יום זיכרון מול חיוב בשנת אבל לענין ש``ץ

שלום רב, היום חל יום השנה השלישי לפטירת אימי. אני גר בישוב מסוים המרוחק ממקום עבודתי ועל כן בבקרים יוצא מוקדם ומשתדל להתפלל שחרית במנין בעיר אחרת בדרך. כך אני נוהג מאז פטירת אימי ומתפלל לעיתים קרובות באותו ביה``כ (בשנת האבל הם קיבלוני יפה ונתנו לי לעבור לפני התיבה בחלוקה שווה עם חיוביהם, גם כשאיני בן המקום). כמו כן אציין, שלמרות שאיני ``מעמודי התווך`` של המנין הרי שאני מקבל פתיחה, הגבהה וגלילה מדי פעם, וכשאין אבלים מבקשים ממני לעיתים להיות ש``ץ. אתמול ניגשתי אל הגבאי אמרתי לו כי יש לי יארצייט למחרת והאם אוכל להתפלל. תשובתו היתה: לא, יש לנו קבועים. לא נואשתי ודיברתי עם שני ה``קבועים`` ושניהם נתנו את הסכמתם. אמרתי זאת לגבאי אח``כ.. הבוקר הגעתי מוקדם הנחתי תפילין אך הנה הגיע בן הקהילה שהודיע כי יש לו חיוב. אמר לי הגבאי כי אותו בחור יתפלל ואני אוכל להמשיך מ``אשרי``. ידעתי כי יש מנין נוסף באזור ועל כן ויתרתי והלכתי לשם. הגעתי ראשון ושאלתי את השני שהגיע אם יש מישהוא כאן בשלושים. הוא אמר שהוא בשנת אבל ובדרך כלל מתפלל והתחיל לצעוק עלי כי כך לא נוהגים (דהיינו להגיע בפתאומיות למנין ולבקש להתפלל) ואמר לי ללכת למקום אחר. בתדהמתי, יצאתי החוצה ולאחר שנרגעתי חזרתי ואמרתי לו כי כל בקשתי היתה להתפלל ואם אכפת לו שאהיה חזן רק מ``אשרי``. אחרי עוד סדרת נזיפות הוא אמר שיתן לי להתפלל (מההתחלה) בגלל שאני כבר כאן. וכך היה. אני מסיים בוקר זה בהרגשת ייאוש ואכזבה מסוימים במיוחד בימים אלו של ספירת העומר כשאני מגלה כי אני עומד בפני אנשים שמקפידים לא להתגלח אך שוכחים בכלל את מה עומד מאחורי מנהגי האבלות הללו – חוסר תשומת לב ביחסים בין אדם לחברו. ובכל זאת אני שואל את עצמי אם נהגתי כהלכה? אולי האשמה היא בהתנהגותי? אודה להתייחסותך. (שכחתי לציין כי במקום מגורי יש מנינים אולם משום מה יום זה הוא ``פופולרי`` וישנם היום עוד 5 אנשים עם יארצייט! ולכן החלטתי להתפלל במקום בו בדרך כלל אני מתפלל) בברכה ירון