מחלוקות בהלכה?

נכון הוא שאחת הנקודות הקשות בעולמה של היהדות היא נקודת המחלוקת. כבר בין חכמי המשנה מצאנו מחלוקות וויכוחים רבים, וההרגשה היא כאילו התורה אינה אחידה, אלא ישנן שתי תורות חלילה. מבטים ספקניים מלווים את האומר ש"אלו ואלו דברי אלוקים חיים", כי כיצד תיתכן אמת כפולה. להבהרת המושג אקדיש את השורות הבאות. חז"ל קבעו שדברי בית הלל ודברי בית שמאי – אלו ואלו דברי אלוקים חיים (עירובין יג,ב), מסביר רש"י ואומר: כי פליגי תרי אמוראי בדין או באיסור והיתר, כל חד אמר הכי מסתבר טעמא, אין כאן שקר, כל חד וחד סברא דידיה קאמר, מר יהיב טעמא להיתרא ומר יהיב טעמא לאיסורא, מר מדמי מילתא למילתא הכי ומר מדמי ליה בעניינא אחרינא, ואיכא למימר אלו ואלו דברי אלוקים חיים הם, דזימנין דשייך האי טעמא וזימנין דשייך האי טעמא, שהטעם מתהפך לפי שינוי הדברים בשינוי מועט, עכ"ל (כתובות נז,א). הרמב"ן (בהקדמה לספר מלחמת ה') הסביר שזו מציאות שתהיה מחלוקת בין שני אנשים, מפני שבלימוד התורה אין הוכחות נחרצות וחד-משמעיות ("לא כחוכמת חשבוני התשבורת"), ואין שכלו של זה כשל חברו. המהר"ל מפראג הרחיב שיטה זו בבארו את מאמר חז"ל שהפסוק "בעלי אסופות" נאמר על תלמידי חכמים שיושבים באסיפה ועוסקים בתורה, אך השומע את דבריהם מבין שישנן שתי דעות ואינו יודע כיצד לנהוג (חגיגה ג,ב). זאת מסביר המהר"ל וכותב, ואמר "בעלי אסופות", פירוש כי אי אפשר שיהיה דעת החכמים על דרך אחד, ואי אפשר שלא יהיה חילוק ביניהם כפי מה שהם מחולקים בשכלם, כי כל דבר ודבר אי אפשר שלא יהא בחינה יותר מאחת לדבר אחד, שאף אם הדבר טמא, אי אפשר שלא יהיה לו צד בחינה אל טהרה של מה, וכן אם הדבר טהור, אי אפשר שלא יהיה לו בחינה מה של טומאה. ובני אדם מחולקים בשכל, ואי אפשר שיהיו כל שכלי בני אדם על דרך אחד כמו שיתבאר, ולכך כל אחד ואחד מקבל בחינה אחת כפי חלק שכלו (באר הגולה באר א). כלומר, האמת מורכבת היא, לעתים מציג כל אחד את הפן האחד של האמת, בשילובם באה לידי ביטוי האמת המושלמת. לעתים די בדעה אחת, לעתים מתאימה הכרעה כדעה השנייה. כל חכם מורה הוראה בהתאם לשכלו, אישיותו ורמת הבנת התורה שלו, ועל כן לא תתכן אמת אחת, שהרי העולם מורכב ואינו אחיד. בביאורו לספר משלי (טז-ד) כתב הגר"א כיוון נוסף בהבנת הסברא של העובדה שהאמת מורכבת וכתב, לכל אדם ואדם יש לו דרך בפני עצמו לילך בו, כי אין דעתם דומה זה לזה, ואין פרצופיהם דומים זה לזה, ואין טבע שני בני אדם שווה. וכשהיו נביאים, היו הולכים אצל הנביאים לדרוש את ה', והיה הנביא אומר על פי משפט הנבואה, דרכו אשר ילך בה לפי שורש נשמתו ולפי טבע גופו, ומשבטלה הנבואה יש רוח הקודש בישראל, ואיש עצתו יודיענו איך להתנהג, ורוח הקודש יש לכל אדם ואדם. מתוך המשך דברי הגר"א נראה שלא כל אחד יכול לקבוע את דרכו לבדו, כי ייתכן והכרעתו תהא נגועה בשיקולים שונים, אבל בעיקרון, אכן אין אדם זהה לשני, ולכל אחד נקודת המבט שלו בהתאם לאישיותו. בעל ערוך השולחן (בהקדמתו לחלק חו"מ) כתב שבכך מתייקר כבוד התורה, שאדרבה, זאת היא תפארת תורתנו הקדושה והטהורה, וכל התורה כולה נקראת שירה, ותפארת השיר היא כשהקולות משונים זה מזה, וזהו עיקר הנעימות, ומי שמשוטט בים התלמוד יראה נעימות משונות בכל הקולות המשונים זה מזה. יתירה מזו, יש יתרון בהעלאת דעות שונות, כי מחלוקת וויכוח מפרים את הדעות ומחזקים את הסברות, כי שנוכח לדעת כל לומד בחברותא (ראה בפירוש לב אבות למסכת אבות פ"ה מי"ז), אך בתנאי שזוכר הלומד לכבד את המלמד, ויתנהג כלפיו בענווה, כהוראת המשנה (פ"א מ"ד), "הוי מתאבק בעפר רגליהם" (כפירוש הר"ח מוולוז'ין שם, ראה גם צדקת הצדיק לר' צדוק הכהן מלובלין אות קטו). אמנם הרמב"ם (בהקדמה לפרוש המשנה) רואה במחלוקת דבר שלילי, שהרי לשיטתו כאשר היה עיון התורה ברמה גבוהה, שני חכמים מגיעים לאותה מסקנה כהלל ושמאי, שביניהם לא היו מחלוקות רבות, ומה שנחלקו תלמידיהם הוא בשל ירידת הדורות, שרמת עיונם פחתה. אבל ודאי שיש מחלוקות שניתן להגדירן כהסברי המהר"ל והגר"א, ועליהם אמרו חז"ל: מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים (אבות פ"ה מי"ז). בסידור עולת ראיה פירש הגראי"ה קוק את המימרא של תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם וכתב, יש טועים וחושבים שהשלום העולמי לא יבנה כי אם על ידי צביון אחד בדעות וכוונות, ואם כן כשרואים תלמידי חכמים חוקרים בחכמה ודעת תורה, ועל ידי המחקר מתרבים הצדדים והשיטות, חושבים שבה הם גורמים מחלוקת והיפך השלום, ובאמת אינו כן, כי השלום האמיתי אי אפשר שיבוא לעולם כי אם דווקא על ידי הערך של ריבוי השלום, הריבוי של השלום הוא שיתראו כל הצדדים וכל השיטות, ויתבררו איך כולם יש להם מקום, כל אחד לפי ערכו מקומו ועניינו וכו', על כן תלמידי חכמים מרבים שלום, כי במה שהם מרחיבים ומבארים ומיילדים דברי חכמה חדשים, בפנים מפנים שונים, שיש בהם ריבוי וחילוק עניינים, בזה הם מרבים שלום, שנאמר: וכל בנייך לימודי ה'.