אחוזים במכירה

התשובה לשאלה אינה יכולה להיות ישירה, מפני שתלוי הדבר גם בנוהג הקיים בין הסוחרים בענף זה. אציין מספר נקודות. ראשית, ההלכה מתייחסת בחומרא רבה למי שגורם לייקור המחירים, לצורך רווח אישי מופרז. בבבא בתרא (צ,ב) למדנו שאוצרי פירות ומפקיעי שערים דומים למלוי בריבית. עד כדי כך החמירו בשל מפקיעי השערים, שההלכה מקילה בתעניות ציבור בימי חמישי, כדי שלא ייגרם שער גבוה למצרכים החיוניים לשבת. (תענית טו,ב, ראי אנציקלופדיה תלמודית ערך הפקעת שערים). מפקיעי השערים, אם השער נקבע על ידי בית דין, הם מוסיפים על המחיר מעצמם. אם השער נקבע באופן חפשי, המפקיעים הם המעכבים את מכירה לזמן קצר כדי ליצור ביקוש, ואז יוצדק המחיר היקר (רשב"ם בבבא בתרא שם). אפשרות נוספת להפקעת מחירים היא פער תיווך הנובע מכך שהמוצר עובר ידיים בדרך מהמייצר אל הקונה. חז"ל הדבילו את אפשרות התיווך, כדי לא ליצור פער גדול מדי (בבא בתרא שם, שו"ע חו"מ סי' רלא סכ"ב). הגמרא שם (צ,א) מביאה את דברי שמואל שמדביל את הרווח שהמשכר לא ישתכר יותר משתות (שישית מלבר, דהיינו חמישית מגוף הקרן). הרשב"ם לומד שהסיבה היא בשל תקנת חכמים שלא לייקר את השער (ראי שו"ע הרב הל' מידות והפקעת שערים סעיף יז). הגמרא בבבא מציעא (מ,א) מוכיחה שרב יהודה תלמידו של שמואל הרוויח יותר משתות, והסבירה זאת בכך שצריכים להוסיף לחשבון הקרן את הטירחה וההוצאות, לפני שמחשבים את השתות. למד מכאן הרא"ש שהטורח אינו בעצם המכירה, אלא מותנה באופן המכירה ומשך זמנה, וממילא ייתכן לחלק בין סיטונאי לחנווני המוכר מעט מעט. כך פסק גם השולחן ערוך (שם סעיף כ). הגאונים (שו"ת הגאונים שערי צדק ח"ד שער ו כח) סברו שדין זה נאמר רק בדברים שהם חיי נפש, ובהם ראוי להגביל, כן נפסק בשו"ע שם. מפרשי הרמב"ם דנו מהו חיי נפש, הכסף משנה טוען שכל דבר מאכל הוא חיי נפש, הסמ"ע בשו"ע שם מחלק בין עיקר אוכל נפש כיין שמן וסולת שלגביו יש פיקוח מחמיר, דברים שהם לצורך אוכל נפש, מותר להרוויח בהם עד כפל, דברים שאים צורך אוכל נפש, מותר להרוויח בהם כמה שרוצים. עוד יש להדגיש שבעל כסף הקדשים על השו"ע שם סובר שאולי כל הדין הוא באוכל דווקא, ולא במצרכים אחרים. וכן יש לדון בשכיחות למצוא אוכל, כי אם לעניים לא יהיה מצוי, אסור הדבר. צריכים לשים לב גם כך שאם המוכר קנה סחורה בזול, אך אם בית הדין קבע מחיר, ייתכן שהמוכר ירוויח יותר משתות, אך הוא אינו צריך לחשוש מכך. נקודה נוספת ראויה להדגשה. רבינו גרשום על הגמרא בבבא בתרא (פט,א) אומר שרשות ביד כל אדם להוקיר את תבואתו אם יפה היא משל חברו. ודינו של שמואל המגביל רווח קורא למוכר לשמור עצמו, גם כשהוא בא לחשב את הוצאותיו והכנסותיו. הרמב"ם (פי"ד מהל' מכירה) סובר שבית הדין חייבים לפקח על מתח הרווחים, שלא יפליג מעבר לשתות. עוד אציין שיכולים בני העיר לקבוע שער מסויים, ולשמור עליו שלא יעלו ממנו ולא יירדו ממנו (תוספתא בבא מציעא פי"א הי"ב), כדי לשמור הן על מחיר מינימום לתועלת הסוחרים האחרים, והן על מחיר מקסימום, לתועלת הציבור. כך שהאחוזים יכולים להיות שתות, השאלה היא האם לצרף את ההוצאות לבסיס הקרן, וממילא הרווח גדול יותר או לא, נתונה במחלוקת הפוסקים.