The Rabbi's answer
עליה לתורה בתוכחה
א.במסכת מגילה (לא,ב) שנינו, תניא ר' שמעון בן אלעזר אומר עזרא תיקן להם לישראל שיהיו קוראים קללות שבתורת כוהנים (ספר ויקרא) קודם לעצרת, ושבמשנה תורה (ספר דברים) קודם ראש השנה. שואלת הגמרא, למה קוראים את התוכחה שבספר דברים קודם ראש השנה אפשר להבין, שהרי רוצים לומר שתכלה שנה וקללותיה. אבל מדוע מקפידים לקרוא את התוכחה של ספר ויקרא קודם חג השבועות. משיבה הגמרא, שחג זה גם הוא מוגדר כיום דין, שהרי בעצרת נידונים על פירות האילן. תוספות מוסיף שתיקנו גם הפסקה בין התוכחה לחג, פרשת במדבר, ופרשת ניצבים, כדי לא לסיים בדבר רע. (בגמרא רצו לחלק בין הקריאות, להלכה אין הבדל ביניהן, שו"ע או"ח סי' תכח ס"ז). ב. החשש מקריאה זו מוזכר כבר בגמרא שם האומרת, ואין מפסיקים בקללות. כלומר, אין להעלות אדם עד הקללות, ולעצור בהן. המקור הוא, אמר רבי חייא, "מוסר ה' בני אל תמאס" (משלי ג). מפרש רש"י, שהמפסיק בפסוקים שמתחילים לדבר מעניני התוכחה מראה בנפשו שקשה לו לקרות, והוא כמואס בקללות. במסכת סופרים (פרק יב) למדו מהמשך הפסוק, "ואל תקוץ בתוכחתו", שאל תעשה קוצים קוצים, דהיינו פסוקים פסוקים, שלא יחלק קריאת התוכחה לשניים. מפסוק זה למדנו שלא לעצור לפני הקריאה, כי בכך מואס בדבר ה' (כיום חוששים דווקא מקריאת התוכחה, ולא מעצירה לפניה). עוד למדנו שלא לחלק את הקריאה הזאת לכמה עולים. ג. מוסיפה הגמרא, ריש לקיש אמר לפי שאין אומרים ברכה על הפורעניות. כלומר, אם יפסיק קודם התוכחה, העולה אחריו יברך על התוכחה עצמה, שהיא פורענות (הראשונים דנו, הרי חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, ראה רש"י על הרי"ף יא,א, ור"ן שם). מסיקה גמרא שבפרשת התוכחה יתחיל קודם התוכחה ויסיים לאחריה, כדי לא לברך על פורענות (תוס' שם, שלושה פסוקים קודם). במסכת סופרים שם דנו שאף שמנהגם היה שהעולה הראשון לתורה היה מברך את ברכת התורה שלפניה, והעולה האחרון היה מברך את הברכה שאחרי הקריאה, וכל העולים באמצע לא היו מברכים, אלא עולים וקוראים, אבל בפרשיות הקללות מברכים לפני ומברכים אחרי. גם בירושלמי (מגילה פ"ג ה"י) שנינו, א"ר סימון בשם ר' יהושע בן לוי אין לך טעון ברכה לפניו ולאחריו אלא שירת הים ועשרת הדיברות וקללות שבתורת כוהנים ושבמשנה תורה. (בשו"ת האלף לך שלמה או"ח סי' סג מסביר שתיקנו ברכה דווקא על הקללות, כי מי שמברך את הקדוש ברוך הוא מתברך בעצמו, לכן מברכים את מי שקורא את הקללות). ד. הרמ"א (או"ח סי' תכח ס"ז) כתב לגבי התוכחה, וכן נהגו שלא לקרות אחד בשמו לעלות, אלא קוראים למי שירצה. החתם סופר בהגהותיו שם הבין שהכוונה היא שלא קוראים לעליה זו לאחד המתפללים, אלא מכריז השמש שמי שירצה יעלה. אומר החתם סופר שהסיבה היא שאם יקראו לאחד לעלות נחשב הדבר שבחרו בו שעליו תחול התוכחה, אבל כשעולה מעצמו אין חשש. (כן כתב גם בשערי אפרים שער ז אות כג). אבל המשנה ברורה בביאור הלכה שם (ד"ה בשמו) כתב שהכוונה היא שבקריאה זו צריכים לסכם עם העולה מראש על כך שיקראוהו, שהרי אם יקראו לו והוא לא יתרצה יש בכך עוון (ומתקצרים ימיו), לכן יוודאו מראש שהעולה מודע לכך שיקראו לו, וקוראים בשמו ובשם אביו, כנהוג. הלבוש ומחצית השקל על השו"ע שם כתבו כפשרה שמסכמים מראש עם מי שיעלה, אך לא קוראים אותו בשמו שלא יתבייש ויחשבו שלא סיכמו איתו, וקורא השמש יעמוד מי שירצה, והוא עולה. ה. בשער הכוונות (עניין שחרית של שבת, עג,ב) כתב שהאר"י הקדוש היה עולה לקריאת התוכחה, וקרא אותה בעצמו. אכן, בכנסת הגדולה על שו"ע שם ציין שמנהגם היה לקרוא לחכם לקריאת התוכחה, וקודם שעלה אמר "מוסר ה' בני אל תמאס, כי את אשר יאהב ה' יוכיח". הוסיף הישועות יעקב שם שזהו כבודו של האב"ד, שמראים שאינו חושש לקללות שקראו לפניו, כי אינו בכלל מי שנאמר עליו "ואם לא תשמעו לי" (ראה ספר חסידים אות תשסו, יש לציין שהחכם עלה גם בפרשת בחוקותי שבה מסיימים את הספר והרי נהגו לקרוא לחכם לסיום ספר?). ו. בספר החיים (לרבינו חיים, אחיו של המהר"ל מפראג, ספר זכויות סוף פרק ז) ציין שחששו לעלות לקריאת התוכחה, שמא תדבק בהם הקללה, וכתב, דחלילה שתהא תורה סם המוות, ומן הטוב לא יצא דבר רע, וא"כ התורה שהיא חיינו ואורך ימינו, איך תהיה תקלה אל העולם הזה וכו', ואם אין שום אדם המרוצה לעלות, חלילה להניח את התורה כך בביזיון, רק כל הקודם לעלות הרי זה משובח. וכן ראיתי במורי הגאון המופלא מוהר"ר שלמה מאוסטראה ז"ל שאם היה שום מניעה בעיני הבריות לעלות, לא רצה להניח ספר תורה פתוח בביזיון רק קדם הוא ועלה. ז. המהרי"ל (מנהגים, הל' קריאת התורה ס"ו) כתב שבמגנצא נהגו שהשמש (גבאי) הוא העולה, אם לא ימצא מי שירצה לעלות. (ראה שם שמציין שהעלו עני לתורה וכעס על כך המהרי"ל, שהרי כבר נגעה בו תוכחה, ולמה יבזוהו, אך בשו"ת האלף לך שלמה משמע שנהגו להעלות עני או להטיל גורל). בכף החיים (סי' תכח ס"ק לה) כתב, עכשיו המנהג ברוב הקהילות שהש"ץ הקורא בתורה הוא הקורא את התוכחות. אגב, במנהגי וורמייזא כתב שנהגו שמי שעלה לקריאת התוכחה היה עולה עם המכובדים בחג הסמוך (בשבועות, אחרי הרב העולה לעשרת הדברות, בראש השנה, אחרי הרב). ח. האור זרוע (שו"ת ח"א סי' קיד) כתב, ומורי הר"ר יהודה חסיד אמר לי שצריך הש"ץ להיות אהוב לציבור, שאם לא כן, כשקוראים התוכחה סכנה הוא למי שאינו אוהבו, ואמר לי שאם אדם יודע שהחזן אינו אוהבו, אם יקרא אותו בתוכחה, יזהר ואל יעמוד, כי יכשל אם יעמוד. אף ראה במשנה ברורה (סי' תכח ס"ק יז) אם קראו לו ואינו רוצה לעלות.
