עדי קידושין שלא ראו נתינת טבעת

עדי קידושין שלא ראו נתינת טבעת שנינו במסכת קידושין (סה,ב), המקדש בעד אחד וכו', מאי הוהעלה רב כהנא אמר אין חוששין לקידושיו, רב פפא אמר חוששין לקידושיו.א"ל רב אשי לרב כהנא מאי דעתך, דילפת דבר מממון, אי מה להלן הודאתבעל דין כמאה עדים דמי אף כאן הודאת בעל דין כמאה עדים דמי, (פירשרש"י, הודאת בע"ד כמאה עדים, דכתיב "אשר יאמר כי הוא זה" הרי שסמךעל מקצת הודאתו), אמר ליה התם לא קא חייב לאחריני הכא קא חייבלאחריני, ופירש רש"י, לא קא חייב לאחריני, דקרובותיה נאסרו בווקרוביו נאסרו בה, עכ"ל. ובחידושי הרשב"א תמה שטעם זה לא שייך בגר וגיורת או במישאין לו קרובים הנאסרים מחמת הקידושין. ולכן פירש דמחייבא לאחרינידנאסרה אכולי עלמא בהודאתה זו ואין לך מודה שנתקדשה שאינה מחייבתאחרים. והביא שכן פירש גם רבינו חננאל שכתב, פעמים שבא אחר וקדשהונמצאת בהודאתה מחייב לאחרים, עכ"ל, וכן פירש הר"ן. ברם חזר הרשב"אותמה, אמאי אקרי זה חב לאחרים, וכי מי שהודה שמכר שדהו לחברו אינונאמן, והרי אין לאדם לזכות בה לאשה שלא מדעתה, ותו אפי' במקום שחבלאחרים באופן זה, הרי כיוון שבידה לחוב לאחרים, על כן נאמנת, וה"נהרי הכל נתון בידה. אלא שלכאורה דבריו צריכים ביאור, מה הדמיון שכתב שם למישהודה שמכר שדהו לחברו, דהתם הנידון הוא רק על הבעלות על השדה, ולזהשפיר אמרינן שלא שייך כאן שמחייב לאחריני, הואיל ואין לאחרים שוםזכות בשדהו. וכמו כן אפשר היה לומר לענין קידושין אם הנידון היהלענין זכות קידושין, כלומר, שאם היינו אומרים שהחב לאחריני הואשמעתה לא יכולים אחרים לקדש אותה לעצמם לאשה. אבל הרי לא זה הואהנידון, אלא השאלה היא שנאסרת לאחרים ע"י הקידושין, והיינו שהבאעליה עובר איסור, ואיסור זה מתחדש ע"י הודאת בעל דין, ולכן אמרינןשלא יכול אדם לעשות איסור לכל העולם ע"י הודאת בע"ד. וכן מה שתמה הרשב"א דאפי' הוי חב לאחריני מ"מ הוי בידהלאסור עצמה, לכאורה צ"ע, דהלא אין בידה לקדש את עצמה לאדם אחר,וממילא זה אינו דין בידו, שהרי הגדר של בידו הוא דהוי כמו בבעלשנאמן לומר שגירש את אשתו משום שבידו לגרשה, ולכן נאמן אע"פ שזה דברשבערוה, והגירושין אינם תלויים בדעת אחרים. והרי אם נקטינן דהוי חבלאחרים, תו אינו בעל דין, וממילא ליכא הודאת בע"ד, וצריך עדות,ובידו הוי בכל מקום כמו עדות ומהני אף בעריות. ואפשר גם לפרש דהואילוהוי בידו, ממילא אין כאן חב לאחרים, וממילא שוב מהני משום הודאתבע"ד, ומ"מ כאמור אין בידה לקדש את עצמה, ולא הוה בידה, ואיכא חבלאחריני, לכן דברי הרשב"א צריכים תלמוד. ומצאתי להראב"ן שכתב (סי' סד), הלכך בעינן תרי ממש לאיסורולשווייה אשת איש, ואפי' שניהם מודים, רבותא אשמועינן אע"ג דילפינןמממון ובממון הודאת בע"ד כמאה עדים, הכא לאו הודאה היא לישווינהוקידושין כדמסיק לקמן, דבהודאות ממון לא מפסיד לשום אדם אלא לעצמו,הלכך כי מחייב, לעצמו מחייב, אבל הכא דמפסיד לאחרים בהודאתו ואוסרהעליהם לאו הודאה היא לגבייהו אלא עדות, ועוד רבותא אחריתא אע"גדשניהם מודים ובידם לקדש עתה, ואמרינן בראש האשה רבה כל שבידו נאמןהכא לא מהימן קיום דבר הן, וגמרינן מממון דכתיב ביה "על פי שניםעדים יקום דבר" דאין קיום דבר אלא בשנים, וש"מ דבממונא אי מיפסידלאחרים בהודאתו דלא הויא הודאה וכו', עכ"ל. ועיי"ש שהאריך בכמהראיות שהודאת בע"ד לא מועילה בחב לאחריני. והנה תחילת דבריו שכתב "דמפסיד לאחרים בהודאתו ואוסרה עליהםלאו הודאה היא לגבייהו אלא עדות", נראה שהביאור הוא כמש"כ בישובקושית הרשב"א. ברם הראב"ן גם חזר והקשה כקושית הרשב"א דהוי בידה,וכל שבידו נאמן, וע"ז תירץ דהכא הוא קיום דבר וצריך דוקא שנים. אךדבריו אינם מובנים לי, דאם נקט דבידו לא מועיל כיוון שצריך דוקאשנים לקיום, א"כ מדוע טרח לישב השאלה מהודאת בע"ד משום דהוי חבלאחרים, ותיפוק ליה דצריך דוקא שנים לקיום, ולכן לא אהני הודאתבע"ד. ואם נקטינן דהודאת בע"ד חשובה כעדים, א"כ גם בידו חשוב כעדים,ולא רק באיסורין במקום חזקה, וכפי שהביא הראב"ן מריש האשה רבה, אלאאפי' בקירושין דהוי ערוה נמי מהני בידו לגרשה, ובאמת הך בידודגירושין הוא רק אם עתה בידו לגרשה, ולא כמו איסורין דמהני בידו מהשהיה מתחילה, אע"פ שעתה אינו בידו, (ראה שב שמעתתא ש"ו פ"א), וא"כצ"ע מאי שנא בידו מהודאת בע"ד, דאם הודאת בע"ד היה לה להועילבקידושין לולא מה דהוי חב לאחריני, ה"ה צריך להועיל בידה. ובמה שהקשנו לעיל דהכא לא הוה בידה הואיל ואין בידה של האשהלקדש את עצמה, הרגיש בזה הראב"ן וכתב, "דשניהם מודים ובידם לקדשעתה". אך צריך עיון אי אופן זה איקרי בידו, דעפ"י הסברא י"ל דכלשתלוי בדעת אחרים, אע"פ שגם האחרים מסכימים, מ"מ אין זה בידו, ואכתיצ"ע. הרשב"א עצמו מפרש את הגמ' בקידושין שם באופן אחר וכתב, וי"לדגבי ממון דאי לאו דכתב רחמנא "אשר יאמר כי הוא זה" דמיניה גמרינןהודאת בעל דין, הו"א דלעולם לא מקיימא מילתא אלא בסהדי, משום דכתיב"על פי שנים עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר", וכדאיסתפקא מילתאלמר זוטרא ורב אחא בסמוך, אלא דאתא "כי הוא זה" וגלי לן דיקום דברבמקום דאיכא חובה לאחריני כתיב, והלכך עריות דכתיב בהו דבר על כרחיןלצד ממון שיש בו חובה הוקשו ולא לצד ממון שאין בו חובה, ולומר דלאמוקמא בהו מילתא אלא במקיימי דבר, ומשום דאית בהו בעין חוב לאחריניאקשינהו לצד ממון דאית ביה חובה, ולא שתהא חובתו של זה כזה, דזה חבממש וזה אינו חב ממש כדאמרן וכו', עכ"ל. אלא שהמשך לשון הגמ' בקידושין שם צ"ע לפירושו, שהרי מבוארבדבריו שהפסוק דבר מיירי רק בממון שיש בו חובה לאחרים, וישנה גזירהשוה ללמוד משם שגם בערוה צריך שנים, ומאי איכפת לן אם עריות יש בהןחובה או אין בהן חובה, והרי הוא גז"ש שצריך עדים בעריות ותו לאמידי, ואינה מובנת קושית הגמ' דתועיל הודאת בע"ד, והרי כאמור זו גז"ש, ומה יועילו הסברות שיש בעריות כעין חב לאחריני, והרי גם בלא"ההילפותא מתפרשת לנכון, ואכתי צ"ע. ולענין גירושין דלא אהנו בלי עדים, ולכאורה כיוון שבעל שאמרגרשתי את אשתי נאמן משום שבידו לגרשה, א"כ לא נצטרך עדים כלל. ואכןלא מצינו עדי גירושין בגמ' אלא עדי חתימה או עדי מסירה, דפליגי בזהר"מ ור"א, וכל המחלוקת היא לענין אשויי שטרא בלבד, אבל על עצםהגירושין באמת לא מצינו שצריך עדים. ורק התוס' בגיטין (ד,א) כתב בשםר"ת שצריך עדים בנתינת הגט משום שאין דבר שבערוה פחות משנים, ועודהוסיף שם דלא אהני הודאת בע"ד כיון שחב לאחריני דאסר לה על כהן. אלא שדבר זה אינו מובן דא"כ איך בעל שאומר גרשתי את אשתינאמן משום שבידו לגרשה, והרי הוא אוסר אותה על כהן, אלא ודאי כיווןשהוא בידו לאוסרה על כהן שפיר נאמן, וא"כ אין זה רק הודאת בע"ד, אלאבידו הוי, ואמאי צריך עדי נתינה משום דבר שבערוה, וצ"ע. ולשיטת הרשב"א דלעיל אפשר לישב, דאיכא ילפותא דגז"ש דברדבר, ואיכא כעין חוב בגירושין, ולכן אף גירושין הוא בכלל הלימודהזה, וכנתבאר, אבל פשט לשון התוס' לא אתיא כשיטת הרשב"א אלא כשארהראשונים דאיכא חב לאחריני, ולכן לא אהני הודאת בע"ד. וכבר הרגישבסברא זו בנתיבות המשפט (סי' לו סק"י), עיי"ש היטב, וראה שערי יושר(ש"ז פ"א) שחולק עליו ואכ"מ. * ובביאור סוגית הגמ' בקידושין מצינו את שיטת הריטב"א שכתב,הכא מחייב לאחריני פירוש לחייב הבא עליה מיתה, הילכך לא מהימנא לגביהא, מיהו מיהמנא לאשווי נפשה חתיכה דאיסורא כשהיה נעשה בעדים כראוי,ולא באומרת שנתקדשה בעד אחד, עכ"ל. והנה הריטב"א דייק לפרש דלא כהרשב"א שהוא משום שנאסרת לכוליעלמא, אלא משום חיוב המיתה שמחייבת את הבא עליה. וראיתי בשו"ת שעריציון להגרב"צ מבילסק (ח"א סי' לד ענף א) שמפרש כוונתו כך, דהואילומדמים ערוה לממון, ולכן המקדש בעד אחד אין קידושיו קידושין, א"כנלמד מהתם שמועילה הודאת בע"ד, דפשוט להגמ' שאם מועילה הודאת בע"דלאשויי אשת איש לחייב עליה מיתה, ממילא צריכים להועיל קידושין בליעדים כלל, אבל אם לא מועילה הודאת בע"ד לחייב מיתה את הבא עליה, א"כלא מועילים כאלו קידושין, ואע"פ שמועילה ההודאה שאסורה להנשא משוםשויא אנפשה חתיכה דאיסורא, מ"מ זה לא סגי להועיל לחלות קידושין.ויסוד זה היה פשוט להגמ', אלא ששאלת הגמ' היתה דהואיל ונילף מממוןשמועיל בו הודאת בע"ד, נאמר שאף בקידושין מועילה הודאת בע"ד גםלחייב מיתה את הבא עליה, וממילא שפיר חלים קידושין כאלו, שהריהועילה העדות לדיני נפשות, ומסיקה הגמ' שיש לחלק בין ערוה לממון,דבממון אם מודה אינו חב לאחרים, אבל כאן אם נעשית אשת איש ע"י הודאתבע"ד, הוי חב לאחרים, וממילא לא מועילים כלל קידושין כאלו, וראה שםשכתב שמצא סיוע לדרך זו בפירוש הגמ' בפני יהושע. העולה מדברים אלו הוא שכאשר אנו דנים על מה שצריכים בעדותשל קידושין, היינו שתועיל העדות לענין חיוב מיתה דאשת איש, ולכןאילו היתה מועילה הודאת בע"ד לחייב מיתה, זה היה מספיק לחלותהקידושין, אבל הואיל ולא מועילה הודאת בע"ד לחיוב מיתה, ממילא לאהועילה ההודאה גם לחלות הקידושין. ובזה מבואר מה שהוסיף הריטב"אלפרש באופן אחר דלא כהרשב"א, דכאמור אין כאן רק הלכה דהוי חבלאחריני ולא מהני עדות זו, אלא נאמר כאן כלל שלעדות קידושין מהני רקעדות שמועילה לחייב את הבא עליה מיתה. * ומעתה יש ללמוד מדברי הריטב"א לענין מה שדנו הפוסקים בעדיקידושין שאינם רואים בשעת הקידושין את האשה המתקדשת, אי שפיר דמי.דבתשובות המבי"ט (ח"א סי' רכז) השיב שאין ממש בקידושין אלו, והיינודהואיל ואין העדים יכולים אח"כ להעיד על האשה הזאת שהיא המקודשת,ממילא לכתחילה הוי מקדש בלא עדים. והרי פירוש הריטב"א בגמ' עפ"יהשערי ציון מסייעו, דבעינן עדות כזאת של קידושין שיוכלו אח"כ לחייבאת הבא על האשה כדין הבא על אשת איש. (ואולי יש לחלק שגם שם אםישארו העדים לידה כל הזמן, ויזהו אותה אח"כ, תהרג על פיהם, אף שלאזיהו אותה בשעת הקידושין). וגם בשו"ת רבינו יהודה בן הרא"ש הנקראזכרון יהודה פסק (סי' צא) שיש לגלות את פני הכלה קודם הקידושין,(וראה גם בכנה"ג אה"ע סי' ל"ד הגהת הטור אות ה בשם צדה לדרך). אלא שהאבני מלואים (סי' לא סק"ס) הביא את דברי המבי"ט וכתבעליו, דהמנהג שנהגו עכשיו לכסות פני הכלות ניחא גם לשיטת המבי"ט,דבנידון שהוזכר בתשובת המבי"ט לא הוחזקה מעולם מי האשה המתקדשת, אבלבכלות של ימינו שמכסין את פניהן הרי הוחזקה שהיא המתקדשת, והרי קי"לדסוקלין על החזקות, ועיין בזה בתשובות חסד לאברהם (מהדורא קמא אה"עסי' כ), וכן בתשובות בית שלמה (אבהע"ז סי' ט). ברם בקהלת יעקבלמהר"י מליסא על אבהע"ז (סי' לא ס"א) העלה סברא שגם באופן שאיןמכירין את האשה, הואיל ויכולים להעיד עליה שאם נבעלה לאחר מתחייבת,לכן שפיר איקרי עדות המועילה לנפשות, ומ"מ חזינן שפוסקים אלו נקטושצריך בקידושין עדות שתועיל אח"כ לדיני נפשות, (וראה בפתחי תשובהאבהע"ז שם סק"ה). ובתשובת מהר"י בן לב (ח"ג סי' קד) דן בשאלה באשה שהיו פניהמכוסים בשעת הקידושין ושאלו העדים בת מי את ואמרה להם שהיא בתפלוני, והעלה להלכה שאם ראו העדים את האשה קודם קידושין או אחריהם,ויש רגלים לדבר שהיא המתקדשת ולא אחרת, והאשה גם מודה בזה הווקידושין ודאי, ואם אינה מודה הרי זה ספק קידושין, ועיי"ש שהוכיח כןמתשובת הרשב"א (ח"א סי' אלף קעט). ולכאורה היה מקום לומר שרק עפ"יהריטב"א יש ללמוד הלכה זו מהסוגיא שם, אבל לפירוש הרשב"א שם לכאורהאין מקור להלכה זו מהגמ', ולכן לא צריכה עדות הקידושין להועיל כדישתחייב אח"כ מיתה, ועל כן שפיר פסק שם שחלים הקידושין בעדות ובצרוףהודאת האשה, וללא הודאתה הוי ספק קידושין, אע"פ שלכאורה אי אפשרלדון דיני נפשות עפ"י עדות כזאת, אלא אם נאמר דמהני מצד חזקה,וכהאבני מילואים.