לפתית

נכתבה תשובה מפורטת, היות שהשאלה חוזרת על עצמה אציין שנית את התשובה: הלציטין מופק מגרגירים שחורים הקרויים "ריבס" (ליפתית). הליפתית דומה גם ללפת בצבע גזר, ונזרעת בעיקר לשם האכלת בהמות בשורש המעובה שלה, בפרחים צןמחים גרגירים, גרגירים אלו גדלים בתוך גרגירים כשעועית ואפונה. אולם בשונה מהם, הם אינם ראויים לאכילת אדם, אלא למאכל בהמה. וכאמור, הם תוצר לוואי של הגידול, שאף הוא נועד למאכל בהמה בלבד. השמן המופק מהם ע"י מיצוי יבש, ותוך כדי זיקוק השמן נוצר הלציטין שיש לו תכונות צמיגות המשמשות בתעשיית השוקולד. מקורו של האיסור במנהג קדמונים באשכנז המובא בסמ"ק (מצוה רפ"ג). וטעם הגזרה הוא משום שקטניות הם מעשה קדרה ודגן נמי מעשה קדרה ויש חשש לאחלופי. או משום שיש מקומות שעושים מקטניות פת ויש חשש שיחליפו ויעשו פת רגילה מדגן. טעם נוסף הוא דמשום דמידגן, כלומר דשים אותם וממרחים אותם כמו דגן (ראה נדרים נה,א, פירוש הרא"ש והתוס' שם). ואע"פ ששם לא הוזכרה דישה אלא העמדה בכרי, אולם העמדה בכרי היא אחרי דישה, (ראה בבא מציעא פח). הב"י בסי' תנ"ג הביא חשש נוסף, לתערובת דגן בקטניות. נראה שעיקר החשש הוא באורז, הדומה מאד לדגן. (הוא בעצם שייך למיני הדגנים ולכן ר' יוחנן בן נורי משווה אורז לה' מיני דגן, אך משום שאינו מחמיץ, אלא מסריח, אין עושים ממנו פת, ולכן להלכה אינו מין דגן). הליפתית גדלה בשדות בהם גידלו דגן, אולם קל להבחין בין הדגן הבהיר לגרגירי הליפתית השחורים. ויש לוודא שבררו היטב את הליפתית מן הדגן. ועדיף להשתמש בליפתית שלא גדלה כלל בשדה בה גדל בעבר דגן. בדרכי משה (סי' תנג ס"ק ב בסופו) כתב בשם המהרי"ל דמותר לאכול זרע אקליה לרפואה, דלא הוי מין קטניות. והוסיף הד"מ:"ונ"ל דה"ה הזרע הנקרא בלשון אשכנז "אניס" דאין זה מין קטניות, וכן משמע לעיל בסי' ר"ד דאניס ואליינדא אינם מין קטניות". עכ"ל. בהלכות ברכות (או"ח סי' ר"ד) כתב הטור בשם הראב"ד: "וכמדומה לי שבת ושבללתא וכמונה וכוסברתא - 'שהכל' והכי אמר בה"ג, וטעמא דידיה דכל הני לטעמיה עבידי ולא לאכילה. שבתא הוא שאנו קוראים אניס... כוסברתא - אליינדרי בלעז". מבואר בדבריו שלא כללו בגזירת הקטניות אלא מינים הנאכלים כמות שהם, אך אם הם עשויים לטעם בלבד לא גזרו עליהם, כשם שברכתם היא "שהכל" ולא "בורא פרי אדמה", כי ירדו מחשיבותם, משום שאינם נאכלים כמות שהם. וזוהי גם כנראה סברת המהרי"ל שזרע אקליה, מכיון שאינו מאכל בריאים, אלא מאכל חולים לרפואה, אינו בכלל קטניות. בט"ז (ס"ק א) הקשה מאי שנא חרדל מאניס ומדוע בסי' תנ"ד פסק הרמ"א שמנהגינו לא לאכול חרדל בפסח. ור"ל הרי גם חרדל אינו נאכל כמות שהוא אלא להטעים דברים אחרים? ותרץ שהחרדל גדל בשרביטין דומה לגידול קטניות שהם בשרביטין. לדבריו יוצא ששני סוגי קטניות הם:גרגרים בלבד, וכשהם אינם נאכלים לעצמם אלא עשויים לטעם אין בהם גזירת קטניות. וקטניות בשרביטין הם חמורות יותר ואפילו שאינם עשויים אלא לטעם בלבד נאסרו לגזרת קטניות. החילוק הזה נראה דחוק לכאורה. שהרי הרמ"א קבע שכל מה שאין מברכים עליו בפה"א אלא "שהכל" אינו בכלל גזירת קטניות. אפשר לחלק בין חרדל ליתר התבלינים. שהחרדל יש לו גם חשיבות בפנ"ע, שמורחים אותו על הבשר. וכלשון חז"ל למשחה גדולה בצלי וחרדל, ושלוש לשונות בחרדל. ואע"פ שבודאי מטבלים בעוד תבלינים, מלח וכדו', אולם אלו נבלעים בבשר ואילו החרדל ניכר בפנ"ע, אם כי בכמויות קטנות, ולכן נחשב למאכל ומברכים עליו בפה"א ולכן נכלל בגזירת קטניות. עוד נראה שיש קטניות שנתקבל בהם המנהג לאסור ויש שלא נתקבל, וחרדל בכלל המנהג לאסור ולכן קשה להקשות סתירות ממין אחד על חברו. לזה נתכון הט"ז בחלקו בין שרביטין לסתם זרעונים, שהמנהג לאסור התפשט יותר בקטניות מסוג זה. אך אין כאן כלל מוחלט, ומין שלא היו רגילים בלאו הכי לאוכלו, לא התפשט בו המנהג. לכן נראה שמין זה שאנו עוסקים בו - ה"ריבס" אינו בכלל הקיטניות שהמנהג לאוסרם, משום שאינו ראוי למאכל אדם, וגם השימוש בלציטין אינם לטעם, אלא לצמיגות ואין עליו שם אוכל (ואינו דומה לחרדל שהושם ביין כדי לעצור את תסיסתו עי' סי' תס"ד כי שם הונח לטעם). (ובדומה לליפתית נהגו להתיר שמן כותנה, גם לנזהרים מקטניות, היות וגרגירי ההכותנה אינם ראויים למאכל אדם והם תוצר לוואי של הכותנה שהיא מטרתו העיקרית של הגידול. בשמן כותנה יש סיבות נוספות להקל, אין שם תרמילים, הגרגרים אינם ראויים לאכילה ועלולים להזיק). בשו"ת אבני נזר השיב שתי תשובות בעניין שמן העשוי מריפס. בתשובה הראשונה התיר (או"ח ח"ב) ובשניה החמיר (משנה מאוחרת יותר, תרסב, בסי' שעג) משום שגדל בשרביטים ודומה לחרדל, שאסרו משום קטניות, מפני חשש תערובת דגן. בשו"ת מהרש"ם (ח"א סי' קפג) נוטה להתיר, אך סיכם וכתב, מ"מ במקום שנהגו לאסור אין רצוני להתיר, אבל במקום שנהגו בזה להיתר, יש להם על מה שיסמוכו. מסקנה למעשה: הליפתית היא צמח שמשתמשים בתמציתו, ויוצרים ממנו שמן הנקרא לציטין. זהו חומר המשמש לעירבוב בין חומרים, כגון ריאקציה בין שמן אורנים למים, די שלא ייפרדו לאחר שהם מוקשים. השאלה מוכרת בשוקולד שמורכב מכמה רכיבים שקשה לגבשם יחד, על ידי תערובת שמן, הלציטין המופק מליפתית, ניתן לגבשם למרכיב אחד. עיקר השאלה היא האם הוא קטניות, או לא, והשאלה היא האם הגידול שלו הוא בשרביטים כקטניות או לא. למעשה, יש שנהגו להחמיר, אך מעיקר הדין דעת רוב הפוסקים שאין זה קטניות. מי שמחמיר ומי שמיקל יש להם על מי לסמוך (כדברי המהרש"ם).