יין נסך

המשנה במסכת עבודה זרה (כט,ב) אומרת שיין שנתנסך לעבודה זרה אסור בהנאה, כן פסק הרמב"ם (פרק יא מהל' מאכלות אסורות ה"א). בגמרא במסכת שבת (יז,ב) ובעבודה רה (לו,ב) מבואר שיין של נכרי, שלא ידוע אם נתנסך לעבודה זרה אסור בהנאה מדרבנן, גזירה שמא יבואו להתקרב לנכרי ולהינשא לבנות עם זר, וכן כגזירה אטו יין שנתנסך לעבודה זרה. וגזרו על שתיית יין ואף על מגע הנכרי ביין. כן פסק השולחן ערוך (יורה דעה סי' קכג ס"א). בזמן הזה, שלא שכיח שנכרי מנסך יין לעבודה זרה כתב הרמ"א שם שאינו אסור בהנאה, אלא בשתיה בלבד, והוא משום גזירת נישואין, שאין לחלק בין זמנם לזמנינו. יין נאסר בהנאה על ידי מגע בתנאי שהנכרי התכוון לגעת ביין, שידע שהוא יין, ושבשעת הנגיעה לא עסק בדבר אחר. אם חסר תנאי אחד מהשלושה נאסר היין בשתיה בלבד, ולא בהנאה. (שו"ע יור"ד סי' קכד ס"י). לדעת הרמ"א אפשר להקל במקום הפסד שהיין אינו אסור בהנאה, אלא רק בשתייה, אם הנכרים אינם מוחזקים לעובדי עבודה זרה. (שם סעיף כד, ראה ט"ז ס"ק לא). לגבי מגע יהודי מחלל שבת, מגעו של מומר לחלל שבת בפרהסיה אוסר את היין, אבל מי שלא קיבל חינוך לתורה ומצוות מגעו ביין אינו אוסר, אך יש לדון אם הגדרת הישראלים בימינו היא כזאת. הטוב ביותר, כדי להימנע מבעיות, להרתיח את היין על גבי האש, עד שהוא מתמעט ממידתו על ידי בישולו (ש"ך יור"ד סי' קכג ס"ק ז), ואז מוגדר היין כמבושל שמגע מחלל שבת לא אוסרו.