כתב הרמב

כתב הרמב"ם (פ"א מהל' שמיטה ויובל ה"א-ד), מצות עשה לשבות בשנה השביעית מעבודת הארץ ועבודת האילנות, שנאמר "ושבתה הארץ שבת לה'", ונאמר "בחריש ובקציר תשבות", וכל העושה מלאכה מעבודת הארץ או האילנות בשנה זו ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה שנאמר "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור", אינו לוקה מן התורה אלא על הזריעה או על הזמירה ועל הקצירה או על הבצירה וכו', וזמירה בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירה, ולמה פרטן הכתוב לומר לך על שתיתולדות אלו בלבד הוא שחייב ועל שאר התולדות שבעבודת הארץ עם שאר האבות שלא נתפרשו בענין זה אינו לוקה עליהן, אבל מכין אותו מכת מרדות. כיצד, החורש או החופר לצורך הקרקע או המסקל וכו', מכין אותו מכת מרדות מדבריהם, עכ"ל. מבואר בדברי הרמב"ם שבשביעית ישנן מצוות עשה ולא תעשה, כתבו המפרשים - כהמהר"י קורקוס והשער המלך שם - שאע"פ שאין על חרישה איסור לא תעשה, מ"מ מצות עשה איכא, והיא נלמדת מהפסוק "בחריש ובקציר תשבות", וכן נקטו הרבה פוסקים. נמצא איפוא שהעשה לא נאמר רק על המלאכות שפורטו באיסורי לאו, אלא העשה כולל יותר מהלאו. והנה איתא בירושלמי (ערלה פ"א ה"ב), רבי יוחנן בשם רבי ינאי אילן שנטעו בתוך הבית חייב בערלה ופטור מן המעשרות דכתיב "עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה", ובשביעית צריכה דכתיב "ושבתה הארץ שבת לה'", וכתיב "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור". ופירש שם הפני משה, לענין ערלה חייב דלא כתיב שדה בערלה אלא "הארץ ונטעתם", בכל מקום אשר יהיה נטוע בארץ. אבל לענין מעשרות פטור דכתיב ביה"היוצא השדה", ולא היוצא בתוך הבית. ובשביעית צריכה, ולענין שביעית מספקאלן וצריכה למיבעי, משום דכתוב אחד אומר "ושבתה הארץ", משמע שבכל מקום שהואבארץ נוהג בו שביעית, וכתוב אחר אומר "שדך לא תזרע", דמשמע דוקא אם הואבשדך ולא בתוך הבית, ומסתמא דמספיקא לחומרא. ובמראה הפנים העיר מדוע השמיט הרמב"ם את הספק הזה גבי שביעית, אףשהביא את הירושלמי הזה להלכה גבי ערלה ומעשרות. ומתוך כך יצא לפרש את דבריהירושלמי שכוונתו להסתפק רק גבי ספיחין. אבל בפשטות לא משמע כן בירושלמי,שהרי הירושלמי הזכיר במפורש את העשה של "ושבתה הארץ" ואת הלאו גבי זריעהוזמירה, ואין איסור ספיחין במשמע. וגם במשנה למלך (רמב"ם שם ה"א) הביא אתהירושלמי, וכתב עליו מרכבת המשנה שהנידון בירושלמי הוא על איסור נטיעה,והואיל ולהרמב"ם נטיעה אסורה מדרבנן, על כן השמיט בעיא זו. אך זה אינומובן, דמלבד שאין כל משמעות לזה בדברי הירושלמי, גם יש לתמוה אמאי לא הביאהרמב"ם את השאלה הזאת גבי מלאכות של התורה, והלא ספק זה שייך גם בדיניתורה, וכן אמאי לא נסתפק הירושלמי גם באופן זה , ובפשטות השאלה אינה עלמעשה הנטיעה, אלא מה דין האילן הנטוע, והוזכר אילו משום דיני ערלה, אךבאמת אין נפ"מ לדינא בין נטיעה לזריעה לענין שביעית, וביאור המרה"מ תמוה. והנה לכאורה כיוון שהספק הוא מתוך משמעות הפסוקים, אמאי לא נאמרשהלאו נאמר רק על שדה, והעשה נאמר גם על בית אע"פ שאינו שדה, וכמו שנתבארשהעשה של שביתה אינו כולל בהכרח דוקא את הלאוים, אלא הוא כולל יותר, א"ככמו שהוא כולל יותר מלאכות, כמו כן נאמר שיכלול יותר במקום השביתה, ולכןאין ספק בדבר. ובפשטות לשון הירושלמי מורה שהספק נשאר בין על העשה בין עלהלאוים, ואכתי צ"ע מדוע לא נאמר שעשה איכא ולא תעשה ליכא. ומ"מ מפשט הענין עולה שאם נאמר בתורה "ארץ", אזי אין חילוק בין שדהלבית, ושניהם בכלל ארץ, אבל אם נאמר "שדה", נקטינן שבית אינו בכלל שדה,ולא נזכר טעם אמאי בית אינו שדה, אלא זה הוא הגדר ששדה אינה בית ובית אינושדה. ולכן לא מובן לי מה שהוסיף המראה הפנים בירושלמי שם וכתב, דהא עלכרחך האיבעיא אי אפשר לפרש על זורע בשביעית בתוך הבית, דאטו זריעה בשביעיתס"ד דלישתריא במקום שאין מדרך לזרוע בשאר שני שבוע, עכ"ל. וסברתו אינהמובנת לי, דאם נקטינן שבית אינו שדה א"כ אין לאו בשביעית, וכמו שאין חיובהפרשת תרומות ומעשרות באילן שבתוך הבית, כמו כן מצות שביעית אינה נוהגתבבית, אך מנין לו לומר בפשטות ש"אי אפשר שזריעה תהא מותרת בבית", ומדוע איאפשר. ועוד יותר נראה שאין הטעם בזה משום שאין דרך זריעה בכך, דוכי אנודורשים טעמא דקרא, והלא אנו אין לנו אלא פשוטו של מקרא שכל מקום אשר שםבית עליו, אין בגידוליו חיוב תרומות ומעשרות, והוא הדין שאין איסור עשיתמלאכות בשביעית בבית, ולא משום שאין דרך זריעה או נטיעה בכך. ובאמתמפורשים הדברים בלשון הרמב"ם (פ"א מהל' מעשר ה"י) שכתב, אילן שנטעו בתוךהבית פטור מן המעשרות, שנאמר "עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה",עכ"ל. ופשוט הוא שזו גזירת הכתוב שהיוצא השדה חייב בתרומות ומעשרות ולאהיוצא בבית, וגם אם הגידול בבית עדיף על הגידול בשדה, מ"מ אין בידנו לדרושטעמא דקרא ולהמציא מכך הלכות חדשות. וממילא הוא הדין לענין שביעית אםילפינן מקרא ד"שדך לא תזרע" שרק בשדה איכא דין שביעית, ממילא גם אם בביתגידול התבואה והפירות הוא טוב יותר מגידולם בשדה, עדיין אין כל טעם לחייבםבדיני שביעית. ועיין בשו"ת הר צבי להגרצ"פ פרנק (זרעים ח"ב סי' לג-לד,ובחדש מרחשוון השתא נתפרסמו בכרוזים בחוצות עיה"ק ירושלים תובב"א מכתביהםשל הרה"ג רי"י פישר ור"מ שטרנבוך שליט"א, ואף דעתם כן היא, שמכיוון שזוגזירת הכתוב אנן לא דרשינן טעמא דקרא. והסכים עימם הגרא"י זלזניק). והנה כתב החזון איש (שביעית סי' כ סק"ו), והזורע בבית גרע טפי שאיןזו עיקר זריעה, ומיבעיא לן בירושלמי פ"ק דערלה אי נוהג בו שביעית, והאדתנן שביעית פ"ב מ"ד ועושין להם בתים, אינו ענין לנוטע בבית, דהתם הגג מצדהאילן או שיש בגג חלונות באלכסון שמגין מפני החמה ואינו מגין בפני הגשמיםובפני הטל והאויר, והתם הבית להיטיב הגידול, אבל נוטע בבית הצמחים הם במצבבלתי טוב ורצוי שנשלל מהם תועלת הגשמים והטללים והאויר וקווי השמש, והביתלהם לרועץ. והנה בודאי נכון מה שהקדים החזו"א לומר שהמשנה האומרת ועושין להםבתים עד ראש השנה אינה שייכת לענין זה, אבל את המשך דבריו לא זכיתי להביןמנין לו זה ואמאי צריך בזה. דבפשטות אותם בתים האמורים שם הם רק שם מושאללאיזה כיסויים של מחיצות או גג או שניהם כאחת, שמשימים אותם על האילנותלהגן עליהם מפני מה שמזיק להם, אבל אין על כיסויים אלו שום תורת בית בדיניהתורה, וממילא פשוט שלא פקע שם של שדה מאותו מקום. וממילא אין כל צורךלומר על הנוטע בבית בירושלמי שהגדר הוא שהבית להם לרועץ, אלא התם הוא ממשבית, ובית אינו שדה. והוסיף החזון איש (שם סי' כב סק"א) וכתב, וגדר בית ודאי אין צריך ביתשחייב במזוזה, והדעת נוטה שבעיקר תלוי בכיסוי, ואולי צריך מחיצות י' טפחיםג"כ. ואכן כאן מבואר שלא ירד לדון אם הבית הוא לרועץ או לא, אלא שלדעתואין צורך בבית שחייב במזוזה, והסברא בזה היא שכדי להפקיע את שם שדה סגיבכל בית שהוא, ואפילו שאין בו חיוב מזוזה, ואינו ארבע אמות על ארבע אמות,דאע"פ שאין זה בית, מ"מ גם שדה לא הוי. ונראה לומר עוד, דכאשר אין זה בית גמור, ואנו באים להפקיע ע"י בית זהאת שם שדה מאותו מקום, אזי יש לדון אם אותו בית הוא להיטיב או לרועץ, דאםהוא להיטיב אולי יש לומר שלא פקע ממנו שם של שדה. אבל אם הנידון הוא בביתגמור בודאי שפקע ממקום זה שם של שדה, ואין שם חיוב תורמות ומעשרות, ואע"פשבתוך הבית הגידול הוא טוב יותר, הואיל וכך היא גזירת הכתוב. ועל כן נראה לי פשוט בנידון החממות שהואיל והחממות בנויות בצורהרגילה של בית עם מחיצות ותקרה, וכמובן שאין שום הלכה מיוחדת מאיזה חומרצריך בית להיות בנוי, על כן פשוט הוא שדינם של אלו הוא כדין נוטע וזורעבתוך הבית, ואין עליהם חיוב תרומות ומעשרות מן התורה אלא מדרבנן, וכמושפסק הרמב"ם בהל' מעשר שם. (וע"ע בשו"ת דובב מישרים ח"א סי' קא, ובישועותמלכו פ"א מהל' כלאיים ה"א). והנה פסק הפאת השולחן (סי' כ סכ"ד), אילן שנטעו בתוך הבית הרי זה ספקאם נוהג בו כל דיני שביעית, ובבית ישראל שם (סקנ"ב) כתב דלפיכך בשביעיתבזמן הזה דהוי דרבנן אזלינן לקולא. וכן הורה ערוך השולחן (הל' שמיטה ויובלסי' טז ס"ב, ועיי"ש בקונטרס אחרון סי' ג), והסכים עימם הגראי"ה קוק במקוםהפסד (בספרו שבת הארץ פ"א ה"ג). והחזון איש שם (סי' כב) עירער על הכרעהזו, שהרי עיקר הספק הוא בדאוריתא, ובדאוריתא הרי אזלינן לחומרא, וממילא גםלדידן אזלינן לחומרא, עיי"ש. (ברם נמצא בכמה מקומות בפוסקים שלדעתם גםבכה"ג נקטינן דבדרבנן אזלינן לקולא, וראה בשדי חמד כללים מערכת הסמך כללמז פרק ה עמ' 207). ועוד הוסיף החזו"א שם שעפ"י הרמב"ם שפסק שמדרבנן חייב בתרומותומעשרות, א"כ גם כאן יהיה חייב מדרבנן בדיני שביעית. אלא שבתחילת דבריוכתב שאין הכרח להשוות שביעית למעשר, דאפשר שהקילו בשביעית משום חיי נפש,עיי"ש בכל דבריו וכנראה שאין לו הכרעה גמורה למעשה. אך לפי דברינו לעיל שאפשר לחלק בין הלאו לעשה, שרק עשה יש על כלהארץ, ואילו לאו יש רק על שדה וכרם, יש לומר עפ"י מה שהעלה בקונטרסהשביעית להגרא"א פרג (נטישה יג, הובא בקובץ "הר המור" על שביעית תשנד),שבשביעית בזמן הזה יש רק לאוים ולא את העשה של שביתה. ולפי זה ביאר אתשיטת הפוסקים שהתירו להשכיר שדה לנכרי בשביעית בזמן הזה, אע"פ שיש בזהאיסור של עשה דשביתה, והיינו משום שאין עשה בזמן הזה. ועיין שם שהביאשנחלקו הרמב"ם והראב"ד כיוצא בזה לענין יום טוב שני, אי איכא גם עשהדשביתה או רק לאוים מדרבנן, והמחלוקת היא לענין מילה שלא בזמנה ביו"ט שני,עיי"ש. (וראה בשו"ת אוריין תליתאי לר"מ תאומים בעל שו"ת דבר משה סי' כבשקדמו בענין זה גבי מילה ביו"ט שני, עיי"ש). ולפי זה י"ל שבשביעית בזמןהזה שישנם רק לאוים, א"כ בודאי שאין הלאוים אמורים אלא בשדה וכרם ולאבבית, ואין כאן צד ספק כלל. ולפי זה י"ל לענין קדושת שביעית שהדבר תלוי בלאוים ולא בעשה, שהריבלאוים נאמר הדין של "לא תקצור" כדרך הקוצרים ו"לא תבצור" כדרך הבוצרים,ולאו זה הוא משום שישנה קדושת שביעית בפירות, משא"כ העשה הוא רק על שביתתהארץ עצמה, וזה כאמור לא רק על השדות, אלא על כל ארץ ישראל. ועוד נראה לי בזה, עפ"י המבואר במפרשים שאיסורי דרבנן הם איסורי גבראולא איסורי חפצא, א"כ י"ל שבשביעית בזמן הזה שהיא מדרבנן ליכא מצות שביתהבשדה, שהיא מצות חפצא ולא חובת גברא, ומשום כך גם אם אדם אחר עובד בשדהועובר הבעלים בעשה, ולכן בזמן הזה ליכא עשה דשביעית, ועדיפא מיו"ט שנישהעשה שבו הוא על הגברא, וראה עוד סברא זו להלן לענין עציץ שאינו נקוב. ובשו"ת בית דוד להגאון רבי דוד טעביל (סי' א) הביא את התוספתאבמעשרות (פ"ג ה"ט) האומרת, בצלים שהשרישו וכו', השרישו זה בזה בקרקע עלייההרי הן בחזקת למעשרות ולשביעית. והביא הגר"א בביאורו לשו"ע (יו"ד סי' רצדסקס"ג) תוספתא זו ותמה ממנה על פסקו של הרא"ש בתשובה (כלל ב סי' ד, והובאהתשובה זו גם בספר מנחת קנאות לרבי אבא מארי הירחי סי' נא) שהורה שכרם שנטעעל גג הבית חייב בתרומה ובערלה, והסיק הגר"א שבתרומה ודאי פטור משום שכןמפורש בתוספתא. אבל גבי מה שמחייב הרא"ש בערלה לא השיג הגר"א כלום. וצריךלפרש שטעם החילוק הוא עפ"י הירושלמי דלעיל שכתב שאילן שבתוך הבית חייבבערלה ופטור מן המעשרות, דערלה לא צריכה שדה כדי לחייב ואילו תרומותומעשרות צריכים להיות בשדה כדי להתחייב. ולפיכך תמה הבית דוד על הגר"אדהרי חזינן בתוספתא זו ששביעית היא כתרו"מ דצריך שדה דוקא, ואמאי הניחהירושלמי בספק אם שביעית נוהגת בתוך הבית, והרי מפורש כאן, לפי פירושהגר"א, ששביעית נמי צריכה שדה. וראה שם בבית דוד שמפרש את התוספתא בעניןאחר, ועיין גם בחזון יחזקאל שם ובדבריו במסכת שביעית (פ"א הי"ב), ועיין גםבאגלי טל (מלאכת קוצר (ס"ג) מה שדן בדברי הרא"ש, ואכתי צ"ע קושית הבית דודעל הגר"א. אך לפי דרכנו נראה לומר דאכן גם להירושלמי פשיטא שאין קדושת שביעיתבפירות שאינם גדלים בשדה אלא בבית או בעליה, שהם אינם שדה, וכפי שגם נקטהגר"א גבי עלייה שאינה שדה, והיינו טעמא משום שעל קדושת שביעית אין ספק,שהרי במקראות של הלאוים נאמר שדה וכרם, והלאוים הללו תלויים בקדושת שביעיתשל הפירות, ובתוספתא הנידון הוא על קדושת שביעית. ומה שנסתפק הירושלמיוהניח בצ"ע היינו אם ישנה מצות שביתה גם בבית ובגג, הואיל וארץ כתיב, אודלמא כיוון שגילתה התורה שלאוים אלו לא נאמרו במקומות אלו, גם עשה ליכא.וספק זה ניתן לפשוט מן התוספתא, דהתם לא הוזכר דין מצות שביתה, וכנתבאר.(וע"ע היטב בשו"ת משכנות יעקב או"ח סי' קיג, וכן בישועות יעקב אבהע"ז סי'קכד סק"ז מה שדן בדברי הרמב"ן, ועיין גם בשו"ת מנחת שלמה סי' מ). ובחזון יחזקאל (פ"ג ממעשרות ה"י) כתב שיש ללמוד מסמיכות פסקי הרמב"םשמה שפטור בבצלים שהשרישו בעליה מתרומות ומעשרות הוא משום ששדה בענין,ועלייה אינה שדה. אמנם הירושלמי שם פירש שהטעם הוא משום שאינו רוצהבהשרשתם, עיי"ש. ברם עיין באור שמח (הל' מעשר שם) שפירש שמן התורה פטורמתרו"מ משום שאין זה שדה, וכלפי מה שכתב הרמב"ם שאילן בבית חייב בתרו"ממדרבנן קאמר הכא דהואיל ואינו רוצה בהשרשתם, על כן גם מדרבנן פטור, עיי"ש.והרי שם בתוספתא איתא נמי שביעית, ומפורש א"כ שליכא קדושת שביעית בגדלבבית ובגג. (וע"ע בשו"ת הר צבי זרעים ח"ב סי' לה, וע"ע במשמרת הבית לבעלחזון נחום סי' א ס"ב, ונדפס עתה בשו"ת חזון נחום ח"ב). ומאי דנקטינן דמקרא דשדך פשיטא שאין לאוים דשביעית בבית, ולעומת זאתמקרא ד"ושבתה הארץ" נקטינן דלכן הוי ספק אי איכא עשה דשביתה, ולא אמרינןאיפכא דעשה ודאי איכא, והספק הוא לענין הלאוים, הגדר בזה הוא כמו שמצינוכלל ופרט שאין בכלל אלא מה שבפרט, כן הכא הקדים את הפסוק "ושבתה הארץ"שהוא כלל, ואח"כ אמרה התורה את הלאוים שהם הפרט, ולכן י"ל שאין בכלל אלאמה שבפרט (ועיין היטב בסוגית הגמ' במועד קטן ג,א, וברש"י ותוס' שם. ואפשרשזהו גופא הספק אי אמרינן דבכה"ג הוי עשה ול"ת, אם נימא דאין בעשה אלא מהשיש בלא תעשה, או דלמא עשה בלחוד ולא תעשה בלחוד, ולכן על הלאוים וקדושתשביעית פשיטא שאין בבית ובגג, אבל על עשה דשביתה איכא ספק, וכנתבאר. (שובראיתי בתורת הארץ ח"א פ"ו סי' יח-כד שהלך אף הוא בדרך זו, עיי"ש באריכותדבריו, ועיין גם בתוס' רי"ד להרידב"ז על הירושלמי במעשרות פ"ה ה"ב, ובחזוןיחזקאל גיטין פ"א ה"א שמפרש את לשון הרמב"ם בהל' תרומות ואת הסוגיא בגיטיןז,ב, עפ"י ההנחה שבתרו"מ ובשביעית בעינן שדה דוקא, ובית אינו בכלל. וראהגם את הרמב"ם בפ"א מהל' מעשר ה"י שעולה מדבריו שחצר אינה בכלל שדה,ולדבריו יש לעיין אי היינו גם לענין שביעית). *** כתב הרמב"ם (פ"א מהל' מעשר ה"י), אילן שנטעו בתוך הבית פטור מןהמעשרות שנאמר "עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה". ויראה לי שהואחייב במעשרות מדבריהם, שהרי תאנה העומדת בחצר חייב לעשר פירותיה אם אספןכאחת, עכ"ל. והראב"ד בהשגות שם כתב, לא נראה כן בגמרא דמעשרות פ"ה ה"דשנחלקו ר' עקיבא וחכמים בתבואה שהביאה שליש ביד גוי בסוריא ומכרה לישראלוהוסיפה, דר"ע אזיל בתר שליש ראשון וחכמים אזלי בתר שליש אחרון, עייןבאותה שמועה. והראיה שהביא מחצר שאינה כלום, דחצר שנטעה או שנזרעה היינושדה, ולא עוד אלא מקבע נמי קבעה, עכ"ל. והביאו הכסף משנה והרדב"ז ומהר"י קורקוס את סוגית הירושלמי בדין זרעבחורבה ואח"כ עשאה בית, או איפכא זרע בבית ועשאה חורבה, ומהתם הוכיחהראב"ד שבבית פטור לגמרי, ועל כך השיג הראב"ד על חידושו של הרמב"ם שחייבמדרבנן. וכתבו שאין זו קושיא, דאכן התם הנידון הוא על חיוב דאורייתא,ולעולם מדרבנן לכו"ע חייב. ומהר"י קורקוס כתב ישוב נוסף לחלק בין אילןלזרעים, והיינו דגם הרמב"ם אינו מחייב מדרבנן אלא באילן, אבל בזרעים מודההרמב"ם שאף מדרבנן פטור. ועל השגת הראב"ד דחצר שנזרעה או שנטעה דהיינושדה, ולא עוד אלא שהיא גם קובעת, תמהו המפרשים, דאם היא שדה הרי היא אינהקובעת, דרק בית או חצר קובעים למעשר. ומה שהביא שנזרעה או שנטעה היינו שדההיינו ברובה, וכפי שהביאו כל הסוגיא שבירושלמי, ובכה"ג אכן לא איקרי חצרואינה קובעת למעשר, אבל הרמב"ם לא מיירי בזה האופן, אלא איקרי חצר, ומ"מחייב במעשר, ש"מ דאיכא חיוב מדרבנן בחצר, אע"פ שפטור מהתורה, הואיל ולאאיקרי שדה, ויעו"ש אריכות. והנה לכאורה משמע שמדין תורה חצר פטור ממעשר כמו בבית, ואכן יעויןבמרכבת המשנה שמפרש שבודאי אין להשוות חצר לבית, ואע"פ שי"ל שבית פטורמדרבנן, מכל מקום חצר חייבת מדרבנן בתרומות ומעשרות, וכוונת הרמב"ם היאכך, דהנה מדין תורה בית קובע למעשר, וחצר קובעת רק מדרבנן ועשו החצר כבית.ולכאורה צ"ע איך עשו את החצר כבית, והרי זה בגדר תרתי דסתרי, דאם הוי כביתאין לו להתחייב כלל במעשר, דרק שדה חייבת במעשר. וקושיא זו היתה קשהלהרמב"ם, ומתוך כך הוכיח שמדרבנן בית חייב במעשר, ואע"פ שכדי להתחייבבמעשר יש לדונו כשדה, ומ"מ החמירו חכמים ועשאוהו כשדה, אע"פ שבאמת הוא ביתהקובע מהתורה למעשר, ושדה אינה קובעת, וממילא ה"ה חצר שמדין תורה הוי שדה,לא אכפת לן לעשותו בית לענין קביעות מעשר. ואין זה בגדר תרתי דסתרי, שהריגם בית גופיה חייב מדרבנן במעשר, אע"פ שהוא קובע מהתורה בתורת בית דוקא. והעיקר העולה הוא שרק אם חייבו חז"ל בית מדבריהם בתרומות ומעשרות,שייך לומר שתקנו חכמים שחצר קובעת מדבריהם, אבל בלאו הכי הרי זה בכלל תרתידסתרי, עיי"ש בדבריו בבאור שיטות הרמב"ם והראב"ד. ונראה שאכן בדעת הראב"דנקט לחלק בין בית לחצר לדין תורה, כלומר, שחצר הוי שדה מהתורה, ולכן חייבתבתרומות ומעשרות מהתורה, משא"כ בית שהוא פטור מהתורה, אבל כאמור בשיטתהרמב"ם ביאר כדאמרן. ומבואר א"כ שאין בזה כל סברא וטעמא דקרא, אלא זו היא גזירת הכתובשחיוב תרומות ומעשרות הוא רק בשדה, והרי חזינן בחצר שאין בזה כל טעםוסברא, ורק משום דחצר אינה שדה, ואנן שדה בעינן לכן פטורה. אלא שאם עדרבחצר או זרע את רובה פקע ממנה שם חצר והוי שדה, ובלא"ה עדיין איקרי חצר.אמנם יעוין בדברי החזון איש (מעשרות סי' ז סק"ה) שכתב, אם כוונת רבנולהביא ראיה מחצר לבית, תימה דודאי הנטוע בחצר חייב מהתורה דכל הנזרע בקרקעהיינו שדה, והרי עציץ נקוב חייב מהתורה וכן זרע על הגג, וכמש"כ רבנו הי"א,וכן בספינה כמש"כ רבנו פ"א מהל' תרומות הלכה כ"ג ומשמע שם שחייב מהתורהוכו', והרי אמרו בירושלמי העבירה סכך חייב אע"פ שהוא בית ולא עדיף מחצר,ועיקר פטור משום סכך המונע את הגשם ואת הטל ואת הרוח ואת השמש ואין זו דרךגידול הטבעי וזו קו' הר"א, ודברי מרן ז"ל אינם מובנים כלל, עכ"ל. והנה מה שכתב שדברי הכסף משנה אינם מובנים, היינו מה שנקט בפשיטותדחצר פטורה מהתורה מתרומות ומעשרות, וכאמור כן מתבאר גם מהרדב"ז ומהר"יקורקוס כשיטת הכסף משנה. ומה שכתב שזו קושית הר"א, בזה נראה שקדמו במרכבתהמשנה שהובא לעיל, ומבוארים הדברים שם היטב עפ"י דרכו. ואמנם מה שתמה עלהפטור בחצר שזה לא יתכן, והביא מעציץ נקוב, לכאורה אין קושייתו מובנת,והרי כיון שהעציץ הנקוב עומד בשדה, הרי הוא כשדה, ורק בית או חצר מפקיעיםמאותו מקום שם שדה. ומה שתמה מספינה, הנה בודאי ספינה מקורה דינה הוא שהיאכבית, וכאן המדובר בספינה שאינה משמשת למגורים או דוגמת חצר, אלא שממלאיםאותה עפר, והיא הופכת מקום גידול צמחים, וראה בחזון יחזקאל על התוספתאבריש גיטין שאכן דייק כן בלשון הרמב"ם (פ"א מהל' תרומות הכ"ג) שכתב שהיאכארץ ישראל עצמה, כלומר דהוי בכלל שדה, ולדרכו שם היינו משום שהיא מונחתבארץ, ומשום כך עציץ נקוב המונח על גבי יתידות, אע"פ שהוא יונק מהאדמה,מ"מ לא הוי בכלל שדה, ואינו חייב בתרומות ומעשרות מהתורה, יעו"ש ביאורובסוגיא דגיטין בדרך זו. ועיין עוד היטב באגלי טל (מלאכת קוצר סק"ו) ובדברייחזקאל (סי' ב אות י) שמפרשים שהגדר בספינה גוששת הוא משום דבעינן שדהדוקא, ויעו"ש היטב בדבריהם. וראה גם בתורת הארץ (סי' ז אות מה) שנוקטדספינה איקרי שדה טפי מבית וחצר, וכן הוא בחזון יחזקאל (תרומות פ"ב הי"ב).ועיין גם בשו"ת בית דוד (סי' א) שנקט בשיטת הגר"א דספינה עדיפא מגג דאיקרישדה, יעו"ש. ונמצא עפ"י ביאור זה שגם בשביעית צריך שדה דוקא, שהרי הרמב"םכלל שם גם שביעית בכלל הדברים הצריכים גוששת דוקא, ויעוין בקהילות יעקב(גיטין סי' ו) שאכן הרגיש בזה, הואיל ובירושלמי נשאר בספק אי איכא שביעיתבבית. ולדברינו לעיל שאין כאן ספק, אלא שיש חילוק בין לאו לעשה, וקדושתשביעית ליכא דתליא בלאוין דקצירה ובצירה, א"כ שפיר קאמר הרמב"ם שאין קדושתשביעית בגדל בספינה שאינה גוששת, וכמו שנתבאר, (וראה גם לבוש מרדכי גיטיןסי' ו, שיעורי רבי שמואל גיטין אות צט, וראה גם במאמר בענין זה מהרה"גשמואל לזנובסקי זצ"ל שהופיע זה עתה בקובץ "מוריה" גליון רכא-רכב). ומה שתמה החזו"א מהעביר הסכך וכו', הנה כל הסוגיא וכו', הנה כל סוגיאזו מובאת במפרשי הרמב"ם שם, והתם מיירי בחורבה, ואם סיכך עליה נעשית בית,ואם הוריד התקרה נעשית חורבה, וחורבה אינה חצר, ואינה מפקיעה שם שדה מאותומקום. ומה שהביא מזרע על הגג, יעוין באור שמח שם שביאר בשיטת הרמב"ם דאכןמהתורה ליכא חיוב תרומות ומעשרות דלא איקרי שדה, והחיוב הוא רק מדרבנן, וזוהי גם שיטת הגר"א (ביו"ד סי' רצד ס"ק סג). ואמנם דעת הרא"ש בתשובה (כללב סי' ד) דהגדל על הגג חייב בתרומות ומעשרות, וכ"ה בשו"ת מנחת קנאות (סי'נא), אך יעוין בתוס' בגיטין (ז, ב) שנראה דעתם כהגר"א וכ"ה בתוס' הרא"ששם, (ועיין מהדורא בתרא שם, וראה שו"ת דובב מישרים ח"ג סי' קכא אות ג, וכןאגלי טל מלאכת קוצר סק"ט, ואכ"מ). ומ"מ הרמב"ם לא הביא ראיה מגג לחייבמדרבנן, די"ל דאולי התם הוא חיוב דאורייתא ועדיפא מחצר, וכמו דאכן ס"ללהרא"ש בתשובה שהחיוב הוא מהתורה, די"ל דהוא מקום זריעה, ויש שנוהגים כך,וע"ע ברמב"ן בגיטין (כא, ב) בשם הרב אב"ד. ולכן מייתי הרמב"ם ראיה מחצרשהוא מקום תשמישין ולא מקום נטיעה וזריעה, ושפיר מייתי הרמב"ם הוכחה דחייבלכל הפחות מדרבנן, ומ"מ נתבאר שאין כל סתירה על הרמב"ם הפוטר חצר מתרו"מ. ומצאתי עוד בנידון האמור בפירוש רב נתן אב הישיבה שהביא מספר המצוותלרב חפץ בן יצליח, כפי שנדפס במשניות שבהוצאת אל המקורות מסכת מעשרותבההדרת הגרמי"ל זקש, ובספר תקופת הגאונים וספרותה לרבי שמחה אסף (עמ'שיג), שכתב, והצומח מן התבואות בגג אין עליו מעשר כמו שאמרו שם, מעשרותפ"ג משנה ו', הגגות פטורים ואע"פ שהן של חצר החייבת, עכ"ל. והנה המפרשיםבמשנה שם פירשו משנה זו באופן אחר לענין אם הגג קובע, עיי"ש. אלא שבדבריוחזינן פירוש אחר לגמרי, ודבריו מוכיחים כשיטת הפוסקים, והגר"א מכללם,שהגדל בגג אינו בכלל שדה, ופטור מתרומות ומעשרות. והחזו"א גופיה כתב לפרש את לשון הרמב"ם באופן אחר וכתב, ונראה דאיןכוונת רבינו להביא ראיה מחצר, אלא בא רבנו לפרש שאין כאן פטור משום הביאבמוץ לבית שהרי באוסף הפירות בבת אחת חייב מהתורה וקרינן ליה ראה פני הביתולא חשיב בהביא דרך גגות, וא"כ שפיר יש לחייב אף גדל בבית מדבריהם, ע"כ. וביאור הדברים הוא שבודאי הגדל בחצר חייב בתרו"מ מהתורה, וכמו"כ הגדלבבית חייב בתרו"מ מדרבנן, אלא שהוקשה להרמב"ם איך חייבו רבנן את הגדלבבית, הרי חסר לו ראיית פני הבית, שהרי צריך להכנס דרך השער, ופירות אלוגדלו בתוך הבית והוי כמו שהכניס תבואה במוץ שלה ומרחה בבית, דנמצא שאיןהכנסה לבית, אלא הפירות נמצאים שם מאליהן, וכן ה"ז כמו הכניס דרך גגיןוכו', ועל כך מיישב הרמב"ם, שהרי חזינן בגדל בחצר שחייב בתרו"מ, והחצרעצמה היא קובעת, והרי ליכא הכנסה לחצר, אלא לאו ש"מ דלא איכפת לן בזה,ולכן ה"ה בבית, יעו"ש בדבריו. והנה אף כי הסברא מבוארת, ואכן צריך הוכחה שלא יהא בזה חסרון שלמכניס תבואה במוץ שלה, מ"מ אי אפשר לפרש כל זה בלשון הרמב"ם, שהרי פשטלשונו מורה שבא להוכיח את עצם החיוב של הגדל בבית, ואילו לפירושו שלהחזו"א נמצא שהחיוב עצמו של הגדל בבית הוא פשוט לו ממקום אחר, ולא בא אלאלישב שלא יהיה בזה משום חסרון של ראיית פני הבית כיון שהכניס תבואה במוץשלה, וכאמור כל זה לא כתוב בדברי הרמב"ם. ותו יש לדון על ראיית פני הביתדאכן עדיין אין חיוב עד שיכניס הפירות לבית אחר דרך השער, ואולי גם בתאנהשבחצר הוא כן, ומנא ליה דאיכא חיוב תרו"מ ע"י הקביעות של החצר והבית הללוגופייהו ללא ראית פני בית אך אכ"מ אריכות בזה. והחזו"א עפ"י שיטתו דפשיטא ליה שאין להשוות חצר לבית, כתב טעמא דביתמשום גשם וטל ואויר ושמש, דזה שייך רק בבית ולא בחצר, אבל עפ"י דרכנו שהיאדרך כל המפרשים שהבאנו לעיל שגם חצר פטורה ואע"פ שאין בה כל הטעמים הללו,אלא הכל הוא גזירת הכתוב דשדה בעינן ותו לא, א"כ גם לענין שביעית אין הדברתלוי בסברות, והחזו"א עפ"י שיטתו כתב כן גם לענין שביעית וכנ"ל, אבללדרכנו אינו כן. ואכן יעוין בספר משפטי ארץ (עמ' 231) מדברי הגרי"ש אלישיבשליט"א שכתב, אולם ניתן לפרש את הירושלמי בדרך אחרת, שהירושלמי הסתפקמלשון הכתוב "שדך" שכל מקום מקורה שיש לו דפנות חשיב בית ופטור משביעיתהואיל והתורה מיעטתו ללשון שדה, ובכלל זה אף חממה שאינה קרויה שדה. והנה זה מבואר כדברינו, וכאמור כן מוכח מכל דברי נושאי כלי הרמב"םלענין תרו"מ, אלא שהגריש"א שליט"א אומר שם עוד, גם אם נסביר את הירושלמיבדרך השניה לא מסתבר דיהא מותר לזרוע לכתחילה בחממה שהרי כל דבר שהוא דרךעבודת שדה וכרם אסרו חז"ל בשביעית, וגידול בחממה היינו דרך גידול רגילה,לכן יש לחוש לכך שגידול בחממה אסור מדרבנן. הנה אף הוא הזכיר פירוש זהביסוד ההלכה שאין הדבר תלוי בטעם וסברא, אלא כך היא גזירת הכתוב, אך אינייודע מנין לו הפשיטות שיש לאסור מדרבנן בחממה דהוי דרך עבודת שדה וכרם.ואע"פ שלענין מעשר מפורש ברמב"ם שיש חיוב מדרבנן, אפשר לומר דהיינו רק גבימה שנוגע אל הפירות. וכן יש לומר גם לענין קדושת שביעית, אבל לענין איסורמלאכה י"ל דהואיל ואין זו שדה אין כלל איסור מלאכה ואפי' מדרבנן, אלאשאיסור קצירה ובצירה הרי תלוי כקדושת שביעית, ועדיין צ"ע. ומ"מ החזו"אעפ"י שיטתו במעשר פירש גם לענין שביעית הטעם משום דרך גידול ותלוי אם מטיבהצמחים או לאו, אבל להאמור צ"ע לדינא. ואע"פ שלענין חצר חזינן בשיטת הירושלמי שע"י זריעה מרובה בטל ממנהתורת חצר, מ"מ נראה פשוט שאין הדברים אמורים אלא לענין חצר, דע"י הזריעהבטל ממנה שם חצר ונעשית שדה, שהרי חצר נראה בעצמו כמו שדה, אלא שתשמישיוקובעים את שמו לחצר, ואם שינה את תשמישיו לנטיעה וזריעה, תו לא הוי חצר,משא"כ בית דבמציאות הוי בית שיש לו תקרה ומחיצות, אין שם בית בטל ממנו גםאם יזרע ויטע את כולו, ופשוט שפטור מתרו"מ גם בכה"ג, וממילא גם בשביעית כךהוא הדין. ולפי המבואר נמצא שמדין תורה גם בחצר ליכא שביעית מהתורה, וכפישנקטו המפרשים בשיטת הרמב"ם, אלא שבדעת הראב"ד נקט המרכבת המשנה שיש בחצרחיוב תרומות ומעשרות מן התורה, וממילא ה"ה שביעית. (וע"ע היטב בצפנת פענחפ"א מהל' תרומות הכ"ג שאף הוא דן בגדר שדה דבעינן במעשרות, וראה גם בשו"תמנחת שלמה סי' נא אות ז. שו"ר אריכות בזה בספר תורת מיכאל סי' ט, עיי"ש). והנה עיקר דין העציצים בחממות יבואר בס"ד להלן, ברם מה שהצריכולמוכרם לעכו"ם לצאת ידי כל חשש, אינו מובן לי כלל, דאם החשש הוא שמא איןהם לגמרי בלתי נקובים אלא יש איזו יניקה מהקרקע, א"כ מה תועיל מכירתהעציצים, הרי צריך למכור את הקרקע, ואם התועלת שבמכירה היא על איסורהמלאכה שבעציצים שאינם נקובים גרידא, נראה לכאורה שלא שייך בזה תועלתלהמכירה, שהרי בלא"ה אין בעציץ שאינו נקוב שום קדושת א"י, ואם מ"מ נאסרלעשות בהם מלאכה בשל המצאותם בא"י מה אכפת לן שהם שייכים לגוי, והריהאיסור הוא על הגברא. אלא שיש להשיב על כך, דחזינן דפירות בקרקע א"י שלגוי פטורים מתרו"מ, ואילו פירות בעציץ שאינו נקוב חייבים מדרבנן, וה"הנאמר לענין שביעית, דחמיר עציץ שא"נ מקרקע של נכרי, ולכן יש תועלת במכירתםלנכרי, ועדיין צ"ע. ותו יש לדון, בעציץ שאינו נקוב דהוי מדרבנן, ליכא חיוב שביתה מצדהחפצא של א"י, שהרי איסורין דרבנן הוו רק איסורי גברא וכמבואר במפרשים,ועל כן אם הנכרי עושה המלאכה בעציצים לא אכפת לן מה שהם שייכים לישראל. ועכ"פ בודאי שיש לגוי קנין בעציצים, ורק בא"י אין לו קנין, ולפיכך י"לעפ"י הנ"ל דעציץ שאינו נקוב אכן חמור יותר מקרקע גמורה של נכרי, וה"ט משוםדגזרו אינו נקוב אטו נקוב, ולכן כמו שבקרקע מהני מכירה לנכרי, לכן בעציץשאינו נקוב של נכרי אין לגזור אטו נקוב, ולזה אהני המכירה להניח לישראללעשות בהן מלאכה, דאילו לנכרי בלא"ה אין איסור, דאין חובת חפצא של שביתהבעציץ שאינו נקוב. *** כתב רמב"ם (פ"א מהלכות שמיטה ויובל ה"ו), מציתין את האור באישתהקנים מפני שהיא עבודת קרקע, ואין מלמדין את הפרה לחרוש אלא בחול, ואיןבודקין את הזרעים בעציץ מלא עפר, אבל בודקין אותן בעציץ מלא גללים. ושוריןאת הזרעים בשביעית כדי לזרען במוצאי שביעית, ומקיימין את האלויי בראש הגגאבל אין משקין אותו. עכ"ל. וכתב המהר"י קורקוס על הא דאין בודקין אתהזרעים, תוספתא דשביעית סופ"ק, ובספרים שלנו כתוב אין בודקין את הזרעיםבגללים ובעציץ אבל בודקין באדמה ובעציץ, ורבינו גורס בהפך והיא שנויהבירושלמי דפ"ד ה"ד כדברי רבינו, וכן בדין דודאי יותר יש לאסור באדמהמבגללים כי באדמה היא דרך זריעה ולא בגללים, ופי' בודקין שרוצה לבדוק מעטלדעת אם יצלחו לזריעה, ע"כ. והנה לפנינו בתוספתא איתא, אין בודקין את הזרעים בגללים אבל בודקיןאותן באדמה ובעציץ, ע"כ. ובפשטות הכוונה היא דבדיקה בגללים שאסורה היינובלי עציץ, אלא הוא מונח באדמה, אבל בעציץ מותר לבדוק אפי' שממלאים אותואדמה. והנה לכאורה מה שאסור לבדוק בגללים שבאדמה, הוא איסור תורה ממש,דהואיל והגללים מונחים באדמה, הרי הם מבוטלים שם אצל הקרקע, ועדיפא נמימעציץ נקוב, שהאדמה נמצאת בכלי בפני עצמו, ורק יניקה איכא, ואילו גלליםבאדמה הוי ממש זריעה בקרקע. ולפ"ז מה שכתוב בתוספתא שם שבודקין באדמהובעציץ, י"ל דאיירי אפי' בעציץ נקוב. ואכן בפירוש הרדב"ז כתב על שיטת הרמב"ם שההיתר הוא בעציץ מלא גללים,דמסתברא דאפילו בעציץ נקוב דלא החמירו כל כך. עכ"ל. ולכאורה לפי מה שנתבארשגללים הוו כקרקע, א"כ איכא היתר מדינא לזרוע בעציץ נקוב, אלא שלמעשה לאהתירו חז"ל אלא בגללים, אבל מעיקר הדין אין חילוק בין קרקע לגללים, ועייןבחסדי דוד על התוספתא בשביעית שם שהיה נראה לו שאין ההיתר בעציץ של גלליםאלא בשאינו נקוב, אבל הואיל והרדב"ז כתב דמיירי אפי' בעציץ נקוב, בטלהדעתו כנגד דעת הרדב"ז. ובאמת יעוין בספר מעשה רוקח על הרמב"ם שכתב, ומדלא חילקו משמע דביןנקוב בין שאינו נקוב קאמר, וראיתי בשו"ת נחפה בכסף ח"א יו"ד סי' ה' שהביןבפשיטות דדוקא בעציץ שאינו נקוב קאמר דאי בנקוב היכי שרי במלא גללים האכיוון דהוי נקוב יונק מן הקרקע ואסור וכו', עיי"ש, ואין זה הכרח כללדיניקה מן הקרקע לא נאסרת ולאו עבודת קרקע היא, ואדרבה סתם עציץ נקוב הואכדי שיצאו ממנו המים המיותרים כנוהג שבעולם אלא דמשום היכר וזכרון לשביעיתלא רצו להתיר במלא עפר והצריכו שינוי. ומדבריו מבואר איפוא כפירוש הרדב"ז, שמעיקר דינא אין הבדל בין אדמהלגללים, ולכן אף בעציץ נקוב מלא אדמה אין איסור זריעה בשביעית, והתירוחז"ל רק בגללים ולא באדמה משום היכרא. ולפ"ז י"ל גם בשיטת התוספתא כפישהיא לפנינו דמותר לבדוק הזרעים באדמה בעציץ, דמיירי גם בנקוב, שהרי כאמוראין כלל איסור תורה בזריעה אלא בקרקע ממש, ולכן י"ל דלצורך בדיקת הזרעיםהתירו, כיוון שאין כוונתו לזריעה גמורה, וזריעה גמורה נמי אין איסורה אלאמדרבנן. אלא שעדיין לא נתבאר אם היתר זה בעציץ נקוב, הוא גם במונח על קרקע,או דוקא במונח על גבי יתידות. והנה אם נאמר שיסוד הפטור הוא משום שאין זהבכלל שדה, ולשביעית שדה בעינן, וכמפורש בקרא "שדך לא תזרע", הרי מפורשברמב"ם (פ"ה מהלכות תרומות הלכה טו-ז) שעציץ נקוב חייב בתרומות ומעשרות,ואע"פ שבמעשר נאמר שדה ובית פטור בו, כדאיתא ברמב"ם (פ"א מהל' מעשר ה"ט),הרי שעציץ איקרי שדה, אך י"ל דהיינו דוקא במונח ע"ג קרקע, וכמו שהיא שיטתהרמב"ם (פ"ח מהל' שבת הלכה ג-ד) שהנוטל עציץ נקוב מע"ג קרקע והניחו ע"גיתידות חייב מדאורייתא משום תולש. וכן השמיט הרמב"ם את הדין דאיתא בגיטין(לז,א) שכותבים פרוזבול על עציץ נקוב המונח ע"ג יתידות, ש"מ ששיטתו היאשרק על גבי קרקע איקרי מחובר, ולכן י"ל שאכן גם בתרו"מ אינו חייב, וכמו כןמותר לזרוע בו בשביעית. (ועיין בצרור החיים על הרמב"ם הל' שבת שם, ובספרבני חיי על או"ח סי' שיב, ובמנחת חינוך מוסך השבת מלאכת קוצר אות ד, ובשפתאמת שבת פא,ב, וע"ע במאירי שבת שם ובמעשה רוקח פ"ט משמיטה ויובל הי"ט,ובבית אברהם על חו"מ סי' סז, ובחשק שלמה בגיטין לז,א, ובשו"ת בית דוד סי'א, ובתורת רפאל ח"ב סי' כג, ובדבר אברהם ח"א סי' כה, ובדברי יחזקאל סי'ב). ולפ"ז י"ל דאכן מטעם זה עצמו בעינן ספינה גוששת, וכן עציץ ע"ג קרקעדבכה"ג הוי שדה, אבל בלא"ה פטור מתרו"מ ומשביעית מדין תורה, הואיל וצריךשדה. ולפ"ז יש לדון בהא דעציץ שאינו נקוב נמי חייב בתרו"מ מדרבנן גזירהאטו עציץ נקוב, דדילמא היינו דוקא במונח ע"ג קרקע, אבל במונח ע"ג יתידותשאפי' הנקוב אינו חייב אלא מדרבנן, י"ל דשאינו נקוב אפי' מדרבנן פטור,דהו"ל כעין גזירה לגזירה. ולענין שביעית לא מצינו להדיא איך הדין בזה, ובשו"ת נחפה בכסף שם,וכן בשו"ת שדה הארץ (ח"ג יו"ד סי' כח) כתבו שאסור לזרוע בעציץ שאינו נקוב,והיינו כמו בשאר המצוות התלויות בארץ שגזרו חכמים לחייב תרו"מ בעציץ שאינונקוב, ה"ה גזרו לענין שביעית, יעו"ש באריכות. אך כאמור י"ל שבשאר מצוות אלו הנידון הוא על הפירות אם יש בהם קדושתשביעית או לאו, ואזי י"ל דאכן יש להשוותם לתרו"מ, אבל כאשר הנידון הוא עלעבודת הארץ, י"ל כסברת המעשה רוקח שלא אסרה תורה אלא עבודת הארץ, ועציץשאינו נקוב אינו שייך לזה כלל וכלל, שהרי לדעתו אפי' עציץ נקוב אינו בכלל.ובאמת י"ל שגם המעשה רוקח לא מיירי אלא לענין עבודת קרקע ולא לענין קדושתשביעית, וי"ל דאף הוא מודה שיש קדושת שביעית בפירות עציץ נקוב, והוא לאאמר אלא באיסור זריעה, ולא באיסור קצירה ובצירה שהם תלויים בקדושת הפירות,וכנתבאר לעיל, ומ"מ צ"ע לדינא. וראיתי בחזו"א (שביעית סי' כב סק"א) שכתב שלא מצאנו להדיא בתלמודיםדין עציץ שאינו נקוב בשביעית, אלא שברדב"ז דלעיל מבואר דעציץ שאינו נקובאסור מדרבנן, יעו"ש. וכנראה כוונתו היא כך, שהרי הרדב"ז כתב דמסתבראדאפילו בעציץ נקוב התירו לבדוק הזרעים בגללים, ונראה דלולא הך מסתבראמיירי בעציץ שאינו נקוב. ועל כך איתא שבעפר אין בודקין, וש"מ שאסור לזרועבשביעית אף בעציץ שאינו נקוב, ולכאורה יש מקום לדחות, דאכן אם נקטינן כהךמסתברא, הרי שצריכים לנקוט כסברת המעשה רוקח וממילא י"ל דעל שאינו נקובלא גזרו כלל וכלל. ובשו"ת מנחת שלמה (סי' מא אות ד) דן בשאלה זו אי איכא איסור באינונקוב בשביעית, והביא את דברי הראשונים בגיטין (ז,ב) שפירשו את התוספתאדהטומן את הלוף בשביעית דמיירי דוקא בשאינו נקוב, משמע דהטמנה בלבד שריאאבל זריעה אסורה, יעו"ש. ולכאורה אין זו ראיה כל כך, דקמ"ל התנא שאסורלהטמין בקרקע שמא יצמח ויהא בזה משום זריעה, ולכן צריך להטמין בעציץ דוקא,ולעולם בעציץ גם זריעה מותרת. ותו איתא בהלכה זו, ושורין את הזרעים בשביעית כדי לזרען במוצאישביעית, ויעוין במהר"י קורקוס וברדב"ז שכתבו שכן היא נוסחת הירושלמי,ועיין במעשה רוקח שכתב, ופ"ח דשבת דין ב פסק דהשורה חטין ושעורין במיםחייב משום זורע, ע"כ, והכא התירו מפני שאינו עבודה בארץ, דלקמן דין י"גאסר החורש בשביעית כדי שיהא יפה לזריעה למוצאי שביעית, ומאי שנא משרייתזרעים, אלא ודאי כמש"כ. והנה בפשטות הדין הוא של זריעה בעציץ שאינו נקוב, וש"מ שמותר לזרועבשביעית בעציץ שאינו נקוב, אבל י"ל שהתירו רק במים ולא בעפר, וכדחזינן שלאנאמר דין זה אלא בשרייה במים, אבל אפשר לומר גם שזו אינה ראיה, משום שזוהיא דרך ההכנה לזריעה לשרות במים, ואין הדרך לזורען בעציץ שאינו נקוב.(וע"ע במראה הפנים שביעית פ"ד ה"ד, ובמרכבת המשנה על הרמב"ם הכא). שוב ראיתי במנחת שלמה (סי' מ) אריכות בנידון האמור, וכבר הביא שם אתדברי המעשה רוקח, ותו הביא שם את דברי הרדב"ז והוסיף שברמב"ם דפוס ראשוןוכן בכת"י אברבנאל מפורש ברמב"ם שבודקין בגללים שבעציץ נקוב (ויש להתפלאעל שלא ראיתי ברמב"ם מהדורת ר"ש פרנקל במדור ילקוט שנויי נוסחאות שהזכירונוסחא זו). ומ"מ יעו"ש בדבריו שאף הוא נחית להסברא דלעיל לחלק בין איסורהזריעה שבעציץ ליכא, ובין קדושת הפירות דגם בעציץ איכא, הואיל ויונק מקרקעארץ ישראל, ויעו"ש שדן באורך האם העפר שבתוך העציץ נעשה הוא עצמו עפר ארץישראל או לאו. ומ"מ העולה עפ"י כל האמור הוא שאיסור עציץ נקוב בשביעית נמי לא ברורכלל וכלל, וגם אם נקטינן שעפר שבתוך העציץ איקרי עפר ארץ ישראל, היינודוקא במונח ע"ג קרקע, אבל במונח ע"ג יתידות הרי חזינן בשיטת הרמב"ם דלאאיקרי מחובר, וכנתבאר לענין שבת ופרוזבול. ולכל הפחות אין מקום לאסור עציץשאינו נקוב שכל איסורו הוא אטו נקוב, ואם בנקוב לא ברירא איסוריה, בודאישאין מקום לקבוע איסור בשאינו נקוב. וכאמור יש ללמוד כן משריית זרעים במים דהוי זריעה לענין שבת, ומ"ממותרת בשביעית, ואמנם י"ל דהוי רק תולדת זורע ותולדות ליכא בשביעיתמהתורה, אבל מ"מ מדרבנן איכא, וש"מ שלכל הפחות איסורין דרבנן ליכא בעציץשאינו נקוב. והרדב"ז כתב דשרית הזרעים במים הוי תחילה זריעה, ואולי הכוונההיא גם כן שאין זו זריעה ממש אלא רק תולדת זורע. והנה המהר"י קורקוס כתב ופירושה, שדרך הזורעים לפעמים שורין אתהזרעים במים כדי שכשיזרעו אותם יהיו נוחים לקלוט אותם וקמ"ל דלא חשבינן זהכזריעה בשביעית, א"נ דלא גזרינן שמא הרואה אותם יאמר לזרוע בשביעית הם.עכ"ל. ומדבריו נראה שאין כאן כלל מעשה זריעה, וממילא אין כל תליה לנידוןדידן. אך לפי המבואר ברמב"ם הל' שבת דלעיל, הרי היא זריעה ממש, (ומבואר כןגם בתשובת הרמב"ם מהדורת בלאו סימן תסד עמ' 146-8), ומ"מ אין איסורבשביעית, וש"מ שאין איסור זריעה בעציץ שאינו נקוב, אלא דאי הוי רק תולדהדזורע אין הוכחה לזורע ממש. אבל מהא דבודק בעציץ מלא גללים דאיירי בנקוב,וא"כ אף רישא שאין בודקין בעציץ מלא עפר מיירי בנקוב, ולפ"ז י"ל דשאינונקוב מותר לבדוק, ובדיקה היא זריעה, וה"ז כמו שורין במים. אלא שמ"מ חזינןשלא התירו חכמים סתם זריעה, אלא לצורך בדיקה ולצורך שמינית, דאל"כ היה להםלומר סתמא שמותר לזרוע בעציץ שאינו נקוב, אלא ש"מ כדאמרן. והרמב"ם לא כתבכן להדיא, שאין דרכו לכתוב אלא המפורש בתלמודים, אבל ממילא שמעת מינה שאיןהדבר מותר. והנה עיינתי בתשובות נחפה בכסף ושדה הארץ שצויינו לעיל, שפסקו להלכהדעציץ שאנו נקוב אסור בשביעית, ואין להם כל מקור או הוכחה לכך, אלא