הושענא רבה

יום הושענא רבה נקרא בפי חז"ל "יום ערבה". ביום זה מתפללים וחובטים בערבה. בספר הרוקח כתב שהיות שיום זה מרובה בקורבנות, הביאו את הקורבנות קשורים בענפי ערבה, והיו מתפללים על המים, ומזכירים שהערבה גדלה על המים, והיא זקוקה להם, כן יחוס ה' עלינו ויתן לנו מים. מעט פרטים על מנהג זה אכתוב בשורות הבאות. א. שנינו בסוכה (מד,א), אתמר ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי, חד אמר ערבה יסוד נביאים, וחד אמר ערבה מנהג נביאים. פירש רש"י, יסוד נביאים, תקנת נביאים אחרונים חגי זכריה ומלאכי, שהיו ממתקני תקנות ישראל, באנשי כנסת הגדולה. מנהג נביאים, הנהיגו את העם ולא תקנו להם. ההבדל בין אם נגדיר מעשה זה כמנהג או כיסוד הוא, שאם מוגדר הדבר כמנהג בלבד, איננו מברכים על מעשה זה, מפני שאין זה כלול בציווי התורה "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך", שהרי דבר זה הם לא אמרוהו. (כך פירשו הריטב"א, המאירי והרא"ה. בר"ח ובראב"ן פירשו אחרת, עיי"ש). בתשובת הגאונים (שערי תשובה סי' שז) פירש רב שרירא גאון מהו ההבדל בין מנהג ליסוד וכתב, יסוד נביאים יש בו חיזוק על מנהג נביאים, כי ביסדם אותו שמוהו יסוד לבנות עליו המצוה, דוגמא מה שכתוב "ידי זרובבל יסדו את הבית הזה", אבל מנהג נביאים אינו כן, כי אפשר שהנהיגו העם לעשות כן מפני התיקון, ואם תאמר ערבה יסוד נביאים הוא למה לא נברך עליה, אלא שלא כל המצוות אנו חייבים לברך עליהן, יש מהן שחייב לברך ויש מהן שאין חייב לברך, וערבה יסוד נביאים שיסדוהו לכל ישראל לעשות כן. מסיקה הגמרא שם, אמר אייבו הוה קאימנא קמיה דר' אליעזר ברבי צדוק ואייתו קמיה ערבה חביט ולא בריך, קא סבר מנהג נביאים היא. אייבו וחזקיה בני ברתיה דרב, אייתו ערבה לקמיה דרב, חביט חביט ולא בריך, קא סבר מנהג נביאים הוא. רש"י שם מפרש שמכיוון שזהו מנהג הנביאים לכן לא מברכים עליו. אך הרמב"ם בפירוש המשנה כותב שמקור דין זה הוא הלכה למשה מסיני, אך לא מברכים על נטילת וחבטת הערבה מפני שהיה מנהג נביאים ליטלה בלא ברכה. גם בספר היראים (סי' קכד) כתב, קסבר מנהג נביאים הוא, פירוש מנהג נביאים הוא שלא לברך, אבל מטעם דלא הוי אלא מנהג לא היה נמנע מלברך, שהרי יום טוב שני של גלויות מנהג הוא ותיקנו עליו כמה ברכות בקידוש ותפילה ובברכת שהחינו. (וראה תוס' ד"ה כאן, מד,ב). ב. רש"י הסביר שמה שכתוב בגמ' שר' אליעזר בר' צדוק חבט הכוונה היא שהוא ניענע את הערבה. כן כתב הר"ן. וכן נהג המהרי"ל שהיה מנענע את ענפי הערבה, עם הלולב. הרמב"ם (פ"ז מהל' לולב הכ"ב) כתב, וחובט בה על הקרקע או על הכלי פעמיים או שלוש. כן כתב הרא"ש, וכן פסק השו"ע. בתשובת הגאונים שם כתב שחובטים את הערבה, והוא לרמז ש"כל כלי יוצר עליך לא יצלח". וראה שם במעלות חביטת הערבה להרחיק פגעים רעים. ג. הרמב"ם שהבאנו כתב שחובט על הקרקע, או על הכלי, פעמיים או שלוש. אכן השולחן ערוך כתב שלא צריכים לחבוט באדמה דווקא. אבל הטור הביא בשם הרי"ץ גיאות שהחבטה צריכה להיות על קרקע דווקא. וכן בכתבי האר"י. כן הוא גם בזוהר פרשת צו דף לב,א. (יש לציין שהבן איש חי פרשת וזאת הברכה אות ז סובר שצריך לחבוט על קרקע דווקא, לא מרוצפת כלל). ד. החבטה צריכה להיות בכוח. יש סוברים שצריך שיסורו העלים ממנו. אך החוות יאיר בספרו מקור חיים, וכן החיי אדם כלל קנג אות ג לועג למי שמתאמץ בזה, וקורא לו מנהג תינוקות. לדבריהם די בחמש חבטות ותו לא. המשנה ברורה (סי' תרסד ס"ק יט) מכריע שאחרי החבטות על הקרקע יחבוט גם על הכלים, להסיר את העלים. מקורו מדברי הביכורי יעקב, שלמד שהסרת העלים היינו הסרת הדינים. אבל האר"י היה מקפיד שגם בחבטה האחרונה כשרה הערבה למצוותה, וממילא אין להכות בכל הכוח. ה. נחלקו בגמ' (מד,ב) האם צריכים שלושה בדי ערבה גדולים ויפים. רב ששת סבר שאפילו עלה אחד בכל בד ערבה, מועיל. כך פסק השולחן ערוך. אך הרמ"א כתב שמכוער לקחת ערבה עם עלה אחד בבד אחד, לכן נהגו לעשות הושענות יפות משום זה א-לי ואנווהו. באור זרוע כתב שלכתחילה ייקח שלושה בדים, כמו שכתוב בגמ'. בשו"ת הרמ"ע מפאנו (סי' כה) כתב, שמצותה מן המובחר בשני בדים שיהיו נפרדים בידו, וכן בכל שעה שהו חובטם בקרקע, ולא אחשה מה שהעידו תלמידי החכם ר' יוסף בן שרגא על רבם, שהיה נוטל קלח אחד בלבד של ערבה, ומנהג נביאים זה, והיה מדקדק שיהיו בו שבעה עשר בדים וכו'. בספר לבוש כתב שנוטלים שבעה בדי ערבה, כנגד ההושענות שאומרים עם הערבה. בספר שער הכוונות (דף קח) כתב בשם האר"י לקחת חמש ערבות. כן כתב הבן איש חי. ו. בגמרא כתוב "חביט חביט", הבינו מכאן הפוסקים שחובטים שתי חבטות בערבות. כן למד בתשובת הגאונים (סי' קיח). ברמב"ם כתב שחובט פעמיים או שלוש, כן כתב הרמב"ם. האר"י היה נוהג לחבוט חמש חבטות. ז. מעיקר הדין אין חיוב ליטול ערבה לכל אחד ואחד (ואפשר לצאת בערבה שחבט בה חברו – שו"ת דבר יהושע ח"ד סי' עד). אך במנהגי וורמיזא כתוב, ועושה הושענא מערבה לכל בני ביתו, לגדול וקטן, לזכר ולנקיבה, לכל אחד ואחד בפני עצמו. והיות שיש בכך סגולת שמירה, נותנים גם לקטנים ביותר, כפי שנותנים עבורם את מחצית השקל (משנה ברורה סי' תרצד ס"ק ה).