עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים מול שנאת חינם?

אכן מפורסמים דברי חז"ל במסכת יומא (ט,ב): מקדש ראשון מפני מה חרב, מפני ג' דברים שהיו בו, עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים. אבל מקדש שני, שהיו עוסקים בתורה ובמצוות ובגמילות חסדים מפני מה חרב, מפני שהייתה בו שנאת חינם. כולנו מודעים לחומרה הרבה בה רואים חז"ל את העבירות שבין אדם לחברו, ולמרות זאת תמה המהר"ל מפראג בספרו נצח ישראל (פרק רביעי) על חוסר הפרופורציה שבין העבירות. יודעים כולנו כי אסור לאדם לעבור על איסור אחד מאיסורי התורה. ובכל זאת, אם מאיימים על חייו, מותר לו (ואולי אף מצוה עליו) לעבור על איסור התורה כדי לשמור על חייו. מצות שמירת השבת חשובה עד למאד, אבל פקוח נפש דוחה שבת. אבל שלושה איסורי תורה חמורים משאר האיסורים, ואף אם נשקפת סכנה לחייו של אדם, הוא מחויב למסור נפשו ולא לעבור על איסורים אלו. למרות החשיבות הרבה של כל המצוות שבין אדם לחברו, אבל מותר לאדם לגנוב כדי להציל עצמו (אחר כך הוא מחויב לשלם!). גם להלבין פני אדם אסור באיסור חמור, ואף על פי כן, דעת רוב הפוסקים שאסור לאדם למסור עצמו להריגה ובלבד שלא ילבין פני חברו. (הרמב"ם והחינוך כתבו זאת כלאו בלבד. המאירי בברכות מ"ג ובסוטה י' כתב מפורש שהאימרה "נח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים", נאמרה בדרך צחות בלבד). לאור זאת שואל המהר"ל איך ייתכן שהבית הראשון נחרב בגלל ריחוק העם מיסודי התורה, ואילו בית שני נחרב בשל איסור חמור, אך איסור שאינו מוגדר כחלק מיסוד התורה. משיב המהר"ל ומסביר שיש הבדל בין שני בתי המקדש. הבית הראשון נבנה כהמשך ישיר למשכן ה'. בעת ציווי המשכן נאמר לבני ישראל "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה-ח). מטרת בניין הבית הייתה כדי שנחוש את קרבת האלוקים. הקדוש ברוך הוא אינו זקוק לבית. "לה' הארץ ומלואה, תבל ויושבי בה" (תהלים כד,א). הוא ציוה אותנו לבנות בית עבורנו. אחרי שהעם יוצא ממצרים, ושואל את עצמו "היש ה' בקרבנו אם אין" (שמות יז-ז). אז מצוה האלוקים ואומר אתן לכם מקום בו תרגישו את השראת השכינה, ואז לא תעלה שאלה כזו כלל (כוזרי, מאמר ג). הבית נועד עבור האדם, לסייע לו לעלות במעלות הקודש. כי כשיחוש יהודי את השכינה בעת היותו בבית קדוש כזה, בראותו את הנסים הגלויים שהיו שם, תכנס יראת אלוקים ללבבו, ומעשיו יהיו בהתאם. כשנכנסים ישראל לארץ, לאחר המקומות הזמניים בו שכן ארון ה', מגיעה השעה לבנות בית. גם הבית הזה אינו מפני שהקדוש ברוך הוא זקוק לו, אלא עבור בני האדם. שלמה המלך, בתפילתו המרגשת פותח ואומר: "וַיְהִי, עִם-לְבַב דָּוִד אָבִי--לִבְנוֹת בַּיִת, לְשֵׁם יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (מלכים א ח-יז). לא בית עבור ה' אלא בית לשמו. בית שהבאים בשעריו יחושו את שם ה' הנקרא עליו. ממשיך שלמה ואומר "כִּי, הַאֻמְנָם, יֵשֵׁב אֱלֹהִים, עַל-הָאָרֶץ? הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם, לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי?" (שם פסוק כז) - ומסביר שלמה, מהי אם כך סיבת בניית הבית – "וּפָנִיתָ אֶל-תְּפִלַּת עַבְדְּךָ, וְאֶל-תְּחִנָּתוֹ ה' אֱלֹהָי: לִשְׁמֹעַ אֶל-הָרִנָּה וְאֶל-הַתְּפִלָּה, אֲשֶׁר עַבְדְּךָ מִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ הַיּוֹם. לִהְיוֹת עֵינֶךָ פְתֻחֹת אֶל-הַבַּיִת הַזֶּה, לַיְלָה וָיוֹם, אֶל-הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר אָמַרְתָּ יִהְיֶה שְׁמִי שָׁם--לִשְׁמֹעַ, אֶל-הַתְּפִלָּה, אֲשֶׁר יִתְפַּלֵּל עַבְדְּךָ, אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה. וְשָׁמַעְתָּ אֶל-תְּחִנַּת עַבְדְּךָ, וְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יִתְפַּלְלוּ, אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה; וְאַתָּה תִּשְׁמַע אֶל-מְקוֹם שִׁבְתְּךָ, אֶל-הַשָּׁמַיִם, וְשָׁמַעְתָּ, וְסָלָחְתָּ. (ראה שם את אריכות הדברים החשובים) כל מילותיו של שלמה מביעות את בקשתו ותחינתו עבור בני האדם, שהם זקוקים למקום בו ירגישו את השכינה, ועל ידי כך ייטיבו מעשיהם. מקום בו תשפיע הקדושה עליהם. אבל כאשר העם כבר אינו מתנהג בדרך הראויה, למרות היות הבית על מכונו, כאשר הבניין כבר אינו מהווה מקור השראה עבורם, והם חוטאים בחטאים החמורים ביותר, ועוסקים גם בעבירות שהן ההיפך מקירבה אל הבורא, בעבודה זרה בגילוי עריות ובשפיכות דמים, מכיוון שכבר הבית אינו ממלא את ייעודו, אין הצדקה להשאיר להם את הבית, ולתת להם לחיות באשליה שהכל כרגיל. על כן אפשר האלוקים לנבוכדנצר להחריב את הבית, שכבר אינו משמש כבית ה'. הבית השני נבנה מלכתחילה במטרה אחרת לגמרי. ידע עזרא הסופר, וידעו העם אשר איתו, שרמתו הרוחנית של העם אינה כפי שהייתה. נביאים בודדים עוד נשארו בישראל, אבל העם מתחיל להתפזר בין האומות. יהודים כבר נמצאים בפינות שונות של העולם. ישנם נישואי תערובת. קיים חשש אמיתי לקיומו הפיזי של עם ישראל, זאת מבלי לדבר על חשש לקיומו הרוחני. (ראה שם בעזרא ג-א,ב). אין זה בית בדרגה רוחנית כמו שהיה הבית הקודם. לא רק בגלל שחסרים בו חמישה דברים בסיסיים כמו ארון ברית ה', אלא זהו בית שלא זוכה לאותה רמה של השראה שכינה. לכן, לא פלא הוא שתגובת הזקנים קשה (שם יב). אבל העם שם שמח, כי מושגת המטרה, של עצירת הסחף. נאספים כולם למקום אחד בו יתאחדו לעם אחד, בעל מטרה רוחנית אחת. כשיגיעו לכך ינסו להתקדם עוד ואולי יצליחו לשחזר את הרמה הרוחנית של הבית הקודם. מרכז רוחני אחד הוא משותף ליושבים בציון ולגולים בבבל. אבל – כותב שם המהר"ל - כאשר גם הבית הזה כבר אינו ממלא את ייעודו. כאשר השנאה פושה בעם ברמה שכזו שיושבים גדולי החכמים בסעודה ואינם מוחים על ביזויו והעלבתו של אדם, כאשר היא הופכת לנחלת הכלל, אין מקום להשאיר אותו על מכונו. גם הבית הזה נחרב כי יש צורך לזעזע את העם שנית, בתקווה שעל ידי כך יבינו את רוע מעשיהם, ויתחילו לאסוף את השברים כדי לבנות עצמם מחדש.