צילום מאמרים

השו"ע (חו"מ סי' שנט ס"א) פסק, אסור לגזול או לעשוק אפילו כל שהו בין מישראל בין מעכו"ם. ואם הוא דבר דליכא מאן דקפיד ביה שרי, כגון ליטול מהחבילה או מהגדר (קיסם) לחצוץ בו שיניו, ואף זה אוסר בירושלמי ממידת חסידות. מדבריו נלמד שאם הבעלים אוסר, לכאורה אין היתר, שהרי הוא גילה בדעתו שהוא מקפיד על הדבר. אבל נראה לי להתיר זאת. ראשית, היות שהצילום אינו למסחר, אלא למטרת לימוד ושימוש עצמי, כיוון שכך הוא מנהג העולם, והמו"ל יודע שכך הוא, נראה שלהרוויח מלומד זה אינו מצפה, אלא הוא מתייאש מכך. כלומר, אנו אומדים את דעתו של המו"ל, שלמרות שהתבטא וכתב בסתמא שאסור להעתיק שום חלק מהספר, אבל בלבו לא התכוון לזה. ראיה לדבר שמועילה אומדנא, תוס' בקידושין (מט,ב, ד"ה דברים שבלב) כתב, אומר ר"י דצריך לחלק ולומר דיש דברים שאינם צריכים תנאי כפול, אלא גילוי מילתא, דאנן סהדי דאדעתא דהכי עביד, וגם יש דברים דאפילו גילוי מילתא לא בעי וכו', לפי שאנו אומדים שלכך היה בדעתו, עכ"ל.מבואר בדבריו שישנם מקרים שלמרות שהמוכר, או נותן המתנה התבטא בצורה ברורה, עדיין יש מקום לשיקול דעת של בית הדין, שאומד ואומר שבמקרה זה לא התכוון הנותן. כך גם כאן, עיקר מטרת האזהרה הוא שלא ישתמשו בהעתקה למטרת רווח או העלמת שם המחבר. אבל אם מטרת העתקה היא לימוד ושימוש עצמי, אפשר לומר שבאופן זה מוחל המוכר. בשו"ת עטרת חכמים (יו"ד סי' כה) מצאתי שכתב בנידון זכות הדפסת ש"ס, לאחר שכבר הודפס פעם אחת על ידי המו"ל, שמזהיר שלא להשיג גבולו. ראשית דן אם יכול המדפיס למנוע מאחרים להדפיס לעצמם, הרי הוא מונע מהם מצות תלמוד תורה. לאחר שמסיק להיתר, דן כיצד מתיישב ההיתר עם אזהרת המדפיס, וכאן נוטה לומר שיש אומדנא שלאחר שכיסה את הוצאותיו מההדפסה על ידי מכירת מהדורה, אין ברצונו למנוע לימוד מאחרים, ומסקנתו להתיר, בשל אומדן דעת, למרות אזהרת המדפיס, לצורך לימוד. מקור נוסף לדין זה הוא, שנחלקו מפרשי השו"ע (חו"מ סי' רצב ס"כ) גבי שומר כשהמפקיד לא גילה דעתו על לאסור ללמוד בספר המופקד, אבל גילה דעתו במפורש שמקפיד על כך שהתלמיד חכם לא יעתיק ממנו, דעת הסמ"ע (ס"ק מה) לאסור, ואילו הש"ך (ס"ק לה) הכריע שמותר לו להעתיקם, כי הדבר הוא לצורך לימוד תורה. כן העיר שם הגר"א (ס"ק מו) שהוא משום ביטול תורה. בנידון שאלתנו נראה שאף הסמ"ע יודה. שם אוסר הסמ"ע להעתיק מספר שלא שייך לשומר, מפני שחובתו ללמוד תורה אינה מתירה לו איסור גזל. אבל כאן הרי הספר הוא רכושו, ואינו נוטל מאף אחד, לכן יכול להעתיק ממנו את דברי התורה לצורך לימוד. אפשר להוסיף עוד. בשו"ת בית יצחק (יור"ד ח"ב סי' עה) הסביר את דין השו"ע (סי' רצב) ששומר יכול ללמוד בספר, מפני שהאיסור ליטול דבר מהבעלים, הוא מפני שבכך מונע מהבעלים את החפץ. אבל דבר שבלאו הכי לא יכול הבעלים ליהנות ממנו, זו מידת סדום לאסור הנאה על השני. בנידון שאלתנו, אחרי מכירת הספר לא יכול המו"ל ליהנות ממנו עוד, א"כ אזהרתו על הקונים לא חלה. ואף שבשומר יש לדון אם יכול להוציא מהבעלים (ראה רמ"א ופתחי תשובה שם ס"ק ג, וכן שו"ת דברי מלכיאל ח"ג סי' קנז), אך מי שרכש את הספר הוא הבעלים, ולא יכול המו"ל למנוע ממנו את בעלותו. מה עוד שברור שרוכש הספר לא היה רוכש ספר נוסף במקום העתקה זו, כך שהמעתיק אינו חוסך כסף בהעתקה זו, והמו"ל לא מפסיד מהרשאה להעתיק או לצלם מספרו. בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ד סי' מ אות יט) ראיתי שכתב, בדבר אחד שעשה טייפ (קלטת) מדברי תורה, וכותב שאסור לעשות מטייפס שלו עוד טייפס, ודאי אסור, כי הוא עניין שווה כסף, ועשה הטייפ להרוויח מזה שאחרים שירצו יצטרכו לשלם לו, שא"כ ליכא משום מידת חסידות, וממילא כיוון שהוא חפצו אין רשאים ליקח אותו להשתמש בו שלא ברשות, ואף כשלא שמעו ממנו שאינו נותן רשות אסור להעתיק ממנו בסתמא, כל זמן שלא הרשה בפירוש וכו'. אבל לעשות טייפ אחר מטייפ אחד שלא ברשות הוא איסור גזל. לכאורה דבריו חמורים עד כמה אסור להעתיק שלא ברשות. אך מהגרש"ז אויערבך שמעתי כפי שכתבתי, שמותר להעתיק או לצלם מספר מה שהוא צריך ללימוד ושימוש אישי, אף אם יש בשער הספר אזהרה שלא לעשות כן, כי בודאי כוונתו של האוסר היא לשימוש מסחרי, או במקום שיש לו הפסד ממון. במקרה זה לא יילך המצלם לרכוש ספר זה, ואין כאן הפסד, כפי שכתבתי.