גדרי מצה שרויה

נעשה סדר בנושא, מעיקר דין הגמרא לא רק שאין איסור במצה שרויה, אלא יוצאים בה ידי חובת אכילת מצה בלילה הראשון (פסחיםלט,ב, ראה רש"י ד"ה אפוי שבשלו). כך נפסק גם בשו"ע (או"ח סי' תסא ס"ז), יוצא אדם ידי חובתו במצה שרויה במים. כמה סיבות יש שנתפשט איסור זה בקהילות החסידים. במאמר מרדכי (סי' תסג) האריך שיש חשש שמא יטעו בין קמח מצה לקמח רגיל, וכן הבין הגר"ש קלוגר (חכמת שלמה, על שו"ע שם. המעיין בראב"ן מסכת פסחים סוף סי' תלד יראה שגם חשש לכך, וכן נכדו הראבי"ה סי' תעה). בספר עולת שבת (על שו"ע סי' תנג ס"ק ג) חשש שמא המים שבמצה חוזרים וניעורים, וכן הוכיח הפרי מגדים (שם במשבצות זהב ס"ק ב). בעל התניא (בשו"ת שבסוף השו"ע שלו, סי' ו) כתב שהחשש הוא שמא הקמח על גבי המצה לא נאפה היטב, ועל ידי השריה יבוא הקמח הזה לידי חימוץ, ראה שם שהאריך, כן כתבו גם המחצית השקל (סי' תנח ס"ק א) והאש אברהם (סי' תמז ס"ד). השערי תשובה (סי' תס ס"ק ב), אחרי דיון בהיתר השרויה כתב, ומכל מקום הרוצה לקדש עצמו במותר לו, שלא לאכול מצה שרויה או מבושלת אפילו טחונה וכתושה, אין מזניחים אותו. המשנה ברורה (סי' תנח ס"ק ד) סיכם שאנשי מעשה לא שורים ולא מבשלים מצות בפסח, מחשש שמא נשאר מעט קמח בתוך המצות מבפנים שלא נילוש יפה ועל ידי השריה יתחמץ. (לעצמו, סיפר בנו שהחמיר. ראה בספר חפץ חיים על שבת ומועדים עמ' צה). מקורות אלו שציינתי אינם להוכיח כדעת המחמירים, שהרי גדולי עולם הקלו, אלא להוכיח שמי שנוהג כן סומך על גדולים, ואל לו לזלזל במנהג. בתשובה של הרב בעל התניא שהזכרתי לעיל כתב שבמי פירות פשיטא דאין להחמיר כלל כל הפסח, וכן סבר בעל השערי תשובה. באשל אברהם שהזכרתי קודם כתב שבמי פירות כבר אין עוד מים, ולכן אין לחשוש. היו שהחמירו במי פירות, וכתבו שגם בחלב יש להחמיר כי הוא מי פירות. בספר מקראי קודש להגרצ"פ פרנק (פסח ח"ב סי' טו) פסק שאין להחמיר במי פירות, עיי"ש בהררי קודש. אבל, למעשה אנו מחמירים במי פירות, לא בגלל הכרעת ההלכה, אלא מפני המציאות, כי החלב והיין שלנו מעורבים במים