חמישה עשר באב

בזמן שישראל היו על אדמתם, לפני חורבן בית המקדש, היה יום ט"ו באב יום שמחה. הקציר הסתיים, התבואה נאספה אל הגרנות, ופירות האילן נקטפו. אבותינו הרגישו אסירי תודה לקדוש ברוך הוא על הטוב שגמלם, שרואים אותו מאוחסן במקומו. כעת הם פנויים מעבודה, ויכולים להיפנות אל לימוד התורה, ביום ובלילה. על כך אמור חכמים (תענית כו,ב), לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב. מאורעות שמחים שארעו בו: א. בני דור המדבר נתבשרו בו שהתסיימה הגזירה שימותו במדבר. בירושלמי מתואר שבכל ערב תשעה באב הודיע משה רבינו שיצאו לחפור קברים, בלילה היו ישנים בקברים אותם חפרו לעצמם, ובבקר היו קמים, ומוצאים שחסרו מן המניין כ 15 אלף שמתו בליל תשעה באב. בשנה האחרונה גם עשו כך, אך בבקר קמו וראו שלא נפקד איש ולא מת אף אחד. סברו שאולי טעו בחשבון ימי החודש, ואולי הלילה הבא הוא תשעה באב, שוב חזרו לקברים, ושוב קמו כולם, ללא יוצא מן הכלל. כן עשו בימים הבאים. כשהגיע ט"ו באב וראו שהירח מלא, הבינו שלא טעו בחשבון הימים, אלא הקדוש ברוך הוא מוחל. עמדו ועשו יום טוב. ב. ביום זה הסיר הושע בן אלה מלך ישראל את המשמרות שהציב ירבעם בן נבט בדרך, שלא יעלו ישראל לרגל לירושלים. ג. הרוגי ביתר הובאו לקבר ישראל. ד. הותרו השבטים להינשא זה לזה, לאחר שנאסרו להינשא בכניסתם לארץ, בעקבות בנות צלפחד. ה. הותרו השבטים להינשא זה לשה, לאחר מחלמת השבטים כנגד שבט בנימין. ו. פסקו לכרות עצים לעצי המערכה. הסיבה לשמחה על הפסקת כריתת העצים היא: 1. שמחו על גמר המצוה (רשב"ם בבא בתרא קכא,א), ועושים סעודה בגמר מצוה. 2. בשל העיסוק בכריתת עצים לא יכולים היו ללמוד תורה, משסיימו את העבודה שמחו על הזמן הפנוי (רבינו גרשום שם). רבן גמליאל מציין שזו היתה שמחה של נישואין, ונטעו ביום זה נטיעות, כדי לחשב שנת ערלה (לא אאריך כאן במשמעותה, השנה היא שנת שמיטה ואיננו נוטעים). לכן היו מחולות בכרם, ומהם יצאו שידוכים יפים לעם ישראל. זו היתה השמחה המלאה והשלימה. רמז לחוגגי יום זה.