קריאה בתורה

שנינו במגילה (כא,ב), בשני ובחמישי במנחה קוראים שלושה וכו'. הני שלושה כנגד מי, אמר רב אסי כנגד תורה נביאים וכתובים, רבא אמר כנגד כהנים לווים וישראלים. אלא הא דתני רב שימי אין פוחתים מעשרה פסוקים בבית הכנסת, "וידבר" עולה מן המניין. הני עשרה כנגד מי, אמר רבי יהושע בן לוי כנגד עשרה בטלנים שבבית הכנסת, רב יוסף אמר כנגד עשרת הדברות שנאמרו למשה בסיני, רבי לוי אמר כנגד עשרה הלולים שאמר דוד בספר תהלים, (1) ורבי יוחנן אמר כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם. במסכת בבא קמא (פב,א) כתוב, עשרה תקנות תיקן עזרא, שקוראים במנחה בשבת וקוראים בשני וחמישי וכו'. שואלת הגמ' ושיהיו קוראים בשני ובחמישי עזרא תיקן, והא מעיקרא הוה מיתקנא, דתניא "וילכו שלושת ימים במדבר ולא מצאו מים", דורשי רשומות אמרו אין מים אלא תורה שנאמר "הוי כל צמא לכו למים", כיוון שהלכו שלושת ימים בלא תורה מיד נלאו, עמדו נביאים שביניהם ותקנו להם שיהו קוראים בשבת, ומפסיקים באחד בשבת וקוראים בשני, ומפסיקים שלישי ורביעי וקוראים בחמישי ומפסיקים ערב שבת, כדי שלא ילינו שלושה ימים בלא תורה. משיבה הגמ', מעיקרא תקנו חד גברא תלתא פסוקי, אי נמי תלתא גברי תלתא פסוקי כנגד כהנים לווים וישראלים, אתא הוא תיקן תלתא גברי ועשרה פסוקי כנגד עשרה בטלנים. יש לציין שישנם הבדלים בין הסוגיות, במסכת מגילה הובאו שני טעמים לגבי שלושה קרואים, וארבעה טעמים על עשרה פסוקים, ואילו במסכת בבא קמא נכתב רק טעם אחד על כל מניין. בפשטות אפשר לומר בעיקר הסוגיא הוא במגילה, ולכן לא הובאו שאר הטעמים במסכת בבא קמא. אבל לכאורה גם סתירה יש בין הסוגיות. בסוגיא בבבא קמא למדנו שעזרא תיקן את קריאת עשרת הפסוקים, ואילו במגילה זו מימרא של רב שימי שאין פוחתים מעשרה פסוקים, ולכאורה זו תקנה קדומה של עזרא. (2) אמנם על הרמב"ם יש לתמוה, שכתב (פי"ב מהל' תפילה ה"א), ועזרא תיקן שיהיו קוראים כן במנחה בכל שבת משום יושבי קרנות, וגם הוא תיקן שיהיו קוראים בשני ובחמישי שלושה בני אדם, ולא יקראו פחות מעשרה פסוקים, עכ"ל. בהלכה ג' כתב, אין קוראים בתורה בציבור בפחות מעשרה פסוקים, "וידבר" עולה מן המניין, ולא יהיו הקוראים פחות משלושה אנשים, עכ"ל. הרמב"ם כתב פעמיים את ההלכה של עשרה פסוקים. מבואר בדבריו לכאורה שאלו שני תקנות נפרדות. בהלכה א' כתב הרמב"ם את תקנת עזרא בדין הקריאה בשני וחמישי שיהיו עשרה פסוקים, ואילו בהלכה ג' כתב דין עקרוני בעניין קריאת התורה שאין קוראים אף פעם פחות מעשרה פסוקים. אלא שנמצא שהלכה זו לא הייתה קיימת לפני תקנת עזרא על קריאת שני וחמישי. אכן כך מפורש הגמ' בבבא קמא שם לפי הלשונות שלא קראו עשרה פסוקים, אלא שאם ננקוט שהכל הלכה אחת, פשוט שהיא נתחדשה על ידי עזרא הסופר, ואדרבה, לא הייתה תקנה שלו על הקריאה בשני וחמישי כמה היא צריכה להיות, אלא תיקן שאין לפחות בקריאה מעשרה פסוקים, וממילא גם קריאת שני וחמישי בכלל. ברם אם הן שתי תקנות נפרדות, אזי תקנת עזרא אינה מתייחסת אלא לקריאת שני וחמישי גרידא, ולדין עקרוני בהלכות קריאת התורה. אכן פשט לשון הגמ' בבבא קמא שעזרא תיקן את קריאת שני וחמישי, דאם לא כן מדוע הוזכרה קריאת שני וחמישי בדבריו, הרי מסקנת הגמ' היא שעצם הקריאה היא מימות משה רבינו, והיה לגמ' לומר רק שעזרא תיקן שאין לקרוא בבית הכנסת פחות מעשרה פסוקים, וכמימרא דרב שימי, ומדלא נאמר כן, שמע מינה שני ענינים נאמרו כאן, כפי שגם הרמב"ם קבע בהלכות נפרדות, כלומר הלכה שעזרא תיקן קריאת עשרה פסוקים בשני וחמישי, והלכה שלא קוראים בבית הכנסת פחות מעשרה פסוקים. אלא שלפי זה נצטרך לומר שהלכה זו מאוחרת היא, ולא הייתה קיימת בזמן עזרא, כמו שראינו שקראו פחות משלושה פסוקים. (3) והלכה זו שאין קוראים בבית הכנסת פחות מעשרה פסוקים נתחדשה אחר כך, ופשוט שהיא באה לכלול גם את שאר הקריאות בתורה שלא תהינה פחות מעשרה פסוקים, שהרי עזרא תיקן רק בימי שני וחמישי. ואפשר שאפילו על קריאת התורה של מנחה בשבת, שהיא עצמה תקנת עזרא, לא נאמר שצריך עשרה פסוקים. ואולי מה שקוראים עשרה פסוקים כיום זו תקנה מאוחרת, על פי המימרא של רב שימי. אמנם עדיין יש לדון, הרמב"ם כתב (הלכה ג), "וידבר עולה מן המניין", ומקורו מסוגית הגמ'. אבל בדברו על תקנת עזרא (הלכה א) לא הזכיר כן, כמו שהגמ' לא אמרה כך בתקנת עזרא. ואולי יש לחלק שבתקנת עזרא אכן "וידבר" אינו עולה מן המניין, שהרי רש"י במגילה שם כתב, וידבר עולה מן המניין, וידבר ה' אל משה לאמר, אע"פ שאין ללמוד ממנו כלום, עכ"ל. א"כ אפשר לומר שכיוון שהטעם שתיקנו לקרוא בתורה בשני וחמישי הוא מפני שהלכו שלושה ימים במדבר ללא תורה, ייתכן שהתקנה הייתה לקרוא פסוקי תורה שיש ללמוד מהם דבר הלכה כלשהו, ולא פסוק שאין ללמוד ממנו דבר, כלשון רש"י. מעתה, אם תקנת הנביאים הראשונים הייתה רק לקרוא שלושה פסוקים, ולפי הגרסה בגמ' שכל אחד קורא פסוק אחד, אם יקרא רק את הפסוק של וידבר, שאין ללמוד ממנו כלום, לא מסתבר שבאופן זה תקנו להם קריאת התורה. ועוד, לפי הגרסה תלתא תלתא שכתב הרי"ף, כלומר התקנה הייתה לקרוא תשעה פסוקים, ועזרא הסופר הוסיף פסוק אחד, האם נאמר שעל ידי הוספת פסוק וידבר מתקיימת התקנה, הרי התכלית היא לימוד התורה, וצריכים א"כ להוסיף פסוק שיש מה ללמוד ממנו. לכן נראה לחדש, שבאמת בתקנת עזרא על עשרה פסוקים אין וידבר עולה מן המניין, ואע"פ שהרמב"ם לא פירש כן, זו היא משמעות דבריו, והוא לא מפרש אלא את מה שמפורש בגמ', והואיל ובהלכה א' כתב את דין עשרה פסוקים, ולא כתב שוידבר עולה מן המניין, ובהלכה ג' חזר וכתב דין עשרה פסוקים, והוסיף שוידבר עולה מן המניין, משמע שבהלכה א' אכן וידבר אינו עולה מן המניין. אלא שזהו חידוש גדול להלכה, ובפוסקים ראיתי שלא נקטו כן, בשו"ע (או"ח סי' קלז ס"א) כתב, ביום שקוראים שלושה אין קוראים פחות מעשרה פסוקים, וידבר עולה מן המניין, עכ"ל וכן הוא בטור, אבל בדברי הרמב"ם אפשר לומר כן. אם נכונים הדברים נראה לומר עוד. למדנו במגילה (ל,ב) סדר קריאת התורה במועדים ובזמנים. וכך שנינו, ובשאר כל ימות החג בקרבנות, בחנוכה בנשיאים, בפורים ויבוא עמלק. בכל הקריאות הללו אין עשרה פסוקים, ומבואר שלמרות שאין עשרה פסוקים בפשרה עצמה, מ"מ קוראים עשרה פסוקים על ידי שחוזרים וקוראים את הפסוקים הללו כמה פעמים (עניין פורים יבואר לקמן), ויש חילוק בין מנהג ארץ ישראל למנהג חו"ל שיש בו ספיקא דיומא, ומ"מ חוזרים וקוראים את הפסוקים הללו, ועל ידי כך מגיעים לעשרה פסוקים. נמצא אפוא בביאור המימרא של רב שימי שהעיקר הוא שיקראו עשרה פסוקים בבית הכנסת, ולא אכפת לנו אם עשרה פסוקים אלו הם חלוקים זה מזה, או שחוזרים וקוראים את אותם פסוקים, עד שמשלימים לעשרה. (4) יותר נראה שמה שאמר רב שימי שאפילו פסוק וידבר עולה מן המניין, זהו המקור לדין שאפשר לכפול ולקרוא את אותם פסוקים, שהרי רש"י פירש שהחידוש שוידבר עולה מן המניין הוא אע"פ שאין ללמוד ממנו כלום, סברא זו אפשר לומר גם על כפילות הפסוקים, שהרי אין ללמוד מפסוק שנכפל יותר ממה שלמדנו ממנו בפעם הראשונה, ואם וידבר עולה מן המניין בכל זאת, משמע שאפשר גם לכפול פסוקים, למרות שאין בכך תוספת לימוד. עוד יש לחדש שאם וידבר אינו עולה מן המנין בקריאת שני וחמישי, מוכח שבקריאות אלו צריכים לקרוא עשרה פסוקים דווקא, ואי אפשר לכפול ולקרוא את הפסוקים הללו כמה פעמים, ולא מצינו כן אלא בקריאת חול המועד סוכות וחנוכה, ששם ישנה רק הלכה שאין קוראים בית הכנסת פחות מעשרה פסוקים, ולתקנה זו מועילה גם חזרה על הפסוקים. על פי דרך זו נראה לומר על דברי השבלי הלקט (סי' מ) שכתב בשם אחיו הר"ר בנימין, שאם שכחו ולא קראו בין שלושתם עשרה פסוקים וקראו ג' פסוקים כל אחד ואחד שהם תשעה בין כולם, אינם צריכים לחזור ולקרוא, וראיה לדבר פרשת עמלק שהוא תשעה פסוקים, אבל אם קראו פחות מתשעה פסוקים צריכים לחזור ולקרות, עכ"ל. (כן הביא בשו"ת מהרי"ק שרש קעז בשם ספר חוקת התורה לרבינו יהודה בן הרא"ש, (5) ראה דבריו בבית יוסף או"ח סי' קלז, וכן פסק בשו"ע שם סעיף ד). הטעם שקוראים את פרשת עמלק בפורים הובא בתוס' במגילה (כא,ב, ד"ה אין) שכתב, וא"ת והרי פרשת עמלק דליכא אלא תשעה פסוקים, י"ל דשאני פרשת עמלק דסידרא דיומא הוא ומפסיק ענינא ביה, ומשום הכי אין לחוש, דהכי נמי אמרינן לקמן דין מפטירין פחות מכ"א פסוקים, והיכא דסליק ענינא קוראים שפיר בפחות, עכ"ל. לקמן נרחיב בעניין אך לפי מה שנקטנו שדין עשרה פסוקים של שני וחמישי הוא דין בפני עצמו, ואינו תלוי בדין שאין פוחתים מעשרה פסוקים, הרי שיש לדון בעניין, במה שלמדו מפרשת עמלק לקריאת שני וחמישי, וביאור החילוק הוא כך, בשלמא ביסוד דין עשרה של קריאת התורה בכלל, שמועיל בו הפסוק וידבר שאין ללמוד ממנו כלום, הרי למדנו שהעיקר הוא מה שיש חשיבות בקריאה זו של מניין עשרה פסוקים, ולכן הוא כמו שמצינו כעין זה בשיעורים של תורה שצריך שיעור כזית, כגון לעניין ברכה אחרונה, והוא משום שצריך מאכל חשוב, ובפחות מכזית אינו חשוב, לכן כתב התוס' בברכות (לט,א, ד"ה בצר ליה שיעורא), שאם אכל בריה מברך ברכה אחרונה אע"פ שאין בו כזית, והיינו שעל ידי בריה יש בו חשיבות כמו שיש בו שיעור כזית, שכאמור העיקר הוא החשיבות בדבר, וזה אפשר או על ידי שיעור או על ידי בריה. כמו כן ניתן לומר בנידון קריאת התורה שצריך שיעור חשוב, וזה אפשר או על ידי מניין עשרה פסוקים, או על ידי פרשה דסליק ענינא, וסברו שבלי הלקט וחוקת התורה שאם כבר מצינו שמספיק בקריאת תשעה פסוקים על ידי מה שסליק ענינא, מוכח שגם לתשעה פסוקים יש קצת חשיבות, ולכן נקטינן שלעניין דיעבד לא צריכים לחזור ולקרוא, ויוצאים ידי חובה. אכן כל זה אם נאמר שעניין עשרת הפסוקים בשני וחמישי הוא גם בגדר חשיבות הקריאה, אבל לפי הנתבאר שאין זה רק משום חשיבות הקריאה, אלא צריך עשרה פסוקים כדי ללמוד מהם, על כן לא מספיק בפסוק וידבר, וכן לא תועיל כפילות פסוק, א"כ אפשר לומר שמכל מקום אין עשרה פסוקים ללמוד מהם תורה, ואין הדבר תלוי בחשיבות המניין של הפסוקים. בתוס' במגילה (כג,א, ד"ה חד) כתב, ובשבת לא יקרא פחות מאחד ועשרים פסוקים לשבעה בני אדם כל חד וחד שלושה פסוקים, ובמנחה ובשני וחמישי עשרה פסוקים, ואם שכח ולא קרא כל כך יחזור ויקרא, עכ"ל. דברי התוס' אינם כפסק השו"ע. בשו"ת פנים מאירות (ח"א סי' צד) האריך בבירור דין זה והסיק דלא כהשו"ע, מפני שאין ללמוד מפרשת עמלק שטעמו מפורש כמו שכתב התוס' (כא,ב) שהבאנו לעיל, ומ"מ פשוט שהדברים אינם שייכים לדברינו, שהרי התוס' הזכיר גם מנחה של שבת, ולדברינו יש חילוק בין שני וחמישי למנחה של שבת, ורק בשני וחמישי יש הקפדה על עשרה. גם בביאור הגר"א (או"ח סי' קלז ס"ק ו) חולק על פסק השו"ע, והביא את דברי התוס' וסמך על לשון השו"ע שם (סעיף ג), אם דילג פסוק אחד ולא קראו, אם הוא במנחה בשבת או בשני וחמישי וקרא עשרה פסוקים בלא פסוק המדולג אינו חוזר, ואם לאו חוזר, עכ"ל. (מקורו בהגהות מיימוניות פרק יב מהל' תפילה אות מ, והוא ממסכת סופרים פרק יא ה"ו). מפורש שאם קרא פחות מעשרה פסוקים חוזר. המגן אברהם שם (ס"ק ד) עמד על כך וכתב, עשרה פסוקים לאו דווקא, אלא בתשעה סגי, עיין סעיף ד', ואפשר כשדילג באמצע לא סגי בפחות מעשרה, עכ"ל. ביארו הלבושי שרד והפרי מגדים שבאופן זה הוא תרתי לריעותא, שלא קרא כתיקון חז"ל עשרה פסוקים, וגם שדילג פסוק אחד ולכן חוזר וקורא גם בחול. כן פסק שם במשנה ברורה (ס"ק ז). (6) הדברים טעונים ביאור, מה מוסיפה טענת תרתי לריעותא, הרי צריכים לראות ביסוד התקנה שהיא לקרוא מניין פסוקים, ולא נאמר שצריך שיהיו על הסדר, כמו שמצינו שאם קרא עשרה פסוקים לא אכפת לן שיש דילוג באמצע, ועוד סוברים הפוסקים שלעיכובא סגי בתשעה פסוקים, ומה אכפת לנו בקרא תשעה פסוקים והחסיר פסוק אחד באמצע. ביאור העניין נראה, בקריאת עשרה פסוקים הוא גדר שבעינן קריאה חשובה, ואם נסתיים עניין סגי לכתחילה בתשעה פסוקים, משום שזו קריאה חשובה, ומ"מ הוא דווקא בתשעה פסוקים, מתוך כך למדו הפוסקים שבדיעבד סגי בתשעה פסוקים, שהרי מצינו שיש בזה קצת קריאה חשובה. לכן אפשר לומר שקריאה שיש בה דילוג על פסוק נגרעה חשיבותה, הואיל וזה פוגם בצורתה השלימה של הפרשה, על כן כל שיש עשרה פסוקים, שזו עצמה קריאה חשובה, אזי יוצא ידי חובה אע"פ שחיסר פסוק באמצע. כמו כן אם קראו תשעה פסוקים בלי חסרון גם יוצאים ידי חובה הואיל והקריאה היא כסדרה, אבל כאשר גם אין עשרה פסוקים וגם יש חסרון באמצע, דהיינו תרתי לריעותא, אין זו קריאה חשובה ולא יצא ידי חובתו. אך הדברים אינם אמורים בקריאת שני וחמישי, שבה נאמר דין קריאת עשרה פסוקים דווקא, ולא סגי בקריאה חשובה, למרות שפשוט שגם דין קריאה חשובה יש, דלא גרע משאר קריאות. בשו"ת דברי מלכיאל (ח"א סי' א) מצאתי שדן בשאלה אם קראו רק תשעה פסוקים האם אפשר לסמוך בדיעבד על פסק השו"ע, ולאחר שהאריך לבאר את יסוד התקנה של עזרא הסופר שצריך לקרוא עשרה פסוקים העלה להלכה כהאחרונים החולקים על השו"ע, ולדעתם צריך לחזור ולקרוא כדי שיהיו עשרה פסוקים. בתוך דבריו כתב, וראיית השבלי הלקט מפרשת עמלק אינה ראיה לענ"ד, דשאני התם דסליק ענינא ואין שייכות כלל לקרוא אז מקודם או לאחריו וכו', איברא דעיקר דברי התוס' והרא"ש שכתבו דלהכי סגי שם בתשעה פסוקים, משום דסליק ענינא ועיקר קושייתם מזה, קשה טובא, דמה דמיון ב' וה' ומנחה בשבת לפרשת עמלק, דאטו אם הייתה תקנת עזרא בב' וה' שיקראו עשרה פסוקים מאיזה טעם כל חד כדאית ליה במגילה (כא,ב), אי משום עשרה בטלנים או עשרת הדברות או עשרה מאמרות, צריך שיהא כן בכל עת שקוראים בתורה, הא שפיר י"ל דרק בשני וחמישי תיקן זה ולא בשאר ימים, והטעם נ"ל פשוט דבשני וחמישי שהטעם היה שלא ילכו בלא תורה (כדאיתא ב"ק פב,א) ותיקן שיזכרו בתורת ה', שפיר תיקן כנגד עשרה בטלנים שהם מחזיקים התורה ועל ידם זוכים עמי הארץ וחשוב כאילו לומדים בעצמם תמיד (וכדאיתא בכתובות קיא,א, וסוטה כא,ב, ובכמה מקומות), וכן עשרת הדברות ועשרה מאמרות ועיין קרבן נתנאל שם וטורי אבן בזה שבשביל התורה נברא העולם, אבל בפורים תקנו להזכיר מעשה עמלק ולקרות זה בציבור, א"כ כמה שיש פסוקים יקראו וא"צ יותר, ולא שייך שם כלל תקנה דעשרה פסוקים, ובמנחה בשבת ג"כ איתא בב"ק שם שתיקן משום יושבי קרנות שאין שומעים קריאת התורה בשני וחמישי ותיקן עבורם קריאה יתירתא, עיי"ש בפירוש רש"י, והינו גם כן כדי לחזקם בעסק התורה, ולזה שפיר תקנו כנגד כל הנהו שהזכרנו, משא"כ בפורים וכנ"ל. בדבריו מצאנו סיוע לדברינו מחד, ותמיהה מאידך. מבואר בדבריו שיש סברא בפני עצמה למניין עשרה פסוקים בשני וחמישי ושבת במנחה, כמו שביארנו. אבל מה שכתב בפשטות שלא מצאנו את תקנת עשרה פסוקים אלא בקריאות אלו, ולכן אין לשאול על קריאת פרשת עמלק בפורים, הדברים תמוהים, הרי בגמ' למדנו שאלו שתי מימרות נפרדות, באחת נאמר שעזרא תיקן עשרה פסוקים בקריאת שני וחמישי, ובמימרא השניה נאמר שאין קוראים פחות מעשרה פסוקים בבית הכנסת, וזהו כלל לכל הקריאות בתורה, ומשמע שזו תקנה בפני עצמה כמו שכתבנו לעיל. (7) דעת הירושלמי בעיקר הדין שבפרשת עמלק שקוראים בפורים מספיק תשעה פסוקים, כפי שכתב התוס' שהבאנו לעיל. כך כתב הרא"ש (שם סי' ב), והאיכא פרשת עמלק שאין בה אלא ט' פסוקים, משום דסליק ענינא, עכ"ל. לפי הציון שם כן הוא בירושלמי, הקרבן נתבאל (אות ז) העיר שגירסת הירושלמי לפנינו היא שאני הכא שהוא סדורא של יום, וכתב שהן הן הדברים. (8) הרי"ף שם כתב, ירושלמי והא איכא פרשת עמלק, ומשני שאני התם דסליק ענינא, ואיבעית אימא שאני הכא שהוא סידורו של יום, עכ"ל. (9) משמע שלמד שאלו שתי דרכים ליישב, ולא כמו שכתוב בקרבן נתנאל. בירושלמי לפנינו כתוב שאני הכא שהוא סידורו של יום, (10) בביאור דבריו כתב בחידושי הרשב"א שם שלא תקשי מדוע אין מוסיפים פסוקים מהפרשה שלפניה או שלאחריה כדי להשלים לעשרה, ועל זה השיב שאינו בדין שיקראו שלא בסדרו של יום לאשלומי לעשרה. לכאורה יש לעיין, הרי מצינו בקריאת התורה במועדים שקטראים גם בפסוקים שאין להם עניין עם המועד, כגון ביום הראשון של פסח ויום הראשון של סוכות שקוראים בפרשת שור או כשב (ויקרא כב), למרות שפרשת המועד מתחילה בהמשך. וכן בקריאת היום הרביעי של פסח (שמות לד) ועוד, כפי שמבואר בסדר הקריאות (מגילה ל,ב-לא,א, וברמב"ם פי"ג מהל' תפילה ה"ח והי"ב והט"ז)., לכאורה זה סותר לדברי הראשונים. אפשר לומר שדייק הרשב"א בלשונו וכתב, "ולא חזו למיקרי שלא בסדרו של יום לאשלומי לבי עשרה", כלומר רק כדי להשלים לעשרה פסוקים אינו מן הראוי להשלים מפסוקים שאינם מסדרו של יום, אבל אם יש עשרה פסוקים מסדרו של יום, אין מניעה לקרוא פסוקים נוספים שאינם מסדרו של יום. והכוונה היא שאם נאמר שבכל מקרה צריכים עשרה פסוקים דווקא, שהם יסוד החיוב של קריאת התורה, בהכרח שהם צריכים להיות שייכים לסדרו של יום, ובהכרח שאם אין מספיק פסוקים לסדרו של יום אין להוסיף עליהם אלא די בקריאת תשעה פסוקים. התוס' בתענית (כז,ב, ד"ה רב אמר) אמר שאין לתקן לקרוא מעניין של מעלה ולהוסיף פסוקים להשלים למספר הדרוש אם אינו מחד ענינא, וכתב התוס', ומזה ראיה למנהגנו אהא דלא קרינן בכל שבת ושבת פרשה של שבת, כמו שאנו עושים ביום טוב שאנו קורין פרשיות לפי המאורע, לפי שאין בפרשה של שבת שלושה פסוקים, דאין לומר שנדלג לעיל דלא הוי מחד ענינא, עכ"ל. כתב שם השפת אמת, צ"ע דהא בכל ראש חדש מתחילים מקרבני לחמי, ועל כרחך דחד ענינא חשוב, משום דתמידין בכל יום זמנייהו, וא"כ גם בשבת יכולים להתחיל כן. וצריך לומר דכיוון דבעיקר הקריאה בשבת ליכא שלושה פסוקים שיעור קריאת התורה, לכן לא חייבוהו חז"ל לקרות, מה שאין כן בראש חדש דאיכא שיעור הוסיפו גם מתמידין דכל יום. למדנו בדברי השפת אמת סיוע לסברתנו, שעיקר הקריאה צריכים שיה בה שיעור הצריך על פי ההלכה. (ראה גם בתוס' מגילה כג,א, ד"ה רב, ובשפת אמת שם). הרשב"א שם הקשה עוד, והא איכא בראשית ויהי רקיע ויקוו המים דליכא אלא תמניא, עכ"ל. כוונתו על פי המשנה בתענית (כו,א) שאנשי מעמד היו קוראים בתורה, וזו קריאתם בכל יום מימות השבוע, והרי שם אין עשרה פסוקים. גם על כך תירץ הרשב"א שסליק ענינא והיינו סדרו של יום. ברם בהמשך דבריו הביא מהירושלמי שהקשה כן וכתב, והא תנינן ביום הראשום בראשית ויהי רקיע, והא לית בהון אלא תמניא, רבי אידי אומר איתפלגון כהנא ואסי חד אמר חוזר וחורנא אמר חותך ויהי ערב ויהי בקר פסוק בפני עצמו, והא תנינן בשני יהי רקיע ויקוו המים, מן דמר חוזר חוזר ב' פסוקים, ומן דמר חותך אפילו חותך אין בו.(כן הוא בירושלמי תענית פ"ד ה"ג). יש להבין את הדברים, הרשב"א בתחילת דבריו כתב בין על השאלה מקריאת בראשית ויהי רקיע ובין על מה ששאל מקריאת פרשת עמלק, שהואיל וסליק ענינא והיינו סדרו של יום, זה על השאלה שצריך עשרה פסוקים. אחר כך הביא את הירושלמי שתחילה הקשה מקריאת בראשית ויהי רקיע, ועל זה תירץ במחלוקת אמוראים אם חותך או חוזר, אחר כך הקשה מפרשת עמלק, על זה תירץ שהוא סדרו של יום, הרי שסוגיית הירושלמי אינה כהרשב"א שמיישב גם את השאלה מבראשית בתירוץ של סליק ענינא. ואפשר שסבר שלאחר שתירץ שהוא סדרו של יום ממילא איננו צריכים לתירוץ שחותך או דולג, ברם הבית יוסף (או"ח סי' קלז) למד מפורש שסברת סליק ענינא מועילה רק לתשעת הפסוקים, ולא על פחות מכך, וזה דלא כהבנת הרשב"א. אך יותר צריך להבין, גם בסוגיית הבבלי דנו בעניין זה (מגילה כד,א, ותענית כז,ב), ונחלקו רב ושמואל אם דולג או פוסק פסוק, ושם תמהה הגמ' הרי אין שלושה פסוקים לכל אחד. ומדוע לא הקשה הירושלמי כקושיית הבבלי. אפשר לומר בירושלמי שכבר ידע ממחלוקת רב ושמואל האם דולג או פוסק, ואז יש לכל אחד שלושה פסוקים, אבל סבר המקשה שזה מועיל רק לדין שלושה פסוקים לעולה, ולא למניין עשרה פסוקים, על זה השיבו שאין חילוק, אלא גם לעניין עשרה פסוקים אם דולג או פוסק, הדבר מועיל. ולמסקנה לא קיימא לן כן אלא הטעם הוא דהוי סדרו של יום. מאידך גיסא אפשר לשאול מדוע בבבלי לא הקשו שקריאת בראשית אינה עשרה פסוקים, כקושיית הירושלמי. ודבר זה תמוה גם בפרשת עמלק שלא הקשתה הגמ' כן, למרות שגבי הפטרה הקשו גבי מניין כ"א פסוקים, ותירצו דסליק ענינא (מגילה כג,א). בספר מתת אלוקים על מגילה (כב,א) העיר כן ותירץ שכבר כתב כן הירושלמי, אבל אין בכך תשובה מדוע לא שאלה הגמ' כן. הטורי אבן שם כתב, קשיא לי הא אפילו על ידי דילוג ופוסק ליכא עשרה פסוקים, דהא בראשית ויהי רקיע אינו אלא שמונה פסוקים, ואין פוחתים מעשרה פסוקים כדפירש לעיל, אע"ג דכתבו התוס' והרבה מפרשים דפרשת עמלק אע"ג דליכא אלא תשעה פסוקים, כיוון דסידרא דיומא הוא ומפסיק עניינו ביה סגיא בהכי, ומן הירושלמי למדו זה, מ"מ הכא שאני דהא סידרא דיומא ביום ראשון אינו אלא בראשית לחוד, ויהי רקיע הוא מסדר יום שני, ואפילו הכי קוראים אותו אע"ג דאינו מסידרא דיומא, והני הו"ל לקרות מסדר יום שלישי שהוא יקוו המים להשלים לעשרה פסוקים, ותו א"צ לא לדלוגי ולא לאיפסוקי דהא איכא רווחא, וי"ל דאע"ג דלכו"ע צריך לקרות שלא בענינא דיומא דהיינו יהי רקיע משום לא יפחות משלושה פסוקים לכל אחד על ידי דילוג ופוסק, אפילו הכי משום לא יפחות לכולם מעשרה פסוקים לא אלים כולי האי לקרות משום הכי עוד מפרשה שאינו מסידרא דיומא, אע"ג דכבר קרא בע"כ שלא מסידרא דיומא, משום לא יפחות משלושה פסוקים לכל אחד, והכא נמי אע"ג דאפשר עוד בדולג ופוסק לקורא שלישי, מ"מ כיוון דבדולג איכא גזירת הנכנסים והיוצאים. ובפוסק איכא משום כל פסוקא דלא פסקה משה, משום לא יפחות מעשרה פסוקים לא עבדינן הכי. אף שלא הבנתי את תירוצו, מ”מ זכינו לכוון לקושייתו מדוע דנה הגמ' רק על ג' פסוקים לקורא, ולא על עשרה פסוקים בעיקר קריאת התורה. (11) אבל על עיקר דבריו יש לתמוה שנסתרים מהירושלמי, שמפורש שם שעל ידי דילוג ופוסק הוי עשרה פסוקים, ומה שכתב שכאן לא תועיל סברת סדרו של יום, משום שבלאו הכי קוראים של יום שני, ייתכן שזו גם שיטת הירושלמי, ברם ברשב"א מפורש שגם כאן אמרינן סידורו של יום הוא. אולי יש לומר בשיטת הבבלי שהכלל שאין פוחתים מעשרה פסוקים, הרי הוא נאמר על עשרה פסוקים שבבית הכנסת, וייתכן שהכוונה שדווקא באותן הנקראות בבתי הכנסת לכל עם ישראל, ולא בקריאה של אנשי מעמד, שהיא קריאה פרטית. ומ"מ לעניין שלושה פסוקים לכל אחד, אין מקום לחילוק זה. בשו"ת דברי מלכיאל (שם אות ט-י) מצאתי שתמה מדוע לא הקשה הבבלי שבקריאת בראשית ויקוו המים אין עשרה פסוקים, וכתב ליישב שקריאת המעמדות הייתה בזמן המקדש לצורך הקרבת הקרבנות, ותקנת עשרה פסוקים בכל הקריאות לבד משני וחמישי ומנחה בשבת היא מאוחרת יותר, ובכמה מקומות בגמ' מצאנו שחילקה הגמ' כאן קודם התקנה כאן לאחר התקנה, וכאן לא היינו צריכים לשאול ולהשיב הואיל ומפורש במשנה שזו קריאה בזמן המקדש גרידא. עוד תירץ שהגמ' דייקה וכתבה "בבית הכנסת", דהיינו למעט מעמדות, ואע"פ שמבואר בגמ' שהיו מתאספים בבית הכנסת, מ"מ הם היו יחידים ולא היו קוראים עם הציבור, וכנראה היו קוראים קודם תפילת הציבור או לאחריה, וזה לא נחשב ממש קריאה בבית הכנסת. בעניין קריאת פרשת עמלק, שהיא רק תשעה פסוקים, לעיל הבאנו את דברי התוס' שדן בשאלה זו, אך למעשה כבר בירושלמי תמה כן (מגילה פ"ד ה"ב, תענית פ"ד ה"ג), התיב רב פיליפי בר פרוטה קומי רבי יונה הרי פרשת עמלק, א"ל סדורה של יום, עכ"ל. הראבי"ה (מסכת מגילה סי' תקעו) הביא את סוגיית הירושלמי לאחר שכתב מדעת עצמו את הטעם של סליק ענינא, וכתב שהירושלמי הוא סיוע לדבריו, אך חזר וכתב, ומיהו לא ידענא אמאי אינו דולג האמצע, שאפילו למה שהשיבו לרבי פליפה שהיא סדרו של יום לא תירץ קושייתו אלא שאין קוראים יותר מאותם תשעה פסוקים, אבל למאן דאמר דולג מיהו דלגינן וכן למ"ד חותך מחתכים, כי היכי דאמרינן לכל חד וחד בשמונה פסוקים, עכ"ל. כלומר היה קשה לו מדוע צריך לדחוק ולהתיר קריאת תשעה פסוקים משום שנסתיים עניין, הרי אפשר לקיים את התקנה של קריאת עשרה פסוקים על ידי דילוג או חיתוך, כלומר לכפול איזה פסוק או לחתוך אותו לשניים, ועל ידי כך יהיה מניין עשרה. על זה הוסיף הראבי"ה וכתב, ובפרק בתרא דמסכת סופרים כתב קורין בפורים ויבוא עמלק, ואע"פ שאין בה אלא תשעה פסוקים אין מתחילים בוישמע יתרו, אלא ראשון קורא שלושה פסוקים ויבוא עמלק ויאמר משה ויעש יהושע, ושני ויעש יהושע והיה כאשר ירים וידי משה כבדים ויחלוש יהושע, שלישי ויאמר ה' ויבן משה ויאמר כי יד על כס, אלמא דבעי למימר דאמצעי דולג, עכ"ל. כוונתו שמפורש במסכת סופרים שגם בפרשת עמלק צריך לקרוא עשרה פסוקים, אלא שקורא את האמצעי וחוזר וקורא פסוק שקרא הראשון, וממילא יש עשרה פסוקים. (12) אלא שהדברים טעונים ביאור, במסכת סופרים (שם הלכה ז) כתוב, רב הונא אמר שלוש קריות שבתורה לא פחתו מעשרה פסוקים וכו', התיב רב פוליפא ב"ר פרוטה קמית רבי יונה הרי פרשת עמלק, אמר לא שנויה היא שהיא סידורו של יום, עכ"ל. התימה גדולה, לאחר שנאמרה ההלכה שמשלימים פרשת עמלק לעשרה פסוקים על ידי שכופל את הפסוק של ויעש יהושע (הלכה ה), איך חזר ותמה שבפרשת עמלק אין עשרה פסוקים. לכאורה משמע שאע"פ שסליק ענינא והוא סדורו של יום, יש לכפול את הפסוק להשלים את מניין העשרה, ולולא היה סליק ענינא היה צריך לקרוא פסוק נוסף מוישמע יתרו. נמצא שמה שמתרץ הירושלמי שסליק ענינא או בלשון הדומה לזה, אין הכוונה לומר שבאופן זה לא צריכים עשרה פסוקים, אלא בזה מיישב רק מדוע אין מוסיפים מפרשה אחרת, ולעולם היה ידוע לבעלי התלמוד הירושלמי שכופלים את הפסוק ויעש יהושע הואיל וצריכים עשרה פסוקים. לפי זה אפשר להבין את דברי התוס' שלא הזכיר כלל מהירושלמי, משום שהיה ידוע על פי המסכת סופרים שאין כוונת הירושלמי לומר שלא צריכים לקרוא עשרה פסוקים, והמנהג המקובל היה שקוראים רק תשעה פסוקים ולא כופלים שום פסוק, כמנהג בני אשכנז על פי הרמ"א, לכן תמה התוס' איך עושים כן, והשיב כפי שמוכח לעניין פסוקי ההפטרה שאין קפידא במניין אם סליק ענינא. הראבי"ה שם הביא מהלכות גדולות שנאמר שבפורים קוראים תשעה ולא הזכיר בו דילוג, וכתב עליו, ובשם רבינו שב"ט מצאתי דליה נראה פירוש הירושלמי הכי ולא תיקשי מידי, מ"ד חוזר בפרשה ראשונה של בראשית מדלג שני והו"ל עשרה פסוקים, ומ"ד פוסק עד ויהי ערב פסוק אחד ויהי בקר יום אחד פסוק שני, וכן צריך לפסוק ויהי ערב ויהי בקר יום שני והו"ל עשרה פסוקים, ופריך הא תנינן בשני יהי רקיע יקוו המים והו"ל שמונה פסוקים, וכי פסקת נמי ויהי ערב ויהי בקר יום שני הו"ל תשעה פסוקים, וקרא דויהי ערב ויהי בקר יום שלישי אין ראוי לפסוק שאין בו אלא חמש תיבות ואין לך פסוק בתורה פחות מחמש תיבות, וכמו ובני דן חושים, וקים להו דאין לפסוק אלא פסוק האחרון, אבל למ"ד חוזר א"ש דחוזר לשני הפסוקים, התיב רבי פליפה וכו', ומשני מה שלא הצריכו לדלג או לחזור משום דסליק ענינא, ולא אתי למיטעי ולומר מותר לקרות פחות מעשרה פסוקים בפעם אחרת, דידעי כו"ע דהכא לא אפשר, אבל במקום דאפשר לקרות טפי כגון במעמדות הצריכו לחזור או לחתוך, עכ"ל. למדנו מדבריו דרך חדשה בהבנת העניין, הטעם של סליק ענינא לא בא לומר רק שלא צריכים להוסיף עוד פסוקים, אלא שאי אפשר להוסיף פסוקים אחרים, וזה הוא ההבדל בין קריאת המעמדות לפרשת עמלק, בקריאת המעמדות, הואיל ואפשר להוסיף ולקרוא עוד פסוקים, ומאיזה טעם שהוא לא ראו חכמים להנהיג כן, לכן צריך לדלג או לחתוך, ועל ידי כך מתקיימת תקנת קריאת עשרה פסוקים, אבל בקריאת פרשת עמלק שסליק ענינא, ואי אפשר להוסיף עוד פסוקים, לא צריכים לדלג או לחתוך, ולא תאמר שכיוון שיראו העם שקוראים רק תשעה פסוקים, יבואו לנהוג כן בשאר מקומות, ולכן נאמר שיתקנו חכמים לדלג או לחתוך, זה אינו מפני שהכל רואים שאי אפשר להוסיף עוד פסוקים, ולא יבואו לומר שגם במקום שאפשר להוסיף עוד פסוקים שסגי בקריאת תשעה פסוקים. אבל לא נתבאר בדבריו משוע במקום שסליק ענינא איא פשר להוסיף עוד פסוקים. באורחות חיים להרא"ה מלוניל (הל' קריאת התורה אות סא) כתב, בפורים מוציאים ספר תורה וקוראים בו שלושה וכו', אע"פ שאין בה כי אם תשעה פסוקים, כיוון דסליק ענינא מותר, וכתב הר"ש ז"ל וחזי לן לאוסופי בין מלמעלה בין מלמטה, כי בודאי אסור לקרות בפרשה פחות מעשרה פסוקים, ואנו לא כן נהגנו, ואני מצאתי בתשובת שאלה טעם למה לא הוסיפו ז"ל בין מלמעלה בין מלמטה, אמר הקב"ה, עמלק גרם לי להיות שמי חסר וכסאי חסרה, כשם ששמי חסר וכסי חסר בעבורו כך פרשיותיו חסרות, עכ"ל. (וראה פירוש רש"י סוף פרשת בשלח). עוד כתב האורחות חיים (אות יג), אין קוראים בציבור בפחות מי' ואין קוראים פחות מעשרה פסוקים, וידבר עולה מן המניין, ירושלמי והרי פרשת עמלק דליכא אלא ט', הוא עושה מעשה קטוע לפיכך הפרשה קטועה, עכ"ל. (13) דברי האורחות חיים הובאו בבית יוסף (או"ח סי' קלז ס"א), כתב שם הב"ח, משמע לי דהקושיא הייתה על הזקנים ונביאים שתיקנו לקרות פרשת עמלק בפורים, דהיה להם גם כן לתקן להפסיק פסוק אחד לשניים או למעלה או למטה כדי שיהיו שלושה קוראים עשרה פסוקים, אלא נבואה הייתה להם מפני שאמר הקב"ה, עכ"ל. הט"ז שם (ס"ק א) כתב, ויש לעיין למה לא תירץ כיוון דסליק ענינא שאין בה כי אם תשעה פסוקים, והוא מדברי התוס', וי"ל דטעמים אלו הם לתרץ למה לא הוסיפו בה וכו', אבל תוס' מקשים אע"פ שיש טעם הגון לזה מכל מקום הוא סותר הכלל שנתן התנא אין פוחתים מעשרה פסוקים, משמע בכל גווני, דא"כ היה לו לומר חוץ מפרשת עמלק, לזה תירצו דהכלל של התנא הוא במקום שלא מסלק ענינא, ואין פרשת עמלק בכלל זה לפי דשם סלוק ענינא, ועל כן לא הוצרך לומר חוץ, עכ"ל. למדנו בדברי הב"ח והט"ז שנקטו שיש כאן שני טעמים המשלימים זה את זה, שאף שסליק ענינא היו צריכים חז"ל לא להוציא את עמלק מן הכלל וגם בה לקבוע עשרה פסוקים, אלא הואיל והוא עשה מעשה קטוע לפיכך הפרשה קטועה, מאידך גיסא טעם זה של מעשה קטוע אינו מספיק לגרוע את הפסוקים מן התקנה הקבועה של מניין עשרה פסוקים, אלא הואיל וסליק ענינא אפשר לסמוך על טעם זה ולגרע עשרה פסוקים. (14) אלא שצריך להבין בדברי הב"ח מה הכוונה בדבריו שהזקנים והנביאים שתקנו את קריאת עמלק היו צריכים לתקן שיהיו עשרה פסוקים, בפשטות כוונתו לנביאים שהיו בזמן נס פורים, שכנראה אז נתקנה קריאה זו, ולכאורה את קריאת עשרה פסוקים תיקן עזרא הסופר שהיה אחריהם, ולפניו קראו בשני וחמישי ומנחה בשבתפחות מעשרה פסוקים, ומה התמיהה על מתקני התפילה. ודוחק לומר שכוונתו לזקנים שהיו בזמן עזרא הסופר שהם הוסיפו תקנה מיוחדת של קריאת התורה בפורים. אך אולי הכוונה היא כפי שביארנו לעיל, גם לפני תקנת עזרא היו צריכים לקרוא בבית הכנסת עשרה פסוקים, אבל היו אלו הפסוקים גם כפולים, ועל פי תקנת עזרא צריך בשני וחמישי עשרה פסוקים נפרדים ושונים. ברם לשון המחבר בשו"ע לא מובן לדרכם של הב"ח והט"ז, שהרי כך כתוב שם, ביום שקוראים שלושה אין קוראים פחות מעשרה פסוקים, וידבר עולה מן המניין, ואי סליק ענינא בבציר מעשרה פסוקים כגון פרשת עמלק שאין בה אלא תשעה פסוקים שפיר דמי, עכ"ל. לפי הב"ח והט"ז תמוה, הרי גם בפרשיות שסליק ענינא יש לקרוא עשרה פסוקים, ורק בפרשת עמלק יש טעם מיוחד שהיא פרשה קטועה. אלא צריך לומר שהמחבר לא פסק כהאורחות חיים אע"פ שהביאו בבית יוסף. אלא שלפי זה צריכים לומר שהט"ז לא בא לפרש את השו"ע. אך אם כן יש להעיר על המשנה ברורה (שם ס"ק ג) שהביא את פירוש האורחות חיים והט"ז על השו"ע, ולכאורה אין זה להלכה. אמנם יש להשיב שהבית יוסף (סי' תרצג סעיף ד) כתב בשם התוס' הרא"ש והר"ן טעם בפרשת עמלק משום שסליק ענינא, והסיק ועכשיו נהגו לחזור פסוק אחרון כדי להשלים עשרה פסוקים, וכן פסק בשו"ע שם (ס"ד). לכאורה לפי האורחות חיים הרי בדווקא יש למנוע מלהשלים עשרה פסוקים, ואיך קבע הבית יוסף לכפול את הפסוק האחרון. לכן נראה שהמחבר לא פוסק כהאורחות חיים, ותמוהים א"כ דברי המשנה ברורה. אמנם הרמ"א שם הגיה שמנהג אשכנז הוא שקוראים תשעה פסוקים בלבד, וא"כ ייתכן שהט"ז והמשנה ברורה קבעו דברים אלו להלכה לפי מנהג אשכנ, ואילו למנהג ספרד אינו כן. (15) עיקר המנהג שכתב הבית יוסף להשלים לעשרה פסוקים, יסודו כתוב במסכת סופרים, ושם כתוב שכופלים את הפסוק ויעש יהושע, והבית יוסף כתב לכפול את הפסוק האחרון. באורחות חיים (אות סא) כתב, בפורים מוציאים ספר תורה וכו', אע"פ שאין בה כי אם ט' פסוקים כיוון דסליק ענינא מותר, וכתב הר"ש ז"ל וחזי לן לאוסופי בין מלמעלה בין מלמטה כי בודאי אסור לקרות בפרשה פחות מעשרה פסוקים, ואנו לא נהגנו כן, עכ"ל. מפורשת דעת הר"ש שמעיקר צריך להוסיף עוד פסוק להשלים את מניין הפסוקים, ואין זה רק מנהג בעלמא. גם בספר הבתים לרבי דוד הכוכבי בית תפילה שערי קריאת התורה שער ראשון סעיף יב שכתב, ויש מי שכתב שמתחילים בפסוק ויאמר ה' אל משה עבור לפני העם (שמות יז-ה) כדי להשלים עשרה פסוקים, וכן כתב הרב בעל העיתים, עכ"ל. הראב"ן הירחי בספר המנהיג (הל' מגילה, מהדורת מוסד הרב קוק עמ' רמז-ח) כתב, וקוראים ויבוא עמלק ט' פסוקים לשלושה קוראים, וכתב רב יהודאי גאון שאם ירצה לקרות פרשה שלפני זאת יקרא, אך זו שהיא מעין היום לא ידלגו. שוב מצאתי בתשובת הגאונים ובהלכות גדולות שצריך להתחיל למעלה לפי מה שאמרו חכמים אין פוחתים מעשרה פסוקים שבתורה לשלות הקוראים, והקורא ארבעה מהם הרי זה משובח, ולי נראה שאין צריך דכיוון דסליק ענינא כדאמרינן המפטיר בנביא לא יפחות וכו', עכ"ל. (16) מבואר שלדעת הבה"ג צריכים לקרוא עשרה פסוקים דווקא, ולכן מתחילים את הקריאה מלמעלה, וכן כתב האורחות חיים בשם הר"ש. (17) בטעם החילוק בין הוספת פסוק, המותרת לדעת רב יהודאי גאון, לבין כפילת פסוק שאסורה, אולי יש לפרש בשני אופנים. אפשר לומר על פי מה שכתב האורחות חיים בשם הירושלמי שצריך שתהא פרשת עמלק קטועה, א"כ אפשר שאם מוסיפים פסוקים מפרשיות אחרות לפניה או לאחריה, עדיין נחשבת הפרשה כקטועה, כיוון שהפרשה עצמה היא רק של תשעה פסוקים, אבל אם כופלים את אחד הפסוקים נמצא שקוראים את פרשת עמלק עצמה עשרה פסוקים, ולא מקיימים את קטיעת הפרשה, על כן אין לעשות כן. או שנאמר שלהוסיף פסוקים אין מניעה גם במקום שאינם מוכרחים לקרותם מעיקר הדין, אבל לכפול פסוקים אין לנהוג כן אלא כאשר יש הכרח, אבל כשאין הכרח אין לעשות כן. נמצא לסיכום שישנן כמה שיטות. שיטה ראשונה היא שכופלים את הפסוק האמצעי, אליבא דמסכת סופרים, או את הפסוק האחרון, לפי פסק המחבר בשו"ע. שיטה שניה, שצריך להוסיף פסוק או מלפניה או מלאחריה, זו שיטה הר"ש ,הגאונים שהובאו במנהיג סוברים להוסיף דווקא לפניה. שיטה שלישית, שאין חובה להוסיף, אבל אם רצה להוסיף מוסיף דווקא מלפניה, כשיטת רב יהודאי גאון, אבל לכפול אין כופלים. שיטה רביעית, אין כופלים ולא מוסיפים, כפשט הירושלמי והתוס', וכן פסק הרמ"א. בהלכה זו מצאתי שדן אחד מחכמי סלוניקי, רבי יצחק ב"ר אליקים גטיניו, בספר בית ישחק על הרמב"ם (פי"ג מהל' תפילה הי"ז). בתחילת דבריו נקט שהתוס' והאורחות חיים נחלקו, ואחר כך הביא את פירוש הב"ח ששתי הסברות צריכות זו לזו. אחר כך דחה את פירוש השדה יהושע בירושלמי שדחק שזהו סדרו של יום, דהיינו משום שהפרשה קטועה. עוד כתב לפרש על עצם השאלה שפרשת עמלק היא רק תשעה פסוקים, שמבואר באורחות חיים הטעם מדוע לא הוסיפו עליהם מלמעלה או מלמטה, וקשה הרי התוס' בתענית (כז,ב, ד"ה רב) כתב טעם שבקריאת ראש חודש מדלגים או פוסקים ולא מתחילים לקרוא כמה פסוקים קודם, וכתב הטעם שאין הפרשה הקודמת מאותו עניין, ובכה"ג אין מוסיפים. לפי זה יש לשאול מה שייך להוסיף בפרשת עמלק, הרי אין שייכות בפסוקים אלו לפרשה זו. על כך תירץ הבית ישחק שהפסוקים שלפניה או לאחריה שייכים לפרשת עמלק, כמו שפירש רש"י בפרשת בשלח. עיין שם במה שדן בדברי התוס' שאין קוראים את קרבנות השבת באותה שבת, וראה גם בשפת אמת בתענית שם. ----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------- 1) מימרא דרבי לוי מוקפת סוגריים, כסימן למחיקה, וכתוב על גליון הגמ' שקטע זה אינו ברי"ף וברא"ש. ראה גם בדקדוקי סופרים שגם בכתב יד מינכן לא מופיעה מימרא זו, ובהערה שם ציין לגליון הגמ', ברם בחידושי הריטב"א שלפנינו הובאה מימרא זו. 2) יש לציין שבמסכת סופרים (פ"י ה"א-ב) כתוב, משה הקניא להם לישראל שיהו קוראים בתורה בשבתות וימים טובים ובראשי חדשים ובחולו של מועד, שנאמר "וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל", עזרא תיקן להם לישראל שיהו קוראים בתורה בשני ובחמישי ובשבת במנחה. כתב המאירי (מגילה כא,ב) שאין לדחות את פשטות הסוגיה בבלי מפני מסכת סופרים. ראה גם בספר נחלת עזריאל על מסכת סופרים שם שדחק לפרש שם כהבבלי. אכן גם בירושלמי (מגילה פ"ד ה"א) מבואר כמסכת סופרים, שהקריאה בשני וחמישי היא רק מתקנת עזרא. ראה בשו"ת אהל משה לרא"מ הורביץ מפינסק (סי' קלא אות א) שביאר את שיטת הירושלמי על פי דין הקדמת קריאת המגילה לבני הכפרים ליום הכניסה, כלומר לשני וחמישי, והוא משום קריאת התורה, ולא משום שבאים לדין, והירושלמי ריש מגילה שתמה וכי מרדכי ואסתר מתקינים על מה שעזרא עתיד להתקין, היינו משום שלדעתו רק עזרא תיקן קריאה בשני וחמישי, עיי"ש. אבל במכילתא ובמכילתא דרשב"י ומדרש תנחומא פרשת בשלח כתוב כמו הבבלי, שהקריאה בשני וחמישי היא מימות משה רבנו. ראה אוצר מפרשי התלמוד בבא קמא (פב,א) הערה 85. 3) ללישנא קמא בגמ' קראו רק שלושה פסוקים. לפי הלישנא בתרא יש שני פירושים, והם כשתי הגרסאות ברי"ף. בנדפס לפנינו כתוב "דמעיקרא הוי מתקנא תלתא גברי תלתא תלתא פסוקי", הרי שקראו בסך הכל תשעה פסוקים. ברם הב"ח שם הגיה שצריך לומר "דמעיקרא הוי מיתקנא תלתא גבי תלתא פסוקי", הרי שקראו רק שלושה פסוקים, כפי שנקט בלשון הראשון. בנימוקי יוסף כתוב, "ומתחילה היו קוראים ט' פסוקים, ג' ג' לגברא", כלומר כמו הפירוש הראשון. ראה כתונת פסים למהרי"ם פדווא על הנימוקי יוסף שם. 4) יש לציין שלעניין קריאת התורה בחנוכה יש שיטות ראשונים שגם בחנוכה צריך לקרוא עשרה פסוקים נפרדים, ולא מועיל להכפיל את הפסוקים, ראה ספר הבתים לרבנו דוד הכוכבי (בית תפילה שערי קריאת התורה שער ראשון סעיף ט) שכתב, יש מי שכתב שבכל יום קוראים שתי פרשי