אבילות על סב

הכלל ההלכתי, מדין הגמרא, הוא שכל המתאבל עליו מתאבל עמו, כלומר, לא רק קרובי הנפטר מתאבלים עליו, אלא גם מי שקרוב לאבל בדרגת קירבה שאם האבל מת הוא מחוייב להתאבל עליו (שבעת הקרובים - אב אם אישה אח אחות בן ובת), והוא מפני דרכי שלום, שישתתף בצער שלו. אבילות זו נהגה דווקא בביתו, אבל מחוץ לביתו מותר בדברים שבצינעא. אבל הראשונים כתבו שנוהגים להקל באבילות זו, מפני שכל החובה היא מפאת כבוד האבל, ובזמנינו נהגו האבלים למחול. ממשמעות הפוסקים נראה שאף אם האבל אומר שאינו מוחל אין שומעים לו. להחמיר על עצמו אסור, אבל אם רוצה לנהוג אבילות גמורה (כלומר, לא רק בפני האבל) רשאי, ובודאי כשעושה זאת מפני כבוד הנפטר והקשר שהיה ביניהם. למעשה, כתב תרומת הדשן שאף שלא נוהג דין אבילות זה, אך בשבוע הראשון נוהגים מעט אבילות כדי להראות השתתפות, עד השבת הראשונה. ויש שהקלו גם בזה. האבילות הנהוגה היא, הקרובים אינן רוחצים בחמים אלא בצונן. נהגו שלא לשבת לסעודת מרעים, אך ללכת לשמחת נישואין יש להקל (שו``ת שער אפרים סי` ק). אאחל שלא תדעו צער, ומנחם ציון ינחמנו.