גמרא! מדוע?

בעבר כתבתי בנושא, ומעבר לכך שאפנה אותך לתשובות שתמצא דרך החיפוש אוסיף מילים שכתבתי: * על חשיבות לימוד התורה יכולה להעיד אימרת חז"ל הנוגעת לרצונו העז של דוד המלך ע"ה להקים את בית המקדש. רצון שבא לידי ביטוי בולט בעת בריחתו משאול המלך, ובהגיעו לשמואל הנביא, כשנושא שיחתם אינו הקשים הרבים שלו, אלא בית המקדש. אף על פי כן מתארים חז"ל. אמר לו הקדוש ברוך הוא לדוד: טוב לי יום אחד שאתה עוסק בתורה לפני, מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח (מכות י,א). * גדול תלמידיו של הגאון מוילנא, ר' חיים מוולוז'ין, מייסד אם הישיבות בוולוז'ין, דן בחשיבות לימוד תורה, ובאופן מיוחד ללימוד סוגיות הגמרא בעיון. הוא פותח את דבריו אודות קהילות יהודים שעיסוקם המרכזי הוא עבודת ה', ללא עיון הגמרא, וכותב, וגם מאותם אשר קירבת אלוקים יחפצון, המה בחרו לעצמם לקבוע כל עיקר לימודם בספרי יראה ומוסר כל הימים, בלא קביעות עיקר העסק בתורה הקדושה, במקראות והלכות מרובות. ועדיין לא ראו מאורות מימיהם, ולא נגה עליהם אור התורה. ה' יסלח להם, כי כוונתם לשמים, אבל לא זו הדרך ישכון בם אור התורה (נפש החיים שער ד פרק א). לאחר שהוא מאריך בדברים אודות חשיבות לימוד התורה לשמה כותב הנפש החיים (שם פרק ב), עניין עסק התורה לשמה, האמת ברור כי "לשמה" אין פירושו דבקות כמו שסוברים עתה רוב העולם, שהרי אמרו רז"ל במדרש, ביקש דוד המלך ע"ה מלפניו יתברך שהעוסק בתהילים יחשב אצלו יתברך כאילו היה עוסק בנגעים ואהלות. הרי שהעסק בהלכות הש"ס בעיון ויגיעה, הוא עניין יותר נעלה ואהוב לפניו יתברך מאמירת תהילים. ואם נאמר שלשמה פירושו דבקות דווקא, ורק בזה תלוי כל עיקר עניין עסק התורה, הלא אין דבקות יותר נפלא מאמירת תהילים כראוי כל היום וכו', וגם כי די היה לעניין הדבקות במסכת אחת או פרק או משנה אחת, שיעסוק בה כל ימיו בדבקות. (בהמשך דבריו מבאר ר' חיים ש"ואני קירבת אלוקים לי טוב" היינו, עיסוק בתורה לשמה, כלומר, לדעת ולהבין ולהוסיף לקח ופילפול). * ניתן להבין את חשיבות לימוד התורה בחלק ההלכה. כלומר, חשוב ללמוד סוגיות שיש בהן מסקנה למעשה, וכך נקיים את רצון ה', כשנדע כיצד לקיים מצוותיו. רבינו בחיי (בהקדמה לחובת הלבבות) מעיר למי ששאל אותו שאלה בהלכה נדירה בהלכות גירושין וכותב, ונשאל אחד מן החכמים על שאלה נדירה מדיני הגירושין, והשיב לשואלו, אתה השואל על מה שלא יזיקהו אי ידיעתו, האם ידעת היטב כל מה שאתה חייב לדעת מן המצוות ואינך רשאי להתעלם מהן, עד שנתפנית להפליג בעיון בשאלות הנדירות ובקושיותיהן, אשר לא תרכוש בידיעתן מעלה בדתך ובאמונתך, ולא תתקן בהן מגרעת שבמידותיך הנפשיות? אבל מהנהגת גדולי הדורות, שעסקו בלימוד תורה בדברים שאינם הלכה למעשה, מוכח שלא סברו כדעה זו. בשו"ת הריב"ש (סי' מה) הביא את דברי רב האי גאון שכתב, "לא תמצא יראת שמים ויראת חטא וזריזות וענווה וטהרה וקדושה, אלא במתעסקים במשנה ובתלמוד". מדבריו למדנו על חשיבות לימוד התורה כמחנך את האדם למעלות טובות בעבודת ה'. הסבר שיטה זו כתב החזון איש (אמונה ובטחון פרק ג אות ז-ח), העמל בתורה בכוחו לזכות הנפש ולעשותו עדין ומצוחצח מושך אליו את הרגש הנעים של טהרה וקדשוה, ולטעת בקרב לב עמוק גיעול נפש להוללות ותענוגי הבל. נוסף לזה מנחיל עמל התורה אהבה נפרזה ומסירות נפש לקיום פרטי המצווה של הלכה זו שהוא עמל בה, ומוסרי כליותיו ייסרוהו לדעת כי לכך נוצר. ואמנם אם עמלה של חקר ההלכה משרשת אהבת הדין באופן מיוחד בהלכה זו שהוא עוסק בה, מוסיפה אהבה כללית לחקר הדין בכל משפטי התורה. כי האמונה בפרטים של המצוות בבחינת רגשיי צריכה קניין ואיננה טבעית, והמושכל השטחי מרחיקה, כגון להאמין כי ניעור הבגד בשבת הוא חיוב חטאת ולבקוע עצים שבות, וכיוצא בו, או להאמין כי הכלים שנמכרו לנכרי בערב פסח צריכים טבילה לאחר הפסח, ויותר קשה להאמין בדיני ממונות כאשר הוא נאחז בסבך עם חברו, שכל צבא המידות מתוחות כנגד חברו, ואיננו רואה חובה לעצמו וכו'. או אז יכנע לבבו להכיר משפט ולראות טריפה לעצמו, כאשר שם לילות כימים בחיקור הדין ואיזון משפט בספרי המפרשים והפוסקים אשר התוו לנו את דרך התורה שבעל פה הרחבה מיני ים. היגיעה הזאת היא תריס בידו כנגד ההתחרות של בני אדם ואהבת החמס, ומנחילה לבעליה אהבת המשפט וסגולת הצדק היקרה לו מכל הון וכסף. למדנו בדבריו שלימוד התורה משפיע על האדם לקיים את רצון ה'. כי כשאדם עמל בתורה הוא מרגיש קשר רגשי ונפשי לרצון ה', וממילא הוא שומר את מצוותיו בקפדנות. כבר קבעו חכמים ש"רוצה אדם בקב שלו מתשעה קבין של חברו", כלומר אדם מעדיף מעט שהוא עמל עליו מכמות גדולה שלא התאמץ עליה. כך גם מי שעמל להבין את רצון ה', מקיים את מצוותיו במלואן, מתוך הרגשת שייכות אישית. * אבל מעלה יש בלימוד תורה גם לא בחלק ההלכתי, אלא בכל אות מאותיותיה של תורה. בספר שיעורים לזכר אבא מארי (להגרי"ד סולוביצ'יק, ח"א עמ' קסד) בסוגיית קריאת התורה בציבור בשבת, שני וחמישי, לאחר שתמה, מה התועלת בלימוד תורה בלי הבנה, הרי אנו שומעים קריאה בתורה ללא הסבר וללא עיון, כותב הרי"ד, התשובה פשוטה, גם בקריאה כזו הנפש מתרוממת. קידוש הגברא על ידי טיהור האישיות והתעלותה לדרגה גבוהה אינו זקוק ללימוד. אף הקריאה החיצונית משיגה תכלית זו. העובדה שבעקבותיה אין הקורא מחכים או מתמלא ידע אינה שוללת את ערכה, וכבר עמדו על כך רבותינו במדרש: משל למלך שנתן כלי מנוקב לעבדיו ואמר להם מלאו מים בדלי זה. שוטים אמרו מה אנו שואבים. פקחים אומרים על כל פנים ננקה את הדלי (לא מצאתי נוסח זה של המדרש, בויקרא רבה יט הנוסח שונה). הוא הדין לגבי תורה שהקישה ישעיהו (נה-ב) למים, האדם המשולל תורה הוא בגדר צמא, משהו חסר לו, הוא רוצה לשתות ומרגיש את צער הנפש המשתוקקת. מה מספק אותו, הקריאה דיה. בני ישראל שנגאלו ממצרים ועמדו על הים וחזו מחזה ש-די נלאו ללכת במדבר שלושה ימים בלי מים, בלי תורה וכו'. אפילו גילוי שכינה אינו יכול לשמש תחליף לדברי תורה. כלומר, מעלת לימוד התורה היא בראש וראשונה "לנקות את הדלי". לטהר ולזכך את אישיות הלומד, שמעתה אינו אדם רגיל, אלא הוא איש עם תורה, גם אם עוד לא למד דיו, ואינו זוכה עדיין להבנת וידיעת התורה. * מייסד תנועת המוסר, רבי ישראל מסלנט, עסק בחשיבות לימוד התורה, גם בחלק שאינו הלכתי, אגב תמיהה שתמה בסוגיית הגמרא בסנהדרין (עא) האומרת: בן סורר ומרה לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב? דרוש וקבל שכר. יודעת התורה שבן סורר ומורה זו פרשה שאינה הלכה למעשה, ולעולם לא תהיה כזו, ובכל זאת נכתבה הפרשה כדי שנלמד אותה ונקבל שכר על הלימוד. שאל ר' ישראל שאלה פשוטה: האם אין די בשאר חלקי התורה, אף אם אלף שנים יחיה האדם, לדרוש בהם ולקבל שכר? (אור ישראל סי' לא). תשובתו מאלפת בחשיבותה: כי הלימוד בעצמו מצווה היא אף אם לא הייתה מביאה לידי מעשה. כמו שמצווה לדרוש בבן סורר ומורה וכו'. ואולי לזה רמזה המשנה באבות "והלומד על מנת לעשות", ולא אמר הלומד בכדי לעשות, כי הלימוד בעצמו טוב שיהיה במחשבה החוקית (אף אם לא נצמח ממנה המעשה), כי היא בחינה נישאה מלימוד המשפטי. אכן בתנאי שיולד המעשה ממנה. ע"כ דבר הלימוד יתנהל באופן שיתקיים התנאי, היינו להשיג בראש הבקיאות והחריפות (איש איש לפי ערכו) להיות כלי מוכשר ללמוד על פי תנאי הנדרש, הוא חפץ המעשה. משמעות דבריו היא, ערך גדול יש ללומד סוגיה שאין בה משמעות הלכתית, משום שהוא לא כבול ללחץ של מציאות הזקוקה לפתרון. הוא בן חורין להרהר במרחבי התורה וכך הוא יכול להגיע למסקנה אמיתית. טרחה התורה וכתבה פרשה שלימה, כדי להדריך אותנו שרק מי שקונה את דרך לימודו בעניינים שאינם דורשים פתרון מיידי, הוא יכול להבין את רצון התורה גם בהלכות מעשיות. בודאי שגדול תלמוד מפני שהוא מביא לידי מעשה (קידושין מ), אך בשעת הלימוד על האדם להיות מנותק מן המעשה, כדי לזכות ולהגיע להבנה ברורה של רצון ה' בעולמו. * מייחלים אנו לעבוד את ה' בליבנו ומוחנו. הלב עובד את ה' על ידי התפילה. המוח עובד את ה' על ידי לימוד ועיון בתורתו. שניהם יחדיו מורים לאיברים לקיים את מצוותיו, הגוף מתעטף בטלית, היד והראש נקשרים בתפילין, וכך הופך האדם להיות יהודי שלם, שעובד את ה' בכל מאודו. חז"ל דורשים את הפסוק "נואף אישה חסר לב" – זה הלומד תורה לפרקים (סנהדרין צט,ב). יש הנקשר אל אישה באהבת אמת, כפי רצון בוראו שהורה ש"יעזוב איש את אביו ואת אימו ודבק באשתו". זהו הטבע שהטביע בנו יוצר האדם. אבל יש המוצא אישה מזדמנת לשעה, והוא המוגדר כנואף חסר לב, כי רק ההנאה הרגעית מעניינת אותו. בסוגיות מסוימות יש קסם רב. אבל חז"ל מגדירים אותו כחסר לב, אף אם למד תורה כל אותו היום! אבל מי שקובע עת לתורה, ומתקשר בה באופן קבוע, אף אם יגע לפרנסתו שעות רבות באותו יום, מחשיבה אותו שעה זו, כ"איש תם יושב אהלים". הקובע את לימודו בדף היומי, יוכל להשיב בחיוב על שאלת הבורא, לאחר פרידתו מן העולם, האם קבעת עיתים לתורה? הוא יצביע בשמחה ובגאווה על אותן שעות, על אותה קביעות שיצרה אותו כאדם עובד ה', במוחו ובליבו. אדם שלם. * בפרשת כי תשא נצטווינו: "כתוב לך את הדברים האלה, כי על פי הדברים האלה כרתי איתך ברית". אומרים חז"ל במדרש, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, ואם המרת אותה ועשית אותה מה שבעל פה בכתב ומה שבכתב בעל פה אינך מקבל שכר. למה, כך נתתיה תורה שבכתב ותורה שבעל פה. (שמות רבה מז). חז"ל שואלים מדוע ניתנה התורה בשני חלקים, בכתב ובעל פה. אך לא משיבים על השאלה המתבקשת, מדוע לא כתב הקדוש ברוך הוא את דברי תורתו בצורה הברורה ביותר והותיר חלק מהדברים כתורה שבעל פה. גדולי המפרשים עסקו במענה לשאלה זו, אך דומה שהקדוש ברוך הוא עצמו כבר השיב עליה באומרו למשה לכתוב את השירה הזאת (דברים לא-טו). כלומר, נקראת התורה שירה. הנצי"ב מולוז'ין, בהקדמתו לביאור העמק דבר על התורה אומר שאכן התורה היא שירה משום שלשירה יש גוונים מיוחדים, ורמזים דקים הטמונים במילותיה. מי שרוצה להבין שירה, חייב להיות ניחון בכמה פרטים האחד, נטיה טבעית או נרכשת לשירה. גם לאחר שכבר נחשב האדם למומחה בתחום זה, עדיין חובה עליו להבין על בוריה את שפת הכותב ואת האווירה בה כתב, כדי להבין למה ירמזון מילותיו. רק לאחר עיון מעמיק, והרגשת נפש הכותב יכול המעין בשירתו להבין במקצת את הדברים. נכונים הדברים ביתר שאת לגבי לימוד התורה. שלמות הידיעה בתורה אינה בידיעת הכתוב גרידא, אף שלצורך זה נדרש מאמץ גדול, אלא שלמות הידיעה בתורה הוא בהבנת תוכן הדברים, ובמטרה אישית של מימושם. רק מי שחידד ליבו ושכלו יכול יהיה להבין ולו במעט את רצון הבורא. לכן אפשר להבין מדוע הצטערו חכמים כל כך ביום תרגום התורה ליוונית. כי אין תרגום שיצליח לתת לדברים את נשמתם, כפי שיכולים הדברים להיאמר בשפת המקור בה נאמרו. משום כך אין להעלותם על הכתב, שהרי בכך מגמדים את תוכנם למילים הכתובות, תוך צמצום היכולת להוסיף בהם את הרגש הלב שנרכשה בעיון הדברים לשמם. בספר העיקרים כותב רבי יוסף אלבו (מאמר ג פרק כג) וכותב, שאי אפשר שתהיה תורת השם יתברך שלימה באופן שתספיק בכל הזמנים, לפי הפרטים המתחדשים תמיד בענייני האנשים במשפטים והדברים הנפעלים, הם רבים מאד משיכללם ספר. על כן ניתנו למשה בסיני בעל פה דרכים כוללים, נרמזו בתורה בקצרה, כדי שעל ידם יוציאו חכמים שבכל דור ודור הפרטים המחודשים. כוונת הדברים היא מעבר למה שכתבתי, שאי אפשר להבין את הדברים אלא שכשחשים את מלוא עומק משמעם, ומכיוון שלכל דור יש את נקודת החידוש שלו, זיכה אותנו הקדוש ברוך הוא להיות שותפים ויוצרים בעמל תורתנו את הלכות החיים, בהתאם לדברים הבסיסיים שנמסרו לנו. בספר לאור ההלכה שכתב הגרש"י זווין זצ"ל במאמר אודות תלמוד תורה וידיעתה כותב המחבר ששתי מצוות נאמרו במצות תלמוד תורה. מצווה ללמוד, ומצווה לדעת את התורה. ואם בשעת הלימוד הבין הלומד את הדברים, הרי הלימוד עצמו הוא מצווה, בלי קשר לזכרונו וידיעתו. ההבנה מגדירה את הלימוד, הזכירה היא תוצאת הלימוד. מצווה יש בתלמוד ומצווה לדעת.