אבילות במקרי התאבדות לא עלינו

ההגדרה ההלכתית היא שהמאבד עצמו לדעת אין מתאבלים עליו (שו"ע יור"ד סי' שמה), והמאבד עצמו לדעת מוגדר כרוצח לכל דבר ועניין. אך נשים לב שכתוב "לדעת", כלומר שהוא יודע מה הוא עושה, שהוא יודע שזו עבירה חמורה, והוא עשה את מעשהו בצלילות דעת גמורה. (שדי חמד אות קכג, ראה שו"ת חתם סופר יור"ד סי' שכו). כל זמן שלא ידוע לנו כן, נוהגים להתאבל על אותם אנשים, שחלקם עשו את מעשיהם תחת תחושות כאב, שאין ספק שמטות את הדעת מהכרעה מושלמת. ישנה דעה נוספת שאומרת שמותר להתאבל מפני כבוד המשפחה, שאם יתאבלו עליו יאמרו הבריות שכנראה לא עשה את מעשהו בדעת. לכן מקילים, במחשבה שעלינו לכבד את בני המשפחה שדי להם בכאב על מותו, ואינם ראויים לעגמת נפש נוספת. השולחן ערוך שם, והפוסקים שעליו מרחיבים בנושא מנין אנו יודעים שאכן הוא הרג את עצמו בדעת. לו נזכה, נראה כי יבולע המוות לנצח, וימחה ה' דמעה מעל כל פנים.