The Rabbi's answer
שאלה בלימוד בנושא חרש
מצ"ב כמה מילים שכתבתי, יש עדיין לדון אם הוא הלכה למעשה, אבל יש כאן מענה לשאלתך. להלכה, חרש שוטה וקטן אינם מחויבים במצוות, הואיל ואינם בני דעת. מעשיהם אינם מועילים, לא קנייני ממון, לא קידושין ולא גירושין. לאור העובדה כי בזמן האחרון ישנה התקדמות רבה בטיפול ובחינוך החברתי של החרשים, בסיוע מקצועי מגוון ליצירת תקשורת טובה עם אלו שנמנעה מהם השמיעה והדיבור הטבעיים, יש לדון כיצד מתייחסת ההלכה למצבים משתנים אלו, כאשר עינינו רואות חרשים משתלבים בחברה כאשר כמעט ולא ניתן להבחין במומם, ויש להם דעת נבונה כחד הם. האם הלכה לא משתנית ודין חרש כשוטה כל דבר, או שהמציאות המשתנית משפיעה על קביעת הלכה בנקודה זו. שנינו בריש חגיגה (ב,א), הכל חייבים בראיה חוץ מחרש שוטה וקטן. אומרת הגמ' (ב,ב), קתני חרש דומיא דשוטה וקטן, מה שוטה וקטן דלאו בני דעה נינהו, אף חרש דלאו בר דעה הוא, וקא משמע לן כדתנן, חרש שדברו חכמים בכל מקום שאינו שומע ואינו מדבר, הא מדבר ואינו שומע ואינו מדבר חייב. כתב רש"י, חרש שדברו בו חכמים בכל מקום שהשוו אותו לשוטה לפוטרו, לא דברו אלא במי שאינו שומע ואינו מדבר, הכי קים להו לרבנן דמי שאינו שומע ואינו מדבר דלאו בני דעה נינהו, עכ"ל. מתבאר מלשון רש"י שלא נאמרה הלכה מיוחדת לגבי חרש, שאינו מחוייב במצוות ומעשיו לא מועילים. אלא נאמר ביסוד ההלכה שמי שאינו בן דעת פטור מן המצוות ומעשיו לא מועילים. ברור לחכמי חרש שאינו שומע ואינו מדבר אינו בן דעת, ולכן הוא פטור. ביאור הדברים, מצאנו בחז"ל בכמה מקומות הגדרה שמסרם הכתוב לחכמים. כלומר, יסוד הדין הוא דין תורה, והתורה מסרה לחכמים שיקבעו את פרטי הדין, ומה שחכמים קובעים נעשה דין תורה שורש לזה מצאנו במלאכת חול המועד (חגיגה יח,א), תניא אידך "ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה'", מה שביעי עצור אף ששת ימים עצורים, אי מה שביעי עצור בכל מלאכה אף ששת ימים עצורים בכל מלאכה, תלמוד לומר "וביום השביעי עצרת", השביעי עצור בכל מלאכה, ואין ששה ימים עצורים בכל מלאכה, הא לא מסרם הכתוב אלא לחכמים, לומר לך אי זה יום אסור ואי זה יום מותר, אי זו מלאכה אסורה, ואי זו מלאכה מותרת. פירש רש"י, כלומר מאחר שאמר לך הכתוב שהם עצורים ממלאכה ולא בכולם, ולא פירש אי זו המותרת ואי זו אסורה, ודע וראה שלא מסרם אלא לחכמים היודעים להבין על איזהו להטיל ההיתר ועל איזהו להטיל האיסור, והם יאמרו איזהו יום טוב על פי קידוש הראיה ואסור בכל מלאכה, ואי זו מלאכה מותרת דבר האבד, עכ"ל. מבואר לנו גדר זה, (ואף שרש"י הוסיף "איזהו יום טוב על פי קידוש הראיה", ולכאורה נראה שדווקא בדיני יום טוב הדין כן, הואיל ועיקר קביעת יום טוב נמסר ביד בית דין, ולא בשאר דברים, אבל כבר כתבו המפרשים כן גם בשאר עניינים , ראה תוס' יום טוב שביעית פ"ז מ"ג לגבי איסור סחורה, עיי"ש גם במשנה ד ואכ"מ). אכן לגבי חרש לא לכל הדעות דינו כמי שאינו בן דעת. ביבמות (קיב,ב) אמרה המשנה, חרש שנשא פקחת ופיקח שנא חרשת אם רצה להוציא יוציא ואם רצה לקיים יקיים, כשם שהוא כונס ברמיזה כך הוא מוציא ברמיזה. אומרת הגמ' (קיג,א), אמר רב חייא בר אשי אמר שמואל אשת חרש אין חייבים עליה אשם לוי, לימא מסייע ליה חמשה לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתם תרומה, ואלו הם חרש שוטה וקטן וכו', הוא דאמר כרבי אליעזר דתניא ר' יצחק אומר משום רבי אליעזר תרומת חרש לא תצא לחולין מפני שהוא ספק, אי סבירא ליה כרבי אליעזר אשם תלוי נמי ליחייב, בעינן חתיכה משתי חתיכות וליכא וכו', בעא רב אשי מאי טעמא דרבי אליעזר מיפשט פשיטא ליה דחרש דעתא קלישתא הוא ומיהו מספקא ליה אי דעתא צילותא וכו', ולעולם חדא דעתא הוא, או דלמא פשיטא ליה דדעתיה קלישתא ולאו דעתא צילותא הוא, והכא היינו טעמא כייון דעתים חלים עתים שוטה. מבוארת דעת רבי אליעזר שחולק על חכמים ולדעתו אין לפסוק על חרש שהוא בודאי לא בן דעת, אלא נשאר הדבר בספק. עיקר צדדי הספק הם, האם הנידון הוא משום שאין לנו ידיעה ברורה על איכות דעתו, למרות שברור שיש לו דעה מוגבלת בלבד, והשאלה היא האם איכות דעתו מספיקה שנוכל להכלילו בגדר בן דעת, או שהספק הוא על זמנים, שהחרש הוא עתים כך ועתים כך, ואחנו לא נדע אימתי דעתו נכונה ואיתי אינה נכונה. וזה אליבא דר' אליעזר שאין הלכה כמותו. עוד אפשר לפרש לפי מה שכתבנו, שבפשטות נראה שחכמים חולקים על ר' אליעזר על עצם המציאות, דהיינו אם לר' אליעזר יש ספק על דעתו של החרש אם היא צילותא, פשיטא לחכמים שאינה צילותא, ולדרך השניה בגמ' שיש עליו ספק עתים חלים עתים שוטה, סוברים חכמים שאין ספק, והוא בגדר דעה קלישתא ולא צילותא. אך יש לפרש לפי מה שדנו הפוסקים בדברי ר' אליעזר, אע"פ שאין הלכה, שגם לחכמים המציאות היא כמו לר' אליעזר, ואין מחלוקת במציאות. והואיל וראו חכמים שחרש דעתו קלושה וקשה לעמוד על דעה קלושה כזו אם היא מספיקה להיות בכלל בני דעת, וכן לספק על עתים חלים עתים שוטה, שאי אפשר להביא את הדברים לידי בירור, אבל בשאר בני אדם אפשר לראות את הזמן שהוא חלים ואת הזמן שהוא שוטה בלי ספקות, ולכן קבעו חכמים לפי הכוח בידם מן התורה שיש לשאול מהחרש את הגדר של בן דעת. בתוספתא (ריש תרומות) שנינו, רבי יהודה אומר חרש שתרם תרומתו תרומה, אמר רבי יהודה מעשה בבניו של רבי יוחנן בן גודגודא שהיו חרשים והיו כל טהרות של ירושלים נעשים על גבם, אמרו לו שם ראיה שהטהרות אין צריכות מחשבה ונעשות על גבי חרש שוטה וקטן, תרומה ומעשרות צריכים מחשבה. הר"ש (פ"א מתרומות מ"א) הביא את דברי ר' יהודה וכתב, דקסבר דעת חרש דעתא צילותא ולא דעתא קלישתא, עכ"ל. למדנו שנחלקו תנאם בהגדרת מצבו של חרש, משום שמצב שפיות דעתו הוא מאד גבולי, ר' יהודה נקט שאין ספק ומצב שפיות דעת כזה נחשב בן דעת, ר' אליעזר השאיר את ההגדרה בספק, וחכמים סברו שאינו בן דעת. לדרכנו מתפרש, לא משום אין מקום לספקות, ופשיטא שהוא בן דעת, ולהיפך מסברת ר' יהודה, אלא אדרבה, בגלל שיש ספקות שאי אפשר לעמוד עליהם, לכן הוא מוגדר כבן דעת, וכוח הקביעה הזה ניתן להם מהתורה. העולה מזה שגם אם לפי האמת אותו חרש הוא בן דעת, לא יהיה שינוי במעמדו. לכאורה נראה להוסיף, שלר' אליעזר שיש כמה ספקות בנושא כך גם איש להסתפק החרשים עצמם לא כולם שווים, כי כמו שיש להסתפק שעתים חלים עתים שוטה, כך יש להסתפק שמא חרש זה דעתו יותר צילותא מחרש אחר, וכל הספקות הללו נכללים בהגדרה שהוא ספק. (אציין לשון רבינו יצחק ב"ר מרדכי בתשובות כמי פרובינציא סי' נח עמ' 198, בדיון על סימני שוטה שכתב, וכן מצינו בחרש שלא הלכו בו חכמים אחרי קריצותיו ואחרי רמיזותיו ואחר כתב ידו לעניין גיטין, ואע"ג דחזינן ליה דחריף ודעתו נכונה ומיושבת לפי הנגלה מאותם רמיזות ומכתב ידו ומשאר מעשיו, עכ"ל. אלא שאין כוונתו לחרש שאינו שומע ואינו מדבר מלידתו, אלא שנעשה כן, הואיל וכפי הנראה הכוונה שם לגמ' בגיטין (עא,א). רבינו ירוחם (במישרים חלק חוה נתיב כב ח"ה) כתב, וכתב הרמ"ה פירוש חרש מי שדעתו צלולה ומבין ומשיג הדברים על בוריים אע"פ ש וחלושה קידושיה קידושין גמורים וכן גירושין, ואם דעתו משובשת שאינו משיג שום דבר על בוריו הרי זה בחזקת שוטה ואין קידושיו קידושין גמורים ואם קידש כשהוא בריא וגירש כשהוא בריא (...) ואין גירושיו גירושין, ואם עתים צלולה ועתים משובשת ולא ידעינן בעת הידוע שעומד ברשותו הוה ליה ספק, אבל אם אנו יודעים בודאי שאותו הזמן שעומד בריא והזמן שהוא וטה הרי באותו זמן שעומד בריא כל אוו הזמן נידון כמוהו, עכ"ל. כנראה מבואר בדברי הרמ"ה הללו חידוש, אבל איננו יכולים להבינו מפני שהדברים כתובים בצורה שאינה ברורה. (דברים אלו הובאו בספר אור הישר על פרשת הגט מקליווא, בתשובת הג"ר דוד מדסוויא, סי' כה, ועיי"ש שתיקן מעט מהשיבושים, מ"מ מבואר שם שדיבר על חרש מדבר, ולא על חרש גמור, ועל כן אינו שייך לענינינו. ע"ע שו"ת זיכרון יוסף סי' י). הפרי מגדים (פתיחה כוללת לאו"ח ח"ב אות ד) כתב, אבל אינו שומע ואינו מדבר, אפילו פיקח גדול לא מהני, דא"כ נתת דבריך ליעורים, ועיין שו"ת צמח צדק (סי' עז). אכן בתשובה זו (של ר' מנחם מנדל מניקלשבורג) כתב, על אשר שאל מעלת כבודו אותי שיש באתריה אחד שיודע במלאכת חייטים והוא פיקח גדול ומבין בטוב וכו', ומפני שהוא יודע בסדר התפילות להראות מתוך הסידור איזה הם תפילות של חול ואיזה של שבת וימים טובים, ומה שמוסיפים לומר לפי סדר המועדים ונושא ונותן עם כל אדם ויודע לחתום בחתימת ידו וכו'. תשובה, החייט הזה וכו' אלא חרש מקרי אע"פ שהוא פיקח ביותר אין לחלק בין החרשים וכו' וזה ראיתי בקרקא מחרש אחד שגם הוא היה חייט ופיקח גדול היה והיה סוחר עם מלבושים שעשה למכור וראיתיו כי הרבה פעמים היה תובע לאחרים לפני הבית דין ופעמים היה הוא הנתבע והיו הרבה מבני הקהילה שהיו מכירים ברמיזותיו כי פיקח גדול היה ובל היה מבין, ואפילו הכי היה מקדש על ידי אחר וכו', ובאמת קידושין אלו של חרש אינם קידושין גמורים מן התרה, ואם נתגרשה אחר כך מן פיקח צריכה גט ממנו. הסברא העולה מדברי הצמח צדק היא לכאורה כמו כתבתי, שאין לחלק בין החרשים. אבל לכאורה היה מקום לומר שכך נתקבלה ההלכה שחרש אינו בן דעת, כפי שנראית דעת החתם סופר (שו"ת אבהע"ז ח"ב סי' ב), ומ"מ הגדר הוא כמו כתב הצמח צדק, שהרי כך מצינו גם בקטן, שקבעה התורה שמי שהוא פחות מגיל י"ג שנה ויום אחד ולא הביא סימנים מוגדר כקטן ואין מעשיו כלום, אע"פ שהוא חכם מגדולים רבים, אך אין לחלק בין הקטנים. כך גם לעניין החרשים. אמנם אפשר היה לחלק ביניהם ולומר שחיסרון קטן הוא שאינו איש ולאו בדעת תליא מילתא, ועל כן גם אם הוא חכם מגדולים ממנו, לא יועילו מעשיו, אבל בחרש הפסול אינו פסול הגוף, אלא משום שאין לו דעת, ואם יהיה חרש בן דעת אין לפוסלו. אבל אין לומר כן משום שמצאנו שאף שפסול חרש נלמד מדרשת "איש" ולא קטן, אבל קבעו חכמים שפסולו וחסרונו של קטן הוא בגלל שאינו בן דעת. כך שנינו בגטין (כג,א), הכל כשרים להביא את הגט חוץ מחרש שוטה וקטן. שאלה הגמ', בשלמא חרש שוטה וקטן דלאו בני דיעה נינהו. פירש רש"י, וגבי שליחות איש בעינן ולא קטן, דשליחות נפקא לן (קידושין מב,א) מ"ויקחו להם איש שה לבית אבות", אחד לוקח לכולם, עכ"ל. מבואר שמהמיעוט "איש" ממעטים כל מי שאינו בן דעת, ולא אומרים שרק קטן נתמעט מאיש בגלל שאינו איש, ולא תלוי הדבר בדעה, וזה לא שייך לחרש ושוטה, אלא ודאי מ"איש" נתמעט מי שאינו בן דעת, משמע שאיש בעינן משום שצריכים בן דעת, וכל מי שאינו בן דעת יוצא מהכלל. למדנו איפוא שנאמרה כאן הלכה שחרש אינו בן דעת, אע"פ שיש ביניהם בני דעת, אין לחלק, כפי שמצאנו קטנים שהם בני דעת, ובכל זאת נתמעטו מ"איש" למעט מי שאינו בן דעת. משמע שבכל מקום שנאמר "איש" משמעו למעט את אלו שאינם בני דעת. על כן תמה הפסקי הלכו יד דוד (הל' אישות פ"ב אות רנא, דף פב,ד מדפיו) על שיטת התוס' ביבמות (קד,ב) שחרש פסול לחליצה משום שאינו ב"אמר", ומדוע צריכים לימוד זה הרי כתוב שם "איש", ובכל מקום שנאמר איש הביאור הוא שצריך בן דעת, ולא סתם חסרון גדלות, א"כ גם החרש בכלל. על כן נקט הפסקי הלכות ששיטת הרמב"ם עיקרית, שגם חרש נתמעט משום שאינו בן דעת, כמו קטן. אלא שהוא עצמו הביא את הירושלמי (ריש תרומות) שמשמע בו כשיטת התוס', שנתמעט קטן מהפרשת תרומות מהפסוק "איש" ולא קטן, ואילו חרש ושוטה נתמעטו מ"כל אשר ידבנו לבו", פרט לאלו שאין להם כוונה. מפורש בירושלמי שחרש ושוטה לא נתמעטו מ"איש", ולא כשיטת רש"י. הקובץ שיעורים (גיטין אות טז) הסתפק בדברי רש"י האם משמעות איש היא שיהיה בן דעת, ומי שאינו בן דעת אינו קרוי איש, או שגם חרש ושוטה קרויים איש, ואיש ממעט רק קטן. חרש ושוטה נלמד פסולם בבמה מצינו מקטן.וכתב שם ראיה מיבמות שחרש פסול לחליה לא משום שאינו איש, משמע שנקרא איש. אך בפשטות לא הבנתי כוונתו, איך אפשר ללמוד לפוסלו בבמה מצינו, כיוון שנאמר שם איש שמשמעו גדול ותו לא, איך אפשר לומר שהכוונה היא לבן דעת. בשלמא אם בכל מקום איש פירושו בן דעת ניחא, אבל לומר שמצינו במקומות אחרים פשוטו כמשמעו גדול ותו לא, מנין לנו להשוות אליו גדול שאינו בן דעת. לאידך גיסא אפשר לדון, כי יש לתמוה מדוע הוצרך רש"י בגיטין ללמוד פסולו מאיש, מדוע הדבר אינו פשוט מסברא שמעשיו של חסר דעה אינם כלום. אך צריכים לומר שאכן ישנם קטנים וחרשים בני דעת, ואין לפוסלם מכוח סברא דעלמא, והתנא סתמא נקט שקטן וחרש פסולים, משמע שנלמדו מפסוק. כן מבואר באליהו רבא ובתפארת יעקב בגטין שם. לפי זה נראה שהפסוק מדבר על קטן וחרש, ואכן לא צריכים פסוק לפסול שוטה, שבודאי אין במעשיו כלום. כמו כן קטן וחרש שאינם בני דעת אכן פסולים מסברא, וכל הדרשה היא לקטן וחרש שיש להם דעת ופסולים מגזירת הכתוב. מעתה הלימוד של חרש וקטן הוא כך, קטן הוא דבר מוגדר וחרש הוא דבר מוגדר, אין ורך בהם בבדיקות ובחינות, אלא זו מציאות פשוטה, קטן שאינו בן י"ג שנים ואין לו סימנים, וחרש שאינו שומע ואינו מדבר, ובשניהם קיימת בעיה של הבחנה מדויקת של בני דעת, היינו כך, להבדיל מסתם בני אדם שהם בני דעת. ואם באנו להחליט על אדם שאינו בן דעת ולהוציאו מהכלל, עלינו הראיה, וזה על פי הסימנים שמסרו לנו חז"ל, שקובעים שאדם זה יצא מהכלל ושם שוטה עליו לכל דיני התורה, ואילו חרש וקטן מצבם הפוך, הגדר היסודי הוא שאין בהם דת, וכדי להחליט שהוא בן דעת הוא טעון בדיקה ובחינה, והוא יהיה יוצא מהכלל. על זה אנו רואים שהתורה לא רצתה שנעשה כן בקטן, אלא קבעה בפסקנות "איש" ולא קטן, אע"פ שהוא חריף וחכם. מעתה יש ללמוד שגם על חרש סגרה התורה את הדלת, שיש לנו להחליט ולהוציא את כל החרשים ממכלול מערכת החובות והזכויות שיש לבן דעת בלבד. מעתה אין צורך לומר שיש כאן לימוד של במה מצינו, כפי שנקט ר' אלחנן, כי כאשר בתורה נאמר איש שמשמעו גדול ותו לא אי אפשר ללמוד עוד. לדברינו ביאור העניין הוא, שבודאי על כל דבר שצריכים דעת העושה כקניינים וקידושין, לא צריכים דרשת חז"ל, שהרי מי שאין לו דעת לא שייך בזה. גם על תרי"ג מצוות שהוא עניין מושכל שציוותה התורה לבני דעת, ברור שלא צרכים מיעוט לפטור את השוטה מחיוב זה. והשוטה שהוא היוצא מהכלל צריך בדיקה ובחינה על ידי ימנים כדי להוציאו מהכלל. לאידך גיסא גם קטן לא מופקע מתורת קניינים וקידושין ומחויב במצות, אלא יש לבחון אם אינו יוצא מהכלל שיש לו דעת, ואז הוא כשאר בני דעת. קבעה הורה איש ולא קטן, ולמדנו הגדרת התורה שכל מי שלפי מינו הוא מרובו הגדול שאינם בני דעת הרי כולם נחשבים כך, וממילא כאשר ראו חז"ל א המציאו בחרש שאינם בני דעת, אע"פ שגם להם היה ידוע שיש בהם בני דעת, הרי ראינו הגדת התורה מקטן, שאין רצון התורה להוציאו מהכלל, על כן גם חז"ל לא הוציאו מהכלל את החרשים בני דעת. כאמור בראשית דברינו גדולי הפוסקים דנו גבי חרשים שלמדו בבתי ספר מיוחדים, ויש להם מיומנויות להשתמש באופני תקורת מגוונים עם סביבתם, הם משתלבים בין שאר האנשים בתורה בעבודה ובמלאכה, כאחד האדם, ונשאלה השאלה כיצד לדון בדינם, האם כשמקדשים אישה הקידושין חלים מדאוריתא או מדרבנן. בשו"ת דברי חיים (מצאנז אבהע"ז ח"ב סי' עב) עסק בנושא והביא את דברי הפרי מגדים, ודעתו נוטה שאכן קידושיו חלים מדין תורה. (יש לציין שגם בשו"ת בית שלמה או"ח סי' צה ובשו"ת מהרש"ם ח"ב סי' קמ שדנו בחיובם במצוות ובקידושין, גם דעתם נוטה כהדברי חיים). אבל בשו"ת מהר"ם שיק (אבהע"ז סי' עט אות א) היא את דברי הצמח צדק שהבאנו, וסייע לדבריו מהגמ' בגטין (עא,ב) שאומרת שאם נתחרש הבעל או נשתטה לא יוציא עולמית, ואף שדעתו ברורה כבעבר. וכתב שם, והטעם כמו שכתבנו בקטן (גטין פט,ב) דעדיין לא הגיע לפלגות ראובן וכו', ועיי"ש ברא"ש בשם רבינו חננאל דמשמע דאפשר דהו בר דעת אלא שאין אנו יכולים להבחין זה, וכן איכא למימר בחרש. שיטה זו היא כפי שכתבנו לעיל, שמכיוון שאי אפשר להבחין, לכן דינו כקטן, שייתכן שהוא בן דעת, אך איננו יכולים להבחין בכך. ומוסיף המהר"ם שיק שם ומבאר שישנם שני עניינים, רצון וכוונה, הרצון הוא על עיקרו ומהותו של המעשה, וכל השלכותיו ותוצאותיו, וזה צריך בכל קניין ומעשה, וקטן וחרש הופקעו מגדר זה (ע"ע מחשבת הקודש ח"א סי' ו, ושו"ת אהל משה לרא"מ הורביץ סי' קמג). בשו"ת הלכות קטנות (למהר"י חגיז ח"ב סי' לח), בדיונו על מעמד חרש שוטה וקטן לכמה הלכות כתב, ומדברי רש"י יש לחלק בין חרש לשוטה דלית ליה דעת כלל, אבל חרש דעתא קלישתא אית ליה כדאיתא ביבמות (קיג,א), וכפי הנודע חרש אין לו גרעון אלא חוש השמע, ומפני שאינו שומע ואינו לומד מבני אדם ומצינו חרשים פקחים עד מאד, וכאן היה חרש אחד כהן הוה חייט גדול שבעיר והיה לוקח סידור בשעת התפילה ונושא כפיו והיה קל ללמדו לה וכו', וקשה הדבר למה נחשב כבהמה, דאטו משום דעתא קלישתא לא יקרא אדם. אכן הפרי מגדים והצמח צדק למדו שאין חילוק בין חרש פקח לחרש שוטה בעניין זה. בשו"ת חתם סופר (אבהע"ז ח"ב סי' ב) דן בגדרי שוטה, ובתוך הדברים בתשובה חשובה זו כתב, גרסינן פ"ק דחגיגה (ג,ב), תנו רבנן איזהו שוטה וכו', היוצא יחידי בלילה והלן בבית הקברות והמקרע כסותו, והנה יש לעיין מה גדר נתנו בשוטה, הלא אפילו חרש פטור מהמצוות והעונשים וכו', והכל משום שאין בו דעה, וידוע הוא כי החרש אין בו אחת מכל אלו המנויים כאן, ואפילו הכי הואיל ואין דעתו שלימה ממועט הוא מכל האמור, ומכל שכן מי שדעתו פחותה מן החרש כמו רוב הפתאים, וא"כ מאי טעמא נתנו חז"ל גדר איזהו שוטה, ויותר מזה יש לתמוה למה מנו חכמים בכל מקום חרש ושוטה, ואפשר וקרוב לודאי שכך היא הלכה למשה מסיני, וקשה כיוון דתני חרש ומכל שכן הגרוע ממנו בדעת למה הדר תני שוטה, בשלמא קטן לא קשה מידי דקטן מחרש ושוטה לא אתיא משום שאינו איש וכו', אבל בחרש ושוטה קשה, ועיין מה שכתב תוס' (גטין כב,ב, ד"ה והא לאו בני דעה נינהו) דשוטה גרע מחרש, דלגבי חרש הוי מועיל גדול מלמדו וכו', מה שאין כן שוטה. והנראה לעניות דעתי בזה דודאי כל מי שאין שכלו צלול שיהיה לו לכל הפחות דעתא צילותא, אע"פ עושה שום מעשה שטות רק הוא בשב ואל תעשה, אבל מ"מ אינו מבין הדברים הסותרים הרי הוא פסול מן התורה לכל מילי, והרי זה בכלל חרש שמנו חז"ל בכל מקום שפסלו מטעם הנ"ל, ומכל שכן הפתאים הגרועים מן החרש, ואמנם אין פסולים אלא משום שחסרים דעה, ולא שנתווסף להם שום שיגעון וטרוף הדעת כלל, ומשום הכי כשמרגישים בהם שום דעתא צילותא מועיל וכל מעשיהם כמעשה הפקחים, ומשום הכי הוי סבירא ליה לר"א דמביאים אשם תלוי על קידושי חרש וכו', ורבנן נמי דפליגי הינו משום דסבירא ליה דאין ספק כלל דשום חרש אין לו דעתא צילותא, אבל אין הכי נמי כל פתי שנשאר לו עדיין דעתא צילותא הרי הוא כפיקח, ואפילו חרש שיכול לדבר מתוך הכתב סבירא ליה לרב בגטין (עא,א) דהוי כפקח גמור משום דסבירא ליה דלזה הוי דעתא צילותא. מדברי החתם סופר למדנו שביאר שהגדר בחרש שדינו כשוטה אע"פ שאין לו אף אחד מסימני השוטה, וגם דעתו צלולה יותר מהשוטה והפתי, ולפיכך כתב לחדש שהוא הלכה למשה מסיני, אך זהו חידוש גדול, ולשון רש"י אינו מורה כן, שהרי כתב "דהכי קים להו לחכמים". על פי דברינו נראה שלא צריכים לחדש שזו הלכה למשה מסיני. גם מה שכתב החתם סופר שכוון שנאמר חרש מדוע צריכי לחזור ולהזכיר שוטה, שהוא גרוע ממנו, לפי מה שכתבנו מבואר שיש צורך גם בחרש וגם בשוטה, כי סתם בני אדם גדולים הם בני דעת, כדי שנוציא את האיש מן הכלל ונקבע שהוא שוטה צריכים סימנים מוגדרים, או לשיטת ראשונים אחרים לאו דווקא אותם סימנים המפורשים בגמ', אלא גדרים נוספים כפי שייראה לדיין (ראה באריכות בשו"ת אור הישר מתשובות גדולי דורו, ובספר משפטי הדעת להגרמ"מ פרבשטיין), אבל מצבו של חרש הוא לאידך גיסא, מפני שאין לו קשר עם העולם הסובב אותו, סתמו אינו בדעה צלולה, ובגלל הקושי לברר את שיעור דעתו, אע"פ שייתכן שהוא יוצא מהכלל ודעתו מיושבת, קבעו חכמים שחרש בכלל אלו שאינם בני דעת, וכך למדנו מקטן, שקבעה התורה שאינו בתורת בן דעת, אע"פ שראינו קטנים שדעתם צלולה וברורה. עוד יש לומר, גם בעניין שוטה יש שתי הבחנות, יש פסול שוטה בגברא, שחל על האדם עצמו שם שוטה שהוא מופקע מתורה ומצוות וקניינים, ויש שאינו מופקע בעצם אישיותו אלא שהוא עושה מעשי שטות, ומעשים שנעשים בשטות אין להם תוקף לא לעניין מצוות ולא לעניין קניינים, אע"פ שהוא בר חיובא. לעניין פקח ונתחרש, בגטין (עא,א) שנינו, אמר רבן שמעון בן גמליאל במה דברים אמורים בחרש מעיקרו, אבל קח ונתחרש הוא כותב והם חותמים. פירש רש"י שלחרש מעיקרו אין כתב של בן דעת, שלא הייתה לו דעה צלולה מימיו, אבל פקח שלמד לכתוב מדעת צלולה הוא כותב גט ואחרים חותמים. בתוספתא תרומות (פ"א ה"א) שנינו, רבן שמעון בן גמליאל אומר איזה הוא חרש כל שהיה חרש מתחילתו, אבל פקח ונתחרש הוא כותב והם מקיימים על ידיו. (ראה גם ירושלמי תרומות שם וגטין פ"ז ה"א). בפשטות לדעת רבן שמעון בן גמליאל לא נאמר שחרש אינו בן דעת אלא בחרש מעיקרו. אבל בבבלי מפורש שגם פקח ונתחרש נחשב בכלל שאינם בני דעת (ראה יבמות קיב,ב וגטין כג,ב ועוד). הרמב"ם בפירוש המשנה (תרומות פ"א מ"ב) כתב, ודע שאם נתחרש האדם אחרי שהיה שומע או נאלם אחרי שהיה מדבר הרי זה לא יתרום לכתחילה, עכ"ל (כן לגירסת הר"י קאפח, בדפוסים נרשם "מותר לו לתרום", תמה בתוס' רע"ק שלכתחילה אינו יכול לתרום כיוון שצריך לברך, וכן במשנה אחרונה, ראה ברדב"ז על הרמב"ם פ"ד מהל' תרומות ה"ד). לפני כן כתב הרמב"ם שם, חרש בלשוננו הוא שאינו שומע וקראו חכמים ע"ה למי שלא שומע ולא מדבר חרש לפי שסיבת האלמות היא חרשות שפגע בה הילד במעי אימו וגורמת לו שלא ישמע איך מדברים, עכ"ל. בפירוש הרע"ב שם כתב, שאינו שומע ואינו מדבר, שנולד חרש ממעי אימו, וכיוון שלא שמע מעולם מה שמדברים לו אי אפשר לו שידבר, עכ"ל. מלשונות אלו אפשר להבין שהפסול בחרש הוא רק בחרש מלידה, וכך סבר רשב"ג, אבל לחכמים גם פקח ונתחרש אינו בכלל בן דעת. בפרי מגדים (פתיחה כוללת שם אותיות ד-ה) נקט שאכן פקח ונתחרש אין זה ודאי שאינו בכלל בני דעת, אלא ספק. בפתיחה לספר מלאכת חרש נחלק עליו, והסכים עימו השואל ומשיב בהסכמתו לספר. ראה שם גם במכתב השדי חמד (אסיפת דינים מערכת אות ח סי' קג), כן כתב גם בשו"ת מהר"ם שיק שם, והביא מהש"ך ביור"ד כן, אבל אין הטעם ברור, כי על פי הסברא שכתבו הרמב"ם והרע"ב מסתבר שאינו אלא ספק. אכן אולי אפשר היה לומר, שאולי גם פקח ונתחרש יסוד פסולו והפקעתו מתורת בן דעת הוא על פי קביעת חז"ל, שהרי גם חרש גמור, הוא לא מופקע מדעת לגמרי כמו שוטה, ויש ביניהם מי שדעתם צלולה ונכונה, וגם עתים כך עתים כך, ובכל זאת בגלל קשיי תקשורת איתו קבעו חז"ל שאינו בן דעת, כך גם בחרש שאינו מלידה, אע"פ שאצלו הדעת נוטה יותר שהוא פקח, כיוון שמידי ספק לא יצאנו, כמו שנקט הפרי מגדים, וגם אי אפשר לעמוד על טיבו באופן ברור, לא פלוג חכמים וקבעו שאינו בכלל בן דעת (ראה מנחות צג,א, וגטין כב,ב, שאמרה הגמ', והא לאו בני דעת נינהו). בגמרא בבבא בתרא (קכח,א) מצאנו, היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה פקח ונתחרש וכו'. פירש רשב"ם, ונתחרש מחמת חולי היינו נמי נשתטה דחרש דומיא דשוטה, אי נמי נשתתק מחמת חולי והתורה אמרה "מפיהם" לא מפי כתבם, וראשון נראה בעיני עיקר, דאי בנשתתק מיירי פשיטא כיוון דאינו יכול להעיד בפיו אין עדותו עדות ולא הוה ליה למיתניה בהדי הנך שיכולים להעיד אלא שפסולים מחמת דבר אחר, והאי לאו פסול עדות אית ביה, אלא שאין בו כוח להעיד, עכ"ל. לפירוש הרשב"ם הראשון מבואר גם בסוגיא שנתחרש הוי שוטה, אבל מה שלמד הרשב"ם לפירוש זה לכאורה תמוה, שהרי גם אם נתחרש דהיינו נשתטה, הוא גם אלם, דאם לא נתאלם הרי אינו שוטה, ורק חרש ואלם הוא שוטה, א"כ ממילא אינו יכול להעיד, כמו בפירוש השני שמשום כך דחה אותו הרשב"ם, וצ"ע.
