, וקשה להבין תירוץ התוס', דכיוון דדוד קידש עד ארעית דתהומא, גם בפתוחות לחול יהיו קדושים, ואי כוונתם דבהא דקדיש עד ארעית דתהומא קידש רק את המערות הפתוחות לקודש, קשה, דהא בפתוחות לקודש אז גם המציאות בחול, אלא שפתחיהם לקודש גם כן קדושים, וא"כ לא צריך כלל לקדש עד ארעית תהומא, דתיפוק ליה שפתוחות לקודש, דזה מהני אף למקום שאינו קדוש, וכן דאיך יתקדש הבנוי בחול על ידי שנתקדשה עזרה עד התהום, הא אינו בכלל תהום דעזרה, שהרי בנוי בחול. ולפי מה שפירשנו יבואר שפיר, דהנה אף דדוד קדיש הרצפה עד ארעית דתהומא, ואפשר גם דקדושה הנוספת על ידי השיורי מנחה גם כן חלה עד ארעית דתהומא, מ"מ כיוון דקדושת עזרה היא קדושת הבית, אז אף אם הקרקע יכולה להתקדש עד התהום, מ"מ כיוון שפתוחה לחול נחשבת אותה המערה לבית אחר, ואינו מצטרף לרשות העזרה, דהא הוי רשות אחר לגמרי, ומשום הכי אין לה קדושת הבית, וכשהיא בנויה בחול אלא שפתוחה לקודש גם כן אין לה קדושת עזרה לגמרי, כיוון דחזינן דאין שוחטים שם קדשים קלים ואין חייבים שם על ביאת מקדש, ואין עליהם רק קדושת העזרה במה שמצטרפים לעזרה, ומי שנמצא שם נחשב כמו שנמצא בעזרה לעניין אכילת קדשים, אבל מה שנתקדשה הרצפה עד ארעית דתהומא מועיל לעניין אם בנויה בקודש ופתוחה בקודש שאז בודאי שוחטים שם קדשים משום שנתקדש עד התהום. הרי שהרגיש שם בקושי שיש בדברי התוס', אלא שדעתו היא כשיטת המנחת חינוך וסיעתו שמחילות הבנויות בקודש ופתוחות לקודש, אע"פ שהן רשות אחרת הרי הן כעזרה לכל דבר, גם לשחיטת קדשים, מה שאין כן בנויות בקודש ופתוחות לחול אינן בכלל, ואע"פ שקידש עד תהומא, הואיל ומ"מ הן רשות אחרת, כלומר שעל ידי הפתיחה לחול נחשבות כרשות אחרת, אך לא מבואר אם במציאות זו רשות אחרת, איך על ידי פתיחה לקודש נחשבת אותה רשות, וצ"ב. עכ"פ שיטת החזון איש ודרך הקודש אינה כן (26) לאחר שנתבארו גדרי קדושת מקדש וירושלים בזמן הבית ובזמן הזה, וכן קדושת לשכות ומחילות, יש לדון בדין קדושת גגים ועליות, שיש בהם נפקא מינה לימינו בטיסה מעל מקום המקדש. מקור הלכה זו מבואר בפסחים (פה,ב-פו,א), אמר רב גגים ועליות לא נתקדשו, איני והאמר רב משום רבי חייא כזיתא פסחא והלילא פקע איגרא, מאי לאו דאכלי באיגרא ואמרי באיגרא, לא דאכלי בארעא ואמרי באיגרא וכו', ת"ש אבא שאול אומר עליית בית קדשי הקדשים חמורה מבית קדשי הקדשים, שבית קדשי הקדשים כהן גדול נכנס לו פעם אחת בשנה, ועליית בית קדשי הקדשים אין נכנסים לה אלא פעם אחת בשבוע ואמרי לה פעמיים בשבוע ואמרי לה פעם אחת ביובל לידע מה היא צריכה, אמר רב יוסף מהיכל ניקום וניתיב איניש, שאני היכל דכתיב "ויתן דוד לשלמה בנו את תבנית האולם ואת בתיו ואת גנזכיו ועליותיו וחדריו הפנימיים ובית הכפורת, וכתיב "הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל", ת"ש הלשכות הבנויות בקודש ופתוחות לחול תוכן חול וגגותיהם קודש, תרגמא רב חסדא בשגגותיהם שווים לקרקע עזרה, ת"ש וגגו קודש, ותסברא והא קתני גגים הללו אין אוכלים שם קדשי קדשים ואין שוחטים שם קדשים קלים, ואלא קשיא גגו קודש, אמר רב חמא בר גוריא לאותן ב' אמות. (רש"י, והכא לא מצי לשינויי כדלעיל מהיכל וניתיב איניש, דהא גגו לא כתיב בקרא). מבואר בסוגיה שהנידון על קדושת גגים ועליות הוא בין על קדושת ירושלים ובין על קדושת המקדש, שהרי השוותה הגמ' קדושת גגי ירושלים לאכילת פסח וגגי העזרה לקדושתם. כן מפורש ברש"י שם שכתב, גגים ועליות לא נתקדשו, בין גגי ירושלים בקדושת ירושלים לקדשים קלים, בין גגי לשכות העזרה בקדושת עזרה לקדושת קדשי קדשים, עכ"ל. (על פירוש רבינו חננאל יש להעיר שכתב, אמר רב גגים ועליות של ירושלים לא נתקדשו, עכ"ל. אבל בין אם הגרסא בגמ' היא "של ירושלים", בין אם זהו פירושו לא מובנת שאלת הגמ' מגג של היכל או לשכות העזרה, ויבואר העניין בהמשך). הרמב"ם כתב (פ"ו מהל' בית הבחירה ה"ז), הלשכות הבנויות בקודש ופתוחות לחול, אם היו גגותיהם שוים עם הקרקע העזרה תוכם חול וגגותיהם קודש, ואם אינם שווים אף גגותיהם חול, שהגגות והעליות לא נתקדשו, לפיכך גגים אלו אין אוכלים שם קדשי קדשים ולא שוחטים קדשים קלים, עכ"ל. ציין הכסף משנה שם שמקור הרמב"ם הוא בסוגיה בפסחים, וכפירוש רש"י שם. בהלכות קרבן הפסח (פ"ט ה"א) כתב הרמב"ם, כל האוכל מן הפסח וכו', ואין מוציאים ממנו מן החבורה שיאכל בה וכו', הגגים והעליות אינם בכלל הבית, עכ"ל. כתב הכסף משנה, מימרא דרב שם, עכ"ל. כלומר, מקור הלכה זו הוא במה שאמרה הגמ' שגגים ועליות לא נתקדשו. לכאורה דבריו לא מובנים, הנידון בגמ' הוא על קדושת ירושלים שם יש בגג ובעליות, ואמר רב שאין שם קדושת ירושלים, ואי אפשר לאכול קרבן פסח שם, אבל הרמב"ם מדבר על הלאו שלא להוציא מן הבית, ועל זה אומר הרמב"ם שהוצאה לגגים ולעליות נחשבת הוצאה מפני שאינם בכלל הבית. בשו"ת חסד לאברהם (להגר"א תאומים, תנינא בחידושים על הרמב"ם הל' קרבן פסח) מצאתי שלא הסכים עם הכסף משנה במקורו של הרמב"ם, מפני שסוגית הגמ' בפסחים אינה עניין לכאן, וטרח להביא מקור אחר, שאכן כוונת הרמב"ם אינה על קדושת גגים ועליות, אלא על הוצאה מהבית, שבקרבן פסח יש לאו בפני עצמו, אבל גם הוא לא תמה על הכסף משנה שנידון הרמב"ם הוא על הוצאה מהבית. כמו כן מה שציין החסד לאברהם שם שדיני המקומות הקדושים לאכילה מבוארים בהלכות בית הבחירה ובהלכות מעשה הקרבנות, אכן הבאנו את דברי הרמב"ם בהלכות בית הבחירה על גגים ועליות, אבל בהלכות מעשה הקרבנות (פ"י ה"ה) כשכתב את דין קדושת ירושלים, לא הזכיר הרמב"ם את דין גגים ועליות. בפשטות מדבריו שבגגים ועליות של ירושלים אוכלים את הקדשי קלים וקרבן פסח. גם בהלכות מעשר שני (פ"ב הט"ז) לא הזכיר הרמב"ם שאין לאכול מעשר שני בגגים ועליות של ירושלים, וזה דבר תימה, והוא נגד פשט הסוגיה, וכך תמה המנחת חינוך (מצוה שסב). כתב המנחת חינוך להסביר את שיטת הרמב"ם שאף שרב אמר שגגים ועליות של ירושלים לא נתקדשו, מ"מ להלכה אין הדבר כן, הואיל והמשנה במסכת מעשר שני (פ"ג מ"ז) אומרת שאילן העומד בפנים ונופו נוטה לחוץ וכו', מכנגד החומה ולפנים כלפנים. משנה זו הובאה במסכת מכות (יב,א). תמה התוס' הרי גגים ועליות לא נתקדשו, איך אפשר לאכול מעשר שני על נופו של האילן. כתב התוס' (בתירוצו השני, על פי המהרש"א), שרק גגים ועליות של עזרה לא נתקדשו, אבל של ירושלים נתקדשו. תמה המשנה למלך (פי"א מהל' שגגות ה"ד) על פירוש זה, הרי מפורש בסוגיה בפסחים במימרא של רב שגגים ועליות של ירושלים לא נתקדשו, שהרי הגמ' מקשה שם מאכילת קרבן פסח. לכן הסיק המשנה למלך שמשנה זו חולקת על רב, ורב תנא ופליג. מסיק המנחת חיוך שזו גם שיטת הרמב"ם, והוסיף לבאר את כל הסוגיה, שמוכח מהבריתא שבגגים ועליות של עזרה שרק קדשי קדשים לא אוכלים שם, אבל קדשים קלים אוכלים שם, משום שזה חלק מירושלים, ומשמע שגגים ועליות של ירושלים נתקדשו. (27) גם בשו"ת משכנות יעקב (או"ח סי' עד) נקט בשיטת הרמב"ם שגגים ועליות של ירושלים נתקדשו, אבל הוא לא סבר שהמשנה במעשר שני חולקת על רב, אלא לדעתו בסוגיה בפסחים בהווה אמינא סברה הגמ' שכך הדין גם בירושלים, אבל למסקנה סברה כחילוק זה, כמו שמוכח מכך שאוכלים קדשים קלים בגגים ועליות של עזרה, ואין חילוק בין העזרה לירושלים לעניין קדושת גגים ועליות. (28) בספר דרך הקודש למהר"ח אלגזי (דף ד,ג, מדפיו) הסתפק האם בגגים ועליות של עזרה אפשר לאכול קדשים קלים, והביא את דברי התוס' בשבועות (יז,ב, ד"ה ואין) שאין אוכלים שם קדשים קלים, כיוון שגגים ועליות לא נתקדשו, מאידך הביא את תשובת הרשב"א (ח"א סי' לד) שאוכלים שם קדשים קלים. לדרכו אין הכוונה בשיטת הרשב"א שבכל ירושלים נתקדשו הגגים והעליות, אלא יש חילוק בין ירושלים לעזרה, דהיינו שבירושלים לא נתקדשו הגגים והעליות, ונחשבים כחול גמור, ואילו גגים ועליות של עזרה לא נתקדשו בקדושת העזרה, אבל קדשו בקדושת ירושלים. ועיי"ש שדן האם קדושת הגגים והעליות של הר הבית הם כירושלים או כעזרה. בירושלמי (פסחים פ"ז הי"ב) מצאתי שנחלקו האמוראים, ר' חייא אמר גגות ירושלים קודש שכן משלו משל הפסח כזית וההלל משבר הגגים, שבני חבורה הנמנים על הפסח כשהם מרובים אין מגיע לכל אחד אלא כזית וההלל שהיו אומרים בשעת האכילה בקול המון רב שאכלו שם היה משבר את הגג, הרי שאכלו שם קדשים קלים, ור' ירמיה בשם ר' מיישא בשם ר' שמואל בר רב יצחק בשם רב אמר גגות ירושלים חול. מדברי הירושלמי נמצא שאת קרבן הפסח היו אוכלים בבית, ורק את ההלל היו אומרים על הגג. בתוספתא בפסחים (פ"ו הי"א) כתוב, אע"פ שנאמר בבית אחד יאכל אוכלים אותו בחצרותיהם ובגגותיהם, מה תלמוד לומר "בבית אחד יאכל" בחבורה אחת. למדנו חילוק בדעת הירושלמי והתוספתא האם קדשו הגגים לאכילה או לא. (29) אכן בראשונים מצאתי שנקטו להלכה שגגים ועליות של ירושלים לא קדשו. במאירי (פסחים פה,ב) כתב שגגות ועליות בירושלים לא נתקדשו בקדושת ישראל. כן הוא פשט לשון התוס' במכות (יב,א, ראה תירוץ ראשון שם ובמהר"ם, וכן תוס' רבינו פרץ ותוס' שאנץ שם). גם מה בשיטת הרמב"ם בהלכות קרבן פסח כתב שם המבי"ט בקרית ספר, הגגים והעליות אינם בכלל הבית, שם אמר רב גגים ועליות לא נתקדשו בין גגי ירושלים כקדושת ירושלים לקדשים קלים, בין גגי לשכות העזרה בקדושת העזרה לקדשי קדשים, ומדלא נתקדשו בקדושת ירושלים והעזרה לא היו בכלל קדשות הבתים, הלכך אם אכל פסח בבית זה אינו יכול לגמור אכילתו בעליה ובגג דלא הוו בכלל בית כדאמרן, עכ"ל. מבואר שגם הוא מפרש את שיטת הרמב"ם מסוגיה זו, אבל איני מבין כוונתו, אם באנו למוד שהואיל ולא נתקדשו הגגים והעליות, וממילא אינם בכלל הבתים, כמפורש בלשונו, איך מסיק שאינו יכול לגמור אכילתו בעליה וגג, ומשמע אבל לאכול שם את כל הפסח שפיר דמי, והרי לא קדשו גגים ועליות בקדושת ירושלים. אמנם באור שמח (פ"ו מהל' בית הבחירה ה"ז) כתב בשיטת הרמב"ם שגגים ועליות של ירושלים נתקדשו לאכול שם קדשים קלים ומעשר שני, ורק קרבן פסח אין לאכול שם, עיי"ש בסרת הדברים ושדחה סברא זו. אבל ברור שהקרית ספר לא סבר כן, שהרי הוא מכשיר לאכול את קרבן הפסח כולו בגג ועליה, ומאידך הוא כותב שגגים ועליות לא נתקדשו לאכילת קדשים קלים, וצ"ע. המנחת חינוך שם כתב שאם ננקוט שגגים ועליות של ירושלים לא נתקדשו, בודאי שגם גגי בתי ערי חומה לא נתקדשו, ולפי זה כל מה שנוהג בבתי ערי חומה אינו נוהג בגגים ועליות שלהם. הביא המנחת חינוך, וכן הגר"מ זמבא (בספר זרע אברהם סי' ח אות כ) את לשון הרמב"ם (פי"ב מהל' שמיטה ויובל בי"א) שכל שהוא לפנים מן החומה כגון הגגים הרי הוא כבתים, ותמה הזרע אברהם אליבא דשיטת הקרית ספר שאפשר לאכול קדשים קלים בערים מוקפות חומה לולא שנפסלו ביוצא מירושלים (ראה זכרון שמואל סי' עט), א"כ בירושלים עצמה שהיא גם בקדושת מוקפת חומה, אע"פ שאין קדושת ירושלים על הגגים והעליות, מ"מ אפשר לאכול שם מדין מוקפות חומה, ומדוע אומרת הגמ' שלא אוכלים שם. וכתב לחלק בין קדשים קלים לקרבן פסח, שנכון הוא שבירושלים אפשר לאכול קדשים קלים מדין מוקפת חומה, ואף גגים ועליות נתקדשו שם, אבל לאכילת קרבן פסח לא סגי בקדושת מוקפת חומה, אלא בעינן קדושת ירושלים דווקא, וקדושה זו אינה בגגים ועליות. אכן הקרית ספר לא סבר כן, שהרי כתב שקדשים קלים אינם נאכלים בגגים ועליות. (30) אגב יש להעיר, ברמב"ם (פ"א מהל' בית הבחירה הי"א) כתב, ומצוה מן המובחר לחזק את הבניין ולהגביהו כפי כוח הציבור שנאמר "ולרומם את בית אלוקינו", עכ"ל. כתב הרדב"ז, כל זה מבואר מבניין הורדוס (סוכה נא,א, בבא בתרא ד,א), ואפילו בית הכנסת צריך להגביהו מכל בתי העיר (שבת יא,א), עכ"ל. (ראה רמב"ם פי"א מהל' תפילה ה"ב, ומעשה רוקח שם). אלא שיש לעיין כיוון שהגגים של ההיכל לא נתקדשו, נמצא שאותו מקום שמוסיפים עכשיו היה חול, וכעת הוא נכלל בתוך הקודש וצריך לקדשו, והשאלה היא האם קדושתו חלה מאליה כלשכות הפתוחות לקודש, או שצריך לקדש את האויר הנוסף, שהרי גם על לשכות שפותחים לקודש לאחר הבניין דנו המפרשים אם קדושה חלה מאליה, או שצריכים קידוש בפני עצמו, וצ"ע. (ראה צל"ח פסחים פו,א, ומנחת חינוך מצוה שסב. ראה שו"ת בית שלמה או"ח סי' כח). האור שמח שם גבי החילוק בין עזרה לירושלים לעניין גגים ועליות כתב, לכן ייתכן דבאמת אויר עזרה כעזרה וכו', רק בעזרה והיכל שמצוה לבנות בית והכל בכתב מיד ה' השכיל, ואסור להוסיף על הבניין בלא קידוש, נתקדש רק העזרה ואויר שבתוכה וגגה לא נתקדש, אבל ירושלים אטו לא נתקדש אוירה, וכלום יש שיעור לגובה הבתים, ואם יגביהו הבתים עד רום רקיע מי לא קדשו כל האויר שבתוך הבית, מה מקום יש לומר דגג לא נתקדש וכן עליה, הא מאויר ירושלים הוא, וכלום צריך לאכילת קדשים קלים בית, אטו בשוק מי לא מצי אכיל, ואיך שייך לומר דהאויר של הגג לא נתקדש, ולומר דרק האויר שבתוך הבית קדש זה מפליא המעיין. מתוך סברת האור שמח אפשר להבין גם את מה שכתב בפירוש למסכת תמיד המיוחס להראב"ד (כז,א, יובא להלן) שדווקא אותם גגים ועליות שהיו בשעת קידוש העזרה לא נתקדשו, שאותו אויר שלמעלה מהגגים לא נתקדש, שתקרות העליה מפסיקות בינם לעזרה, אבל הגגים והעליות של בנינים שנבנו אחר כך קדושים, כיוון שהאויר שבאותו מקום עד רום הרקיע נתקדש בשעת קידוש העזרה, ואין בכוח אותם בנינים להפקיע את קדושתו, לכן גג בית הפרוה קדוש, לפי שהבניין נבנה אחרי שנתקדשה העזרה. גם בתשובות הרדב"ז (ח"ב סי' תרצא) סבר כן, וכתב להלכה שהעליות הבנויות סביב למקדש בזמן הזה, שבולטות לתוך המקדש על גבי זיזין וגזוזטראות אסור להיכנס אליהן עכשיו שכולנו טמאי מתים, שאע"פ שגגים ועליות לא נתקדשו, חוץ מעליית ההיכל, לא אמרו כן אלא בגגים ועליות שהו בנויים בזמן שבית המקדש היה קיים, אבל גגים ועליות הבנויות עתה יש להסתפק שמא בתוך אויר העזרה הם בנויים, או באויר הלשכות שהיו בזמן הבית והן קדושות. כלומר, שעיקר הדין הוא שכל קדושה היא עד הרקיע, אבל אם בנו שם גג ותקרה, הגבילו את חולת הקדושה עד שם ותו לא, לפיכך כל גג ותקרה שנעשים אחר כך אינם משנים את המצב, וקדושה ראשונה קיימת. גם בספר דרך הקודש (דף ד,ד-ה,ב מדפיו) דן בעניין. בתחילה נסתפק בדין גגים ועליות שלא נתקדשו לאכילת קדשים קלים, אם הכוונה היא דווקא לפי המצב שהיה בזמן הכיבוש וקדושת העיר, אבל מה שנבנה אחר כך אינו מונע את הקדושה שכבר הייתה שם קודם לכן, או דילמא לא שנא, וגם אם בנו אחר כך גגים ועליות בירושלים, הרי אין שם קדושת ירושלים. על כך הביא את לשון השיטה מקובצת לר"ב אשכנזי בפירושו לתמיד (כז,א) שהקשו הראשונים על מה שעושים בימה של עץ בעזרה לצורך הקהל ועליה יושב המלך וקורא. מבואר שם בגמ' שבאותו מקום יש קדושת העזרה, וכיוון שמעמידים את הבימה, נחשב כגגים ועליות שלא נתקדשו. תירצו הראשונים, שכיוון שאינו קבוע, אינו בתורת גגים לחלק את הקדושה משאר העזרה. עוד תירצו שאפילו בניין של קבע אינו מבטל את הקדושה, כי עליות וגגים לא נתקדשו הכוונה היא אותם שהיו בשעה שנתקדשה העזרה, אבל מכאן ואילך חילק כל מה שיעשה באויר העזרה שום דבר הכל קדוש, דלאו כל כמיניה להפקיע קדושת אויר העזרה שנתקדשה על ידי בנינו, דבשלמ
