בישול ביום טוב

1. אם יש אפשרות להעביר את התבשיל לאש נמוכה שדולקת כבר, או שיש אפשרות להניח כיסוי מתכת בין הסיר לאש, ועל ידי כך חום הבישול הוקטן, או שמספיק להזיז את התבשיל לקצה האש, אזי אסור להקטין את האש הגדולה הנוכחית. אם אין לו אש אחרת, ואין לו במה לכסות, והזזת התבשיל לא תועיל, לדעת הרמ"א מותר להקטין את להבת הגז, אם התבשיל עדיין צריך להתבשל. 2. במצב שיש אפשרות להדליק מחדש אש נמוכה אחרת, דעת האגרות משה שעדיף להקטין את הלהבה, דעת היביע אומר ושמירת שבת כהלכתה שעדיף להבעיר אש אחרת, ולא להקטין את הלהבה. 3. יש להדגיש, כיבוי אש ביום טוב אינו מותר באופן ישיר, אלא או על ידי שעון חשמלי (חגז), או על ידי הרתחת מים שישתמשו בהם בחג, והנחתם על האש כך שיעלו על גדותיהם, יגלשו על האש ויכבו אותה. (אך זו פעולה שפחות מומלצת). מקורות: א. למדנו בביצה (כח,ב) שמלאכת אוכל נפש הותרה ביום טוב, שהרי אמרה תורה "אך אשר יאכל לכל נפש, הוא לבדו ייעשה לכם". כן נפסק בשולחן ערוך (או"ח סי' תצה). נחלקו חכמים האם מותר לתקן מכשירי אוכל נפש שאי אפשר לתקנם קודם החג, כגון לתקן סכין שנפגמה בחג עצמו. רבי יהודה מתיר לתקן, מפני שכתוב "ייעשה לכם", לכל צורכיכם. רבנן דרשו מהמילה "הוא" שרק מעשה אוכל נפש מותר, ואילו מכשירי אוכל נפש אסורים. הוסיפה הגמרא (כב,א) שלדעת רבי יהודה שדורש שמותר כל צורכיכם, מותר לכבות את הבקעת (עץ) כדי שלא יתעשן הבית, מפני שכל צרכי הגוף הותרו, כשם שמכשירי אוכל נפש הותרו. אבל לדעת רבנן אסורות פעולות אלו, ולכן אסור לכבות את האש למרות שמטרת הכיבוי היא שלא תתעשן הקדירה, והוא עניין שנוגע באוכל נפש ממש. המשנה ברורה (סי' תקיד ס"ק ד) כתב להסביר בשם הרא"ה שכיוון שהכיבוי אינו מסייע לבישול, והוא רק מונע את קלקול האוכל, לכן אינו נחשב כמלאכת אוכל נפש שהותרה. ב. נחלקו הראשונים בפסק ההלכה. כי בסוגיא של בקעת משמע שהלכה כחכמים, ואילו במחלוקת רבי יהודה וחכמים מביאה הגמ' (כח) שהיו אמוראים שפסקו כרבי יהודה. הרי"ף פסק כרבנן לאסור כיבוי, אבל לעניין תיקון מכשירי אוכל נפש הביא את דעת רבי יהודה. הסבירו הרמב"ן שאכן מדאורייתא הלכה כרבי יהודה, אבל חכמים לא רצו להתיר את כל המכשירים, אלא את אלו הקרובים לאוכל נפש ממש. לכן כיבוי האש אסור, שהרי אינו בכלל המכשירים הקרובים לאוכל נפש, שהרי אינו מתקן את האוכל. כדיעה זו פסק השו"ע (סי' תקיד ס"א). הרא"ש והרשב"א כתבו שעניין כיבוי שנאסר אע"פ שהקדירה תתעשן מדובר באופן שיש לו אש אחרת ויכול לבשל את האוכל עליה בלא עישון, אבל כשאין לו אש אחרת, וצריך להמשיך את הבישול באותה אש שיש בה חשש שהקדירה תתעשן, גם רבנן מודים שמותר לכבות, כיוון שזה נקרא אוכל נפש ממש. כדבריהם פסק הרמ"א שם להתיר כיבוי כשאין לו אש אחרת. ממילא בודאי שמותר להקטין את להבת הגז כשהתבשיל זקוק להמשך הבישול, וקיים חשש שיישרף באש גדולה. ג. הרא"ש ביאר שמה שנאסר כיבוי הוא כשיש לו אש אחרת, שיכול להעביר את הקדירה עליה. כתב המגן אברהם שם, שלפיכך מותר גם להבעיר אש אחרת (בדרך המותרת). בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"א סי' קטו)תמה עליו, וכתב שכוונת הרא"ש להתיר היא שדווקא כשיש אש דלוקה, שאינו צריך לעשות מלאכת הבערה כדי להמשיך את בישול הקדירה. שהרי אם לא כך מדוע עדיף להבעיר מאשר לכבות, לצורך אוכל נפש. לכן הסביר את כוונת המגן אברהם שמותר להבעיר באופן שלכבות יצטרך לעשות מלאכת כיבוי פעמים רבות, אבל בהבערה זו מלאכה חד פעמית. לכן, בלהבת הגז, שגם כיבוי וגם הבערה נעשות באופן חד פעמי, עדיף כיבוי לצורך אוכל נפש, מאשר להדליק לצורך אוכל נפש. אמנם המשנה ברורה (שם ס"ק ו) כתב להלכה כפשטות דברי המגן אברהם. כן הורה גם בשו"ת יביע אומר (ח"א סי' לא סעיף יב). גם בספר שמירת שבת כהלכתה (פרק יג הלכה ו) כתב כן, והסביר בשם מו"ר הגרש"ז אויערבך זצ"ל שגם הרא"ש והרשב"א סוברים שמלאכת כיבוי אינה לצורך אוכל נפש באופן ישיר, לכן עדיפה הדלקה מחודשת, שבודאי שהיא מלאכה לצורך אוכל נפש. ד. לעניין צורת הכיבוי, אמנם גרימת כיבוי מותרת (שו"ע או"ח סי' שלד סעיף כב, סי' תקיד ס"ג), אך הרמ"א שם הגיה שהיתר זה הוא דווקא במקום הפסד. (ראה משנה ברורה בשער הציון ס"ק לא, ושמירת שבת כהלכתה פרק יג סעיף יג ובהערה נח בשם הגרש"ז). ה. הגדלת האש מותרת, לצורך אוכל נפש.