כתב הרמב''ם (פ''ג מהל' שמיטה ויובל ה''א), עבודת הארץ בשנה ששית שלושים יום סמוך לשביעית אסורה הלכה למשה מסיני מפני שהוא מתקנה לשביעית, ודבר זה בזמן שבית ה

כתב הרמב"ם (פ"ג מהל' שמיטה ויובל ה"א), עבודת הארץ בשנה ששית שלושים יום סמוך לשביעית אסורה הלכה למשה מסיני מפני שהוא מתקנה לשביעית, ודבר זה בזמן שבית המקדש קיים הוא שנאסר מפי השמועה,וגזרו חכמים שלא יהיו חורשים שדה האילן ערב שביעית בזמן המקדש אלאעד העצרת ושדה הלבן עד הפסח, ובזמן שאין המקדש קיים מותרין בעבודתהארץ עד ראש השנה כדין תורה, עכ"ל. ויעוין ברדב"ז ובכסף משנהובמהר"י קורקוס שהביאו המקורות מהבבלי והירושלמי להלכה זו. ומבואר בדבריו שעל שלושים יום ישנה הלכה למשה מסיני, והיאנאמרה על עבודת הארץ, שהרי לא הזכיר הרמב"ם הלכה גבי עבודת האילן.ועוד הוסיף הרמב"ם שאסור "מפני שהוא מתקנה לשביעית", כלומר שזהגופא נאמר בהלמ"מ, דהיינו שלא נאמרה הלכה סתמא ששלושים יום אסוריםבעבודת הארץ, אלא נאמר הגדר בזה מפני שהוא מתקן את הארץ לשביעית.נמצא איפוא שכל שאין בו משום תיקון הארץ לשביעית אינו בכלל האיסורשבהלמ"מ, והואיל וגדר ההלכה הוא תיקון הארץ לשביעית, הוסיפו חכמיםגזירה בשדה האילן עד העצרת ושדה הלבן עד הפסח. והיינו שאע"פ שגםקודם שלושים יום קודם השביעית שייך תיקון לשביעית, מ"מ אסרהההלמ"מ רק שלושים יום, דתרתי בעינן, שלושים יום ותיקון לשביעית.וחכמים הוסיפו איסור תיקון לשביעית גם קודם שלושים יום. ועודמבואר בדברי הרמב"ם שמפי השמועה נאמר שאיסור זה של שלושים יום הואדוקא בזמן שבית המקדש קיים, והיינו שהדבר לא נאמר מפורש בהלמ"מ,אלא שחז"ל אמרו כן מפי השמועה, כמפורש בגמ' שרבן גמליאל ובית דינוהם שדרשו כן משום הסמיכות של ההלמ"מ של ניסוך המים עם עשר נטיעותדשביעית, וכמו שניסוך המים הוא רק כאשר בית המקדש קיים, הוא הדיןתוספת שביעית. ולכאורה נראה שמה שתוספת שביעית נוהגת רק בזמן שבית המקדשקיים הוא מילתא בלא טעמא, דמה ענין שמיטה לבית המקדש, דהלא שביעיתנוהגת גם בזמן שאין בית המקדש קיים, כמבואר ברמב"ם (פ"ד הכ"ה),וכיוון ששביעית היא מן התורה בזמן שאין בית המקדש קיים, צריך לבארמהו הגדר בזה שתלויה תוספת שביעית בבנין בית המקדש דוקא (ועייןבמשנה ראשונה פ"ק דשביעית). ועוד יש לבאר מה הענין בסמיכות לניסוךהמים, דמה ענין שביעית אצל ניסוך המים. ולכאורה יש לומר כך, דיעוין ברמב"ם (פ"י מהל' שמו"י ה"א) שישמצוה לספור שבע שבע שנים ולקדש את שנת החמישים, ושתי המצוות הללומסורות לבי"ד הגדול. וברש"י בפרשת בהר (וכן בר"ה ח,ב) מבוארשהכוונה היא שהם צריכים לומר מקודשת השנה, (יעוין במנ"ח מצוה שלב,ובפירוש הרי"פ פערלא לסהמ"צ להרס"ג מנין הפרשיות עשה סג מש"כבזה). ובספר הזכות להרמב"ן (ריש פרק השולח) כתב שהמצוה היא דוקאכאשר בי"ד הגדול יושב בלשכת הגזית, וכן כתב בחידושי הגר"ח עלהרמב"ם (פ"י מהל' שמו"י ה"ה). אמנם יעוין בשו"ת שאילת דוד בחידושישביעית שהעלה שקידוש ביה"ד אינו לעיכובא. וזה מוכח לכאורה מכךששביעית נוהגת אף שלא בפני הבית, והרי ליכא לשכת הגזית, וש"משאע"פ שלא קידשו בי"ד את היובל איכא יובל, דאי ליכא יובל אףשביעית ליכא, ומבואר שאם כל יושביה עליה נוהג היובל מהתורה,וממילא אף שביעית נוהגת מן התורה, אע"פ שלא קידשו בי"ד את היובל,וליכא כלל לשכת הגזית, שהרי אין בית המקדש קיים. ברם כאשר ביהמ"קקיים ובי"ד יושבים שם והם מקיימים את מצות העשה לקדש את היובל,הרי אע"פ שהוא מקודש ועומד, מ"מ ע"י קידוש בי"ד נוספת קדושה.והואיל וקדושת שביעית תלויה ביובל נמצא איפוא שקדושת שביעית נוספתקדושה ע"י קידוש בי"ד הגדול. ובקונטרס וזה דבר השמיטה (ירושלים תשלג, פ"ו) הביא מהרמב"ן עלהתורה פרשת יתרו על הפסוק "זכור את יום השבת לקדשו" שכתב, אבללרבותינו עוד בו מדרש ממלת לקדשו שנקדשהו בזכרון כענין "וקדשתם אתשנת החמשים שנה" שהיה טעון קידוש בי"ד לומר ביובל מקודש מקודש, אףכאן ציוה שנזכור את יום השבת בקדשנו אותו וכו', לפי שכל הטעוניןקידוש מתקדשים בכניסתן פעם אחת כגון קידוש החדש וקידוש היובל,עיי"ש בדבריו. הן אמנם שבגמ' בביצה (יז,א) מבואר שהשבת קדושהועומדת אע"פ שאין ישראל מקדשים אותה, עיי"ש ברש"י וברמב"ם (פ"אמהל' קידוש החדש ה"ה), מ"מ גדר הדברים הוא כמו שמצינו במצות "קדשלי כל בכור", שאע"פ שהבכור קדוש מאליו מרחם אימו, מ"מ מצוהלהקדישו בפיו, ויש בזה תוספת קדושה. ה"ה קדושת שבת שישנה תוספתקדושה אם מקדשה בפיו. ונראה שיש להוסיף שגם תוספת שבת נעשית ע"יהקדושה בפיו, והיינו שהוא מוסיף קדושה על הקדושה שחלה ע"י האדם,עיי"ש. (וראה גם באוצרות יוסף שביעית אות לז בשיטת הרז"ה שצריךקידוש בי"ד בשביעית ויובל). ולפ"ז נראה לומר עוד דאכן קדושת תוספת שביעית חיילא ע"י שבי"דמקדשים את היובל, שהוא המקדש גם את השביעית, ומבואר יפה מה דתליאתוספת שביעית בבנין בית המקדש, דרק כשיש בימ"ק ישנה לשכת הגזית,ואז סנהדרין הגדולה במקומם, והם מקדשים את היובל, וממילא אתהשביעית, וממילא גם את תוספת שביעית. אבל כשאין ביהמ"ק קיים איןסנהדרין בלשכת הגזית, וממילא אין תוספת שביעית. והנה כבר עמדו המפרשים בשאלה שלפי הרמב"ם (פ"ו מהל' ביתהבחירה) מקריבים קרבנות אע"פ שאין בית, א"כ גם בזמן הזה משכחת להניסוך המים, שהרי אפשר לבנות מזבח ולהקריב עליו, ואע"פ שאין עושיםכן מפני האונס, אבל מצוה איכא, ומדוע אמרינן שאין ניסוך המים נוהגבזמן הזה. ונראה עפ"י מה שהביאו האחרונים דברי ספר החינוך (מצוה תמ)שאע"פ שמקריבים גם כשאין בית, מ"מ מצוה איכא רק כשבית המקדש עומדעל מכונו, ובזמן החורבן אין זה אלא רשות. ולפיכך גם לענין בי"דבלשכת הגזית היינו דוקא בדאיכא בימ"ק, אבל אם יבנו בזה"ז מזבחויקריבו עליו אין זה מספיק כדי לקבוע שם סנהדרין לידו, וממילאליכא לכל הדינים התלויים בסנהדרין הגדולה (אלא שיש לציין שהחזו"אשביעית סי' ג סקט"ז לא כתב כן). ויש להוסיף עוד, דהנה שלוש הלכות הוזכרו ביחד, עשר נטיעותערבה וניסוך המים, ויש לעיין אמאי הוזכרה ערבה עמהם (ועיין רש"יבסוכה לד,א, וכפות תמרים וערוך לנר שם), ועוד יש לעיין מדוע תלתההגמ' שביעית בניסוך המים דוקא. ואולי אפשר לומר שהרי לולא הוזכרוכאחת דינם היה כשאר קרבנות שבזמן הזה אין חיוב להקריבם אלא רקהיתר. ונקבעו הלכות אלו יחד ללמד על תוספת שביעית שאינה נוהגתבזמן שאין בימ"ק. ואכתי תקשי והלא בזה"ז יש היתר להקריב קרבנותא"כ שייכות גם מצות ניסוך המים וערבה שאע"פ שאינן חובה מ"מ רשותיש. לכן צרפה התורה בהלמ"מ גם ערבה וגם ניסוך המים ללמדנו שבזמןשאין בימ"ק קיים גם רשות ליכא, ואינה מצוה כלל. והביאור הוא, דעלהיתר בזה"ז לא צריך ילפותא, דבלא כל ילפותא הוי כשאר קרבנות, ותודערבה אינה צריכה היתר כלל, דאין כל איסור בערבה כשאין בימ"ק,דהוי שלא בעידניה. ובהכרח שגדר הילפותא הוא שאין כל מצוה, וממילאבניסוך המים נמי ליכא היתר, ושאני ניסוך המים משאר קרבנות. נמצא איפוא שכאשר אין ביהמ"ק קיים ליכא כלל ערבה וניסוך המים,כמפורש בגמ' דלא תליא במזבח אלא בבנין ביהמ"ק, וממילא ילפינן נמילתוספת שביעית דליכא כלל בזה"ז. ובזה מובן הדמיון לניסוך המים,דלא תימא שיש איזו אפשרות לתוספת שביעית בזה"ז, כמו שיש איזואפשרות לבנין המזבח ולהקרבת קרבנות, קמ"ל שתוספת שביעית תלויהבבנין ביהמ"ק בלבד. והנה כאמור מבואר שכל ההלמ"מ נאמרה רק על תיקון השדה לשביעית,וזה האיסור בתוספת שביעית. וממילא פשוט הוא שהאיסור הוא רקבחרישה, דרק בה שייך לומר שיש תיקון בשדה לצורך שביעית, דהיינושמכין את השדה למלאכות אחרות, אך אם זורע או קוצר, או זומר אובוצר לא שייך בזה תיקון לצורך שביעית, וממילא אינם בכלל האיסור.ולפי"ז מובן הא דחרישה אסורה בתוספת, אע"פ שיתכן שבשביעית עצמהאינה אלא מדרבנן, וכבר תמה הקרית ספר ועוד אחרונים איך יתכןשתוספת תהא חמורה מן העיקר. אמנם בשיטת הרמב"ם כתבו המפרשים (רישפ"א מהל' שמו"י) שעשה של שביתה יש גם על חרישה, אך לשאר הראשוניםהוה קשיא כן. וגם לפי האמור קשה, שהרי איסור תיקון כזה יהיה אסורגם בשביעית עצמה, שעושה כן לצורך זריעה שהיא מלאכה, ואמאי חמירההתוספת יותר מן העיקר. אך לשיטת הרמב"ם ניחא, ולא אכפת לן שחרישהאסורה בתוספת מהלמ"מ למרות שהיא רק איסור עשה, ושאר מלאכותהאסורות בלאו אינן אסורות בתוספת (ועיין בר"ש ריש שביעית לעניןנטיעה בשם ר"ת ומה שתמה עליו, והאריכו בזה, ולהרמב"ם לק"מ דנטיעהעצמה אינה בלאו, ועיין מנחת שלמה להגרש"ז אויערבך שליט"א סי' מח.ולענין שאר מלאכות ע"ע בתוס' ר"ה ט,ב, ד"ה ומותר וברמב"ן שם,ועיין חזון נחום פ"א משביעית ה"א). ונראה עוד דגם בהך עשה דאיכא בשביעית שהארץ מחויבת בשביתה,ככתוב "ושבתה הארץ", זה נאמר דוקא בשנה השביעית ולא בתוספת, וכןגם מאן דיליף מקרא ד"בחריש ובקציר תשבות", נמי אין זה אלא איסורגברא ולא איסור חפצא. וגם כשהוסיפו חכמים מפסח ועד עצרת לא אסרואלא חרישה ולא שאר מלאכות, ולא הוסיפו אלא כעין דאוריתא. ויש לומרעוד דהואיל ומפורש בתורה "שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמךואספת את תבואתה", א"כ אין לומר שההלמ"מ באה לאסור מה שמפורשבתורה להיתר, וכל שכן שחז"ל אינם עושים כן, כמבואר בט"ז (יו"ד סי'קיז ובעוד מקומות, ועיין בשו"ת יחל ישראל לאאמו"ר שליט"א סי' נה)שדבר המפורש בתורה אין כח ביד חכמים לאסור, ולכן פשוט הוא שהאיסוראינו אלא על חרישה, וכנתבאר. (ואין לומר דלפי"ז תקשי איך תתכןתוספת שבת והלא בתורה נאמר "ששת ימים תעבוד", דיש להשיב דהואילוהגדר הוא שהתוספת נעשית חלק מהשבת כמבואר בתוס' מו"ק ג,ב, ועוד,ממילא אין בזה סתירה למקרא, אך לענין שביעית לא נאמר כן כמבוארבסמוך בשיטת הרמב"ם). ויש להוסיף על האמור למעלה דתליא דין תוספת בקידוש בי"ד אתהיובל, דאם מאיזו סיבה שהיא בי"ד לא קידשו את היובל וביטלו מצותעשה, יוצא שבטלה גם מצות תוספת שביעית, ואע"פ שזהו חידוש, מ"מ כךמתבאר לדברים אלו. ואכן בלא"ה נמצא כן לדעת הגר"ח שהבאנו לעילשקידוש בי"ד מעכב ביובל, ואם לא קידשו ליכא יובל כלל, וממילא ליכאשביעית נמי מהתורה בזה"ז, וממילא ליכא גם לתוספת שביעית. אךלדרכנו שביעית איכא ורק תוספת שביעית ליכא. והרמב"ם לא הזכיר שאין לוקים על התוספת, ובגמ' (מו"ק ג,ב)איכא על כך ילפותא, והתם איירי למ"ד דילפינן תוספת מ"בחריש ובקצירתשבות", וכתב שם התוס', יכול ילקה על תוספת של ראש השנה, וא"תמלקות מנלן והלא לא כתיב בתוספת לאו אלא עשה גרידא "בחריש ובקצירתשבות", איכא למימר דמבחריש ובקציר מפקינן דצריך תוספת כלומרשהשביעית מתחלת משנה הששית וכל דין שביעית יהיה לששית, דה"ק רחמנאדשביעית מתחלת קודם שנת שביעית וא"כ הוא בשביעית, עכ"ל. ולפ"ז ישמקום לומר גם אם ילפינן מהלמ"מ דאע"ג דאין לוקים על ההלמ"מ, מ"מנאמר שהוא רק הגדר ילפותא שהשביעית מתחילה קודם, ולזה צריךלהשמיענו שאין מלקות בשביעית, וצ"ע על הרמב"ם שהשמיט מימרא זודילפינן מקרא דאין מלקות על התוספת. אך נראה דהואיל וכתב הרמב"םשנאמר בהלמ"מ עצמה מפני שהוא מתקנה לשביעית, א"כ מפורש בהלמ"מעצמה שאין שביעית מתחילה משלושים יום לפני השביעית, ולכן לא צריךילפותא שאין מלקות. ולעיל הבאנו את קושית הקרי"ס איך יתכן שחרישה אסורה בתוספתומותרת בשביעית עצמה. ואולי יש ליישב בדרך חידוש לפי הסברא דלעיל,שהרי אין כוונת התורה אלא לאסור תיקון מלאכה בשביעית, אבל חרישהעצמה אינה אסורה כלל מהתורה בלאו או עשה, וא"כ שפיר מותרת מןהתורה חרישה בסוף השנה השביעית, הואיל והוא חורש ומתקן לצורך השנההשמינית. משא"כ בשנה הששית אסור לחרוש ולתקן את הארץ לצורךשביעית. ולפ"ז אפשר לומר שבכלל הלמ"מ איכא גם איסור חרישה בשביעיתעצמה לצורך שביעית, אבל הואיל ועיקר זמן החרישה לצורך שביעית הואבסוף ששית, (שהרי בתשרי הוא כבר זמן הזריעה יעוין ב"מ קו,ב), א"ככאשר אין איסור בששית אין טעם לאסור את זה בשביעית דמאי שנא ששיתמשביעית, והרי חרישה גופא מותרת אם אינה לצורך שביעית, כדביארנו,ואין כל טעם לאסור רק בשביעית ולא בששית, וכמו כן רק בששית ולאבשביעית, וממילא עיקר האיסור הוא תיקון לשביעית ותו לא. ולפ"ז מיושבת קושית הקרית ספר איך אפשר שחרישה תהא אסורהבששית ומותרת בשביעית, והמהר"י קורקוס למד מכח קושיא זו שחרישהאסורה בשביעית, אבל כאמור אין זו סתירה למ"ד שחרישה אינה אסורהבשביעית אלא מדרבנן גרידא. ודעת הפאת השולחן (סי' כ בבית ישראלסק"א) שאיסור חרישה הוא מהלמ"מ, ובדברנו מבואר באופן אחר. וראהבמשנת יעבץ על הרמב"ם כאן הל' שמו"י שדן בגדר התוספת שהיא לעניןתיקון לשביעית, וכן עפ"י הגמ' (ר"ה ט,א) דילפינן כן מקרא ד"בחרישובקציר תשבות" לתוספת שביעית, ומיניה בעי למילף לתוספת שבת, ותמהשם הטורי אבן דלא דמי, ולדברינו ניחא. (וע"ע במכילתא ריש פרשתויקהל לענין מלאכה בערב שביעית לצורך שביעית, וראה במשך חכמה שם,וכן תורה שלמה שם במילואים סי' ג מה שהביא בזה מהרס"ג).