חובת הפרשת חלה

שליחות להפרשת חלה עובדא הוה, באחת המאפיות העומדות תחת השגחת הרבנות המקומית לענין הפרשת חלה כדת וכדין, ושלומי אמוני ישראל אוכלים ממיני המאפה שלה ללא כל חשש ופקפוק. כאשר הגיע המשגיח להפריש חלה, חרה אפו של בעל המאפיה ולא הרשה לו להפריש חלה. המשגיח לא שם לב לחרון אפו ולסירובו של בעל המאפיה, והפריש חלה ללא רשותו, מתוך חשש שתצא מכשלה גדולה לרבים שיאכלו מעיסה שלא הורמה חלתה, טרם תהיה אפשרות ביד הרבנות לפרסם שהוסרה ההשגחה, ושאלתו בפיו האם שפיר עבד וחיילא הפרשה דידיה אם לאו. בהלכה זו יש לברר כמה נקודות, הואיל והמשגיח הוא שלוחו של בעל המאפיה על הפרשת חלה, יש לדון מה גדר שליחות זו, ואיך היא חלה, והאם הוי ממש שליח או מדין זכין לאדם. וממילא האם יש בזה ביטול שליחות במה שלא הרשה לו להפריש החלה, ואם אין כאן ביטול שליחות, האם יוכל השליח לפעול בניגוד לרצון משלחו. והאם שייך לומר שמדין זכין לאדם אפשר להפריש אע"פ שבטלה השליחות. ואולי יש מקום לומר שכעסו העכשוי אינו נחשב כאי הסכמה, שהרי בודאי רצונו בכשרות המאפיה שהיא פרנסתו,ובלי הכשר הרבנות הפסדו מרובה, ולכן לעולם יש כאן רצון בעה"ב. ראשית דבר יש להסתפק מהו גדר שליחותו של המשגיח המפריש את החלה,שהרי המציאות היא שבעל המאפיה לא ממנה את המשגיח בכל פעם שיש לפני ועיסה מגולגלת שיפריש חלה, אלא זה מינוי קבוע לכל השנה או לכל החדש,הכל לפי תנאי העסקתו שם, נמצא אפוא שהשליח מתמנה לתפקידו לפני שישכלל האפשרות להפריש חלה, ואכתי זה גופא בעי לעיוני, האם אפשר למנותשליח לפני שאפשר לעשות את הדבר עליו קיבל את מינוי שליחותו. מקור נידון זה הוא במסכת נזיר (יא,ב-יב,ב), א"ר יצחק בר יוסףאמר רבי יוחנן האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם ומת השליח אסור בכלהנשים שבעולם חזקה שליח עושה שליחותו וכיוון דלא פריש ליה הא לא ידעהי ניהו קדיש ליה כו'. אמר רבא ומודה רבי יוחנן באשה שאין לה לא בתולא בת בת וכו', ואע"פ שהיתה לה אחות ונתגרשה לאחר מכאן דההיא שריא,מאי טעמא דבההיא שעתא דקאמר ליה הוה נסיבא לגברא, כי משוי שליחבמילתא דקיימא קמיה, במילתא דלא קיימא קמיה לא מישוי שליח, תנןהריני נזיר כו', אמרי לא משוי איניש שליח אלא במילתא דמצי עביד השתא במילתא דלא מצי עביד ליה השתא לא מישוי שליח, ובתוס' שם (יב,א, ד"המ"ט) כתב, לא מצי לשווייה שליח לקדש לו אף כשתתגרש, ואף קדשה השליחאינה מקודשת, עכ"ל. וברא"ש שם כתב, ואפ"ה לא הוי שלוחו אפי' אם פירשלו דפירוש דכל מילתא דלא מצי איהו למעבד השתא שאם היה אומר לה הריאת מקודשת לי לאחר שיגרשך בעלך לא הויא מקודשת דאין אדם מקנה דברשלא בא לעולם, הילכך אי אמר נמי לשלוחו קדשנה לי לאחר שתתגרש לא הוישלוחו, עכ"ל. ובתוס' שם תמה, וא"ת והא מעשים בכל יום שהאשה אומרת לחברתה לושילי קמח והפרישי חלה בעבורי וגם תלמידים של בית רבן אומרים כן, ואיךנעשה שליח בדבר הזה, הא בשעה שעושה אותה שליחות לא היתה יכולה בעצמהלהפריש חלה מקמח זה, שאינו בר חיובא, שאין מפרישים חלה מקמח. ואומרר"ת דיש בידה להביא עיסה מגולגלת ולומר עיסה זו תהא חלה על קמחלכשיהיה נילוש, ודברים שבידה קיימים דאף זה דבר שלא בא לעולם, כיווןשבידה ללוש ולגלגל העיסה קרוי שפיר בא לעולם, כיוון שבידה לעשות,כדאמר בפרק האומר (קידושין סב,ב), פירות ערוגה זו תלושה יהא תרומהעל פירות ערוגה זו מחוברת לכשיתלשו, ונתלשו דבריו קיימין, דכל שבידולעשות לאו כמחוסר מעשה דמי ובידו לתולשם. עכ"ל. ומבואר מדברי התוס' בשם ר"ת דהואיל ובידו של בעה"ב להפריש חלהעל קמח שיחול כשתהא עיסה, על כן אפשר לעשות שליח כבר מעכשיו. אמנםחזר התוס' וכתב, ומ"מ בהאי טעמא לחודא לא סגי לן למימר דמצי למיעבדשליח כאן כיוון דבידו ללוש ולגלגל, מדאמר בפרק רבן גמליאל (יבמותכב,א) האומר לחבירו כתוב גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה ה"ז גט, מפנישבידו לגרשה מיהא אם ירצה, ובעי התם ליבמתו מהו, ומאי קא מבעיא ליה,והא בידו לבא עליה ולגרשה, אלא ודאי כיוון דהשתא לא מצי לגרשה, לאמצי מישוי שליח, כיוון דמחוסר מעשה לבא עליה, הכא נמי כיוון דהשתאאיהו לא מצי להפריש, אינו קרוי בידו מה שבידו ללוש ולגלגל לענין זהשיכול לעשות שליח, כיוון דמחוסר לישה וגלגול, עכ"ל תוס'. ובפשטות כוונת התוס' לסתור טעמו של ר"ת, ולהוכיח מהסוגיא ביבמותשמה שהדבר בידו לא מהני למנות עתה שליח על מה שאי אפשר שיחול היום,ולא קשיא להו מה החילוק בין הפרשת תרומה על מחובר הואיל ובידולתלוש, ובין כתיבת גט ליבמה דהוי נמי בידו לכנוס. דלהתוס' החילוקהוא בין עצם המעשה אצל הבעלים, או אם הוא בשליחות, כלומר, דאע"פשאפשר להפריש תרומה על דבשלב"ל באופן שהוא בידו, מ"מ שליח לא מצימישוי. וכן מאי דקאמר התם בכתיבת גט ליבמה שאי אפשר אע"פ שהוא בידו,היינו טעמא משום שאמר לסופר לכתוב דהיינו ע"י שליח, ולעולם הוא עצמויכול לכתוב את הגט. נמצא אפוא שמסקנת התוס' שא"א לעשות שליח על דברשלא בא לעולם אע"פ שהוא בידו, והוא בעצמו יכול לעשות אותו המעשהמטעמא דבידו. ואכן צריך להבין מה החילוק בין האדם עצמו ובין שלוחו,ומדוע האדם עצמו יכול לתרום ולהפריש על דבשלב"ל, ואילו שלוחו איאפשר לו לעשות כן, והכלל הוא רק דכל מאי דאיהו לא מצי מישוי שליחנמי לא מצי משוי, אבל מה דאיהו מצי מישוי, לא מצינו שלא יוכל לעשותשליח, וצריך ביאור. ובתוס' רבינו טודרוס בשיטת הקדמונים נזיר שם הביא בשם ר"ת שלמדמשמעתין שאין אפשרות למנות שליח כאשר העיסה עדיין לא נתגלגלה. ובשםאחרים כתב שהחילוק הוא דהתם איכא בידו. והביא ראיה מהגמ' בבבא מציעא(כב,א), אמר לשלוחו צא ולקוט תאנים ותרום והלך ולקט ותרם וכו' וקתניתרומתו תרומה, אע"ג דאיהו לא מצי עביד דאין תורמים במחובר לקרקע,הואיל שבידו ללקט משוי שליח, עכ"ל. והיינו שמפורש התם שהשליח נתמנהלשליחותו להפרשת תרומה כאשר הפירות היו עדיין מחוברים לקרקע ואינםבני הפרשת תרומה, ומ"מ חלה השליחות, ובהכרח הטעם משום שבידו ללקוטהיום מן המחובר ולהפריש. וזה סותר לדברי התוס'. דמלבד מה שהתוס'הביא בשם ר"ת שאפשר למנות שליח על עיסה שעדיין לא נתגלגלה, ואילורבינו טודרוס הביא בשם ר"ת איפכא. מבואר בדבריו עוד, דלא כמו שכתבהתוס' דבשליחות לא מהני מה שבידו למינוי השתא כשעדיין א"א לעשות,אלא יש ראיה מפורשת שאפשר למנות שליח על פירות מחוברים, להפריש מהםתרומה, הואיל ובידו לתולשם. והתוס' הביא ראיה רק על יכולתו שלהבעלים להפריש עכשיו על פירות מחוברים, והכא חזינן הוכחה שגם שליחמצי מישוי מהאי טעמא גופא. ולכאורה נראה שלפ"ז גם השליח יכול להפרישמעתה לכשיתלשו דומיא דבעה"ב, ומדוע לחלק ביניהם, דכיוון שבעל הביתיכול לעשות, אף השליח יכול לעשות כן. ובחידושי רבינו פרץ הכהן שבשיטת הקדמונים בנזיר שם הביא בשםאביו (רבינו יצחק בן הרב ר' יהודה הכהן מנווארקה, הקדמת המו"ל שםעמ' י-יא) כפי שהוא לפנינו בתוס' בשם ר"ת, וכן מה שהשיב עליו בתוס'מפרק רבן גמליאל דלא אהני הך בידו לענין שוויי שליח. אבל רבינו פרץעצמו הביא בשם ר"ת כפי שהביא בשמו רבינו טודרוס שא"א למנות שליח.ובשם רבינו יוסף מאורליינש כתב דהואיל ובידו לקנות עיסה ולהפרישממנה חלה, שפיר מצי מישווי שליח, והביא ההוכחה מההיא דבבא מציעאבאמר לשלוחו וכו'. והנה יש לעיין מהי מהות בידו שפירשו הראשונים, דהתוס' כתב בשםר"ת שיכול להביא עיסה מגולגלת ולהפריש על הקמח לכשיהא עיסה, והר"ימאורלינש כתב הואיל ובידו לקנות עיסה, וכן הוא בשטמ"ק שם בשם תוספיהרא"ש, אך לא מובן לי מה צריך לכל זה, דלכאורה מה שהוצרכו לזה הואמשום שרק בכהאי גוונא יוכלו להפריש חלה על הקמח כאשר יהא עיסה, וזהכפי הדמיון שהביאו מהגמ' בקידושין, פירות ערוגה זו תלושים יהיותרומה על פירות ערוגה זו מחוברים, והיינו שהפירות שעליהם חלההתרומה, צריכים להיות ראויים עכשיו. אבל באמת הרי אין כל סברא לחלקבזה, דהואיל והטעם הוא משום שבידו לתלוש את הפירות, א"כ מהאי טעמאגופא אפשר גם לתרום מפירות מחוברים על פירות מחוברים, שתחול התרומהלאחר תלישתם של כל הפירות. וכוונתי בזה לדברי הגר"א בביאורו ליו"ד (סי' שכז סק"א) על האמורבשו"ע שם, המפריש חלתו קמח אינה חלה כו', ודוקא באומר שיחול עליה שםחלה בעודו קמח, אבל המפריש קמח ואומר כשתיעשה עיסה יחול עליה שם חלהדבריו קיימים. כתב הגר"א, עיין באר הגולה כו', וה"ה כאן שבידו ללושוכן הוא בתוספות דנזיר יב,א, ד"ה באשה, ומשני כי מישוי כו', ואומרר"ת דיש בידה כו', כדאמרינן וכו', ואף שמדברי התוס' משמע דוקא מעיסהמגולגלת תוכל להפריש משלה או משל חברתה אבל לא מקמח עצמו וכמש"שפירות ערוגה כו' ואלא כו', ולא היא דכן אמר שם ג"כ פירות ערוגה זומחוברת כו' ולאו דוקא על ערוגה זו תלושה דה"ה על מחוברת אחרת או עלעצמה, מדפריך שם איתיביה האומר כו' מתקיף כו' ואלא כו', אלא לישנאדמתני' נקיט, וכן תוס' נקטו לישנא דגמ', ועיין סעיף ב', עכ"ל הגר"א. ולכאורה מפורש כדברינו, ונמצא אפוא שלפי האמת סגי במה שבידו לתלוש הפירות עכשיו, וכן מה שבידו ללוש עתה את הקמח ולגלגל עיסה,והתוס' נקט כלשון המשנה, וכמו שפירש הגר"א. וראה גם בחידושי רע"קאיגר (יו"ד סי' שכח) שכתב שמהני גם מחוברים על מחוברים, אבל הביתמאיר שם (סי' שכז) לא פשיטא ליה כן, עיי"ש. (וראה גם בחי' הגרע"אהשלם על קידושין סב,א, ותועפות ראם על היראים סי' קמח אות סז,ויובאו דבריו להלן, וע"ע בחדרי דעה יו"ד סי' שכז ס"א. וראה גםבתשובות חת"ס אה"ע ח"א סי' יא שדעתו כהבית מאיר, עיי"ש). והנה בחידושי רבינו פרץ הכהן כתב על דברי ה"ר יוסף מאורליינש,ואין נראה לי לשונם, דלפי מה שפירשו שהביאו ראיה מתרומה הואיל ובידוללקוט, נאמר כמו כן הכא דבידו ללוש, ולמה נצטרך לטעם דבידו לקנותעיסה, אלא לא דמי להתם דמחוסר לישה למחוסר לקיטה שהתורם הוא הלוקטאבל המפריש אינו לש העיסה. אלא נראה יותר פירוש הקונטרס שפירש דבידולקנות עיסה מגולגלת ולהפריש ממנה חלה לאחר שנתגלגלה, דבכה"ג אמרינןבפרק האומר בקידושין פירות ערוגה זו תלושים יהיו תרומה על פירותערוגה זו מחוברים לכשיתלשו ונתלשו דבריו קיימים, דכל שבידו לאוכמחוסר מעשה דמי, ויש לדמות המפריש חלה על עיסה שלו למפריש תרומהפירות תלושים על מחוברים, עכ"ל. וביאור הדברים נראה, דהנה מבואר בגמ' שמינוי שליחות על כל דברשהוא, צריך שתהיה אפשרות לעשות את אותו הדבר בעת המינוי, ומעתה ישלהתבונן, מיהו זה שצריך להיות ראוי לכך, המשלח או השליח, ואכן זוהיבאמת כוונת רבינו פרץ הכהן, דהר"י מאורליינש הביא ראיה מהאומרלשלוחו שילקוט הפירות ויפריש מהם תרומה, נמצא שגם הבעה"ב המשלח וגםהשליח בידם לתרום עתה הואיל ובידם לתלוש, וא"כ אי אפשר להביא ראיהלנידון של ר"ת, שהשליח אינו מתמנה אלא להפרשת חלה ולא לגלגול עיסה,וא"כ רק בידו של המשלח להפריש עתה ולא בידו של השליח, ולזה קאמרדהבידו הוא גם אצל השליח, כיוון שיכול להפריש חלה מעיסה שלו על שלהמשלח, וזה בידו לעשות עכשיו, כלומר, להפריש עתה מהעיסה על הקמחולכשיתגלגל, דומיא דמפריש עתה פירות תלושים על פירות מחובריםלכשיתלשו. ולפי המבואר מדברי הגר"א, גם בזה אין צורך אלא עדיפאמיניה אמרינן, דמפריש עכשיו קמח על קמח כאשר יהיו הכל עיסה, כיווןשבידו לגלגל עכשיו, וכמו מחוברים על מחוברים. ועפ"י האמור יבוארו גם דברי התוס' שלפנינו, דהנה הרי התוס'הוכיח מהך דרבן גמליאל שאי אפשר למנות שליח אע"ג דהוי בידו, כל שעתהאי אפשר שיגרשנה, ואכתי תיקשי הא דמפורש בגמ' שאומר לשליח ללקוטולתרום, וא"כ סתרי סוגיות הללו אהדדי. ברם לפי הנתבאר אין כל קושיא,דבודאי כו"ע מודים דכל שהוא בידו בין אצל המשלח ובין אצל השליחדשפיר מצי מישוי שליח, וזה הוא הדין בלקוט ותרום, אבל הכא הריהנידון הוא שהוא שליח רק להפרשת החלה ולא לגלגול העיסה, ועל כך הביאהתוס' מהך דפרק רבן גמליאל שאי אפשר למנות שליח על כתיבת הגט, ואע"פשאצל המשלח הוי בידו, דהיבם יכול לכונסה ואח"כ לגרשה, מ"מ הרי אצלהשליח ליכא בידו, ולכן אינו יכול לעשות שליח. והנה הרמב"ם (פ"ט מהל' אישות ה"ו) כתב, ואין אדם עושה שליח לקדשלו אלא אשה שיכול הוא לקדשה בשעת השליחות, עכ"ל. והוא דין הגמראבנזיר. והמשנה למלך שם הביא דברי התוס' בשם ר"ת וכתב, ואח"כ הוקשהלהם דא"כ דכל שבידו לעשות לא חשיב מחוסר מעשה, למה הוצרך ר"ת לומרדטעמא דאשה עושה שליח להפריש חלה לאחר שתלוש הוא משום שיכולה המשלחתלהביא עיסה מגולגלת, אימא דשאני עושה שליח לקדש לו אשה נשואה שאיןביד המשלח שיגרשנה בעלה, ולפ"ז אין בידו לקדשה עכשיו, ומשו"ה אינועושה שליח שיקדשנה לו השליח לאחר שיגרשנה בעלה. אבל באומר שיפרישחלה לאחר שילוש חשיב שפיר שליח כיוון שביד המשלח ללוש ולהפריש הימנהחלה. ועל כן לא אמרינן דמילתא דאיהו לא מצי עביד לא משוי שליח אלאבדבר שאינו בידו, אבל דבר שהוא בידו אף שמחוסר מעשה מצי מישוי שליח,ולזה תירצו דמ"מ בהאי טעמא לחודיה לא סגי לן למימר דמצי למיעבד שליחכיוון שבידו ללוש ולגלגל, מדאמרינן בפרק הבא על יבמתו כו', ומאי קאמבעיא ליה, והא בידו לבא עליה ולגרשה, אלא ודאי כיוון דהשתא לא מצילגרשה לא מישוי שליח, כיוון דמחוסר מעשה לבא עליה, הכא נמי כיווןדהשתא איהו לא מצי להפריש חלה לא חשיב מה שבידו ללוש ולגלגל לעניןשיוכל לעשות שליח כיוון דמחוסר לישב וגלגול. ע"כ לשון המשל"מ. העולה מדבריו דכוונת התוס' להוכיח מההיא דיבמות דכל שמחוסר מעשהלא אהני בידו, ולכן פירש ר"ת שהבידו הוא לא שיכול ללוש ולגלגל שהואמעשה, אלא הבידו הוא שיביא עיסה מגולגלת. והגר"א בביאורו לשו"ע(יו"ד סי' שכז סק"א) כתב על דברי התוס', פירוש דמשום האי טעמא מהשבידו ללוש שיכול לעשות שליח, אלא משום ה"ט כיוון שיכול להפריש עתהמעיסה מגולגלת, משא"כ ביבמה שאי אפשר לגרש בלא ביאה בשום תקנה,עכ"ל. ופשט דבריו נראה כסברת המשל"מ דמחוסר מעשה לא אהני אע"ג דהויבידו, והבאת עיסה מגולגלת לא איקרי מחוסר מעשה. אלא שבסברא קשהלהבין מאי נפ"מ בין מחוסר מעשה של יבום ולישה או של קנין עיסהוכיו"ב, וצ"ע. (ובשו"ת חקרי לב אבהע"ז סי' מו האריך בדברי המשל"מ,ויבואר לקמן). אלא שכל זה גרם להם לפרש כן בכוונת התוס' כיוון שפירשו הא שבידולהביא עיסה מגולגלת, היינו על בעל הבית, אבל לפי מה שעולה מפירושרבינו פרץ הכהן, נמצא שהכוונה היא על השליח, וכל השקלא וטריא בתוס'אינה אלא לבאר דלא סגי במה שהמשלח מצי עביד, אלא בעינן נמי מצי עבידשל השליח בשעת מינוי השליחות, ואי לא מצי עביד השליח שליחותו בשעתמינוי השליחות לא הוי שליח. ולכן הביא התוס' את הגמ' ביבמות, דקשיאלהתוס' אמאי לא יוכל הסופר לכתוב גט ליבמה כדי שיגרשנה היבם לאחריבום, והרי בידו ליבמה בעל כרחה, ומתוך כך הוכיח דלענין שליחות לאסגי במה שביד המשלח לעשות, אלא צריך שגם ביד השליח יהיה אפשר לעשותשיהיה עתה ראוי לזה, והכא הוי רק ביד המשלח ולא ביד השליח, לכןהוצרך ר"ת לומר שביד השליח להפריש מעיסה מגולגלת שלו על של המשלח,והוי בידו השתא, ולכן שפיר נעשה שליח להפריש חלה, אע"פ שאין בידוללוש את העיסה, אך לענין המשלח לא צריכים לזה, הואיל ובידו ללוש. והנה איתא ביבמות (נב,א-נב,ב) אמר רמי בר חייא הרי אמרו אמר אחדללבלר כתוב גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה הרי זה גט מפני שבידולגרשה, ולאשה בעלמא אין גט מפני שאין בידו לגרשה. בעי רמי בר חייאליבמתו מהו, כיוון דאגידא ביה כארוסתו דמיא או דילמא כיוון דלא עבדבה מאמר לא, תיקו. וכתב רש"י דלאשה בעלמה אינו גט הואיל כשנכתב לאהיה ראוי לגירושין. וכתב בתוס' מהר"ם שבשיטת הקדמונים שם (וכן הואבתוס' מהר"ם ורבינו פרץ מקורביל מהדורת ר"ה פרוש), משמע שאם המתיןלכתבו עד שכנסה דהוי גט, ור"י מפרש דאפי' המתין לכתבו עד שכנסה אינוגט דכיוון דבשעת הצווי לא מצי מישוי שליח, אינו יכול לעשות שליחלאחר שיבוא שעה הראויה ליעשות שליח, וכן מוכח פ"ב דנזיר (יב,א)דקאמר האומר צא וקדש לי אשה אסור בכל הנשים שבעולם, ומודה ר' יוחנןהיכא דאין לה לא בת ולא בת בת כו' ולא אחות, ואפילו היו לו לאחרמכן, דבההיא שעתא הוו מתנסבו לגוברין ולאחר כך נעשו פנויות, וטעמאמפרש התם משום דכל מילתא דלא מצי עביד שליח לא מצי מישוי, דכיווןדבשעתא שעשה שליח לא היה יכול לעשות שליח לאותם נשים שהיו נשואות,אינו יכול לעשות שליח לאחר שיראה השעה דאיהו מצי עביד, עכ"ל. ובפירוש רבינו אברהם מן ההר שם האריך בשאלה זו ועיקר דבריו הואדנחלקו הקדמונים אם כתיבת גט צריכה שליחות, או אינה צריכה שליחות,ואילו בעינן שליחות, הרי מפורש בגמ' בנזיר שאין מינוי השליחות חל אםנעשה בשעה שאינה ראויה. אלא שלדעתו אכן כתיבת גט א"צ שליחות, ולכןאין הנידון שם אלא משום דין כתיבה לשמה, והיינו טעמא דכיוון דבשעהשנכתב לא היתה בת גירושין הוה כנכתב שלא לשם גירושין, ולפיכך אילוהיה הגט נכתב בשעה שכבר היתה ראויה לגירושין, הגט כשר, ואע"פ שהסופרנתמנה לכך בשעה שעדיין לא היתה ראויה. אלא דקשיא ליה להר"א מן ההר,א"כ איך אמרינן בגיטין (מה,א) למ"ד אדם מקנה דבר שלא בא לעולם שאדםכותב לעבד לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשיו. וכתב לתרץ, וי"ל דלאדמי דהתם העבד היה בר שחרור שהרי היה עבד, מיהו הוא לא היה אדון,ולא היה בידו לשחררו, והא מילתא תליא אי אדם מקנה דבר שלא בא לעולםאו לא, עכ"ל. והנה בתוס' ביבמות שם (נב,ב, ד"ה ולאשה) כתב בשם ר"י דהא דלאמהני לאשה בעלמא היינו דוקא למ"ד דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם,אבל למ"ד אדם מקנה הוי גט דבידו לגרשה, כמו בשחרור דמהני בלוקח עבדע"מ לשחררו, וגט ושחרור שוים לכל דבר, דילפינן לה לה מאשה. וכן הואבתוס' הרא"ש שם, ודלא כר"א מן ההר המחלק בין עבד לאשה. ובאמת דבריהר"א מן ההר אינם מובנים לי, וכי הנותן גט לאשת איש שיחולו הגירושיןכאשר תתגרש מבעלה והוא ישאנה, יהני משום שנאמר שעתה היא אשת אישוראויה לגירושין, כמו עבד שעתה הוא ראוי לשחרורו. ואולי יש מקוםלחלק בין גט לשחרור. דגט צריך גם לשמה של האשה וגם לשמו של הבעל,משא"כ בשחרור שדי לנו בשמו של העבד המשתחרר וא"צ לשמו של האדון.(וראה לשון הרמב"ם פ"ו מהל' עבדים ה"ה, ובספר מכתבי תורה להר"יראזין והר"מ קאלינא סי' קצב-ה, ובקרית מלך שם). אמנם לשיטת התוס'נמצא דלמ"ד אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, אפשר לגרש את אשת חברו כמושמשחרר את עבדו של חבירו. והתוס' בנזיר שהבאנו לעיל שהוכיח מהסוגיא ביבמות דלא אהני הךדבידו לכונסה כדי להכשיר את הגט בכותב ליבמתו, משום דלענין שליחותלא סגי בזה, והביאור הוא שאצל השליח לא הוי בידו. נמצא דסבר כשיטתהקדמונים דכתיבת גט צריכה שליחות, ולפ"ז נמצא שגם אם נכתב הגט לאחרשכבר יבמה, אין הגט מועיל, שהרי נכתב שלא בשליחות הבעל. אך לא נתבארמה צדדי הספק בגמ' שגם עלה בחיקו, האם מועיל הגט אם לאו. ויש לפרשדבזה גופא נסתפקה הגמ' אם גם השליח צריך להיות ראוי לשליחות או לאו,וכיוון שהוא ספק, והיינו ספק של תורה, שפיר אמר התוס' שאי אפשרלעשות מעשה לענין הפרשת חלה אם ליכא בידו גם אצל השליח. ובאמת בעיקר הפירוש בספק הגמ' לענין יבמתו נאמרו בראשוניםפירושים אחרים, שאין הנידון על כשרות הגט לאחר היבום, דכתב תוס' שם,אין לפרש דמבעיא ליה אם גירשה בגט זה לאחר שיבמה יבומים גמורים איהוי גט אי לא, דפשיטא דאין ניתרת בגט זה לשוק דהא בההיא שעתה לא היהבידו לגרשה ולהתירה לשוק ע"י גט זה כו', עכ"ל. והיינו דלדעת תוס' לאאהני מה שבידו לכונסה וממילא לגרשה, אבל לא נתבאר טעמא מאי, דמלשוןתוס' נראה שאין החסרון בשליחות, אלא גם אם היבם עצמו כתב את הגט הואפסול. ואולי יש לפרש שהטעם משום דלא הוי לשמה וכדלעיל, ועדיין צ"ע. אמנם רש"י שם פירש שהספק הוא האם תוכל להתגרש בגט זה. ובתוס'הרא"ש שם פירש, משום דיבמה יש לדמותה לארוסה בחד צד שיכול לעשות בהדבר בעל כרחה שיוכל לגרשה בגט שיבוא עליה ואח"כ יגרשנה, הילכך קרינןביה בידו לגרשה בגט, כיוון דבעל כרחה יכול לבוא עליה ולגרשה, אודילמא השתא מיהא כל זמן שלא בא עליה כאשה אחרת דמיא, עכ"ל (וכן כתבהרא"ש בפסקיו יבמות שם סי' ה). והנה הרא"ש הזכיר להדיא טעמא דבידולכונסה, אבל לא ביאר הצד השני של הספק דהשתא מיהא לא כנסה, וצ"עכוונתו. (וע"ע בחידושי הרשב"א והריטב"א שם שאף הם פירשו כהרא"ש,ועיין בקרן אורה שם). אך עכ"פ לדברי התוס' בנזיר נמצא להדיא שאם היבם עצמו כותב את הגט אין כל ספק שהגט כשר כיוון דהוי בידו, וכל הספק בגמ' הוא רק עלהשליח. והאורח מישור שם תמה בזה, דפשיטא ליה שגם על היבם שכותב גטנסתפקה הגמ', והטעם הפסול הוא כדאיתא ברמב"ם (פ"ג מהל' גירושין ה"ו)משום דלא הוי לשמה, וכן מוכח מהתוס' ביבמות שם שהביא משטר שחרורשכותב בעצמו, וש"מ שאין חילוק בין כותב בעצמו או ע"י שליח. ובאורחמישור האריך בדברי הרא"ש ביבמות, ובמחלוקת הראשונים אי הוי חסרוןלשמה או חסרון הקנאת דבר שלא בא לעולם. ודרך אגב יש להעיר שמה שכתבשאם נשבעה האשה להתקדש לו אקרי בידו לקדשה, וממילא לא הוי דבר שלאבא לעולם, ואיכא רק חסרון לשמה, דבר זה תמוה לי, וכי בגלל שבועה שלהבידו לקדשה בעל כרחה, זאת לא שמענו, וצע"ג. גם לא נתבאר בדבריו איךמהני בשחרור למ"ד אדם מקנה דבשלב"ל, והרי מ"מ איכא חסרון לשמה, וכפישעמד בזה הר"א מן ההר, ולא ביאר האורח מישור כוונתו בזה. ובסוף דבריו הביא את שאלת ר"ת בתוס' איך ממנים שליח להפרשת חלה,וכתב דאין זו קושיא, דכמו שמבואר בטור (יו"ד סי' שכז) שאפשר להפרישבעודו קמח שתחול ההפרשה לאחר שתהא עסה, ממילא אפשר בעשיית שליח, וכןכתב הפרישה שם (סי' שכח) בטעם הלכה זו, והביא גם מדברי הב"י שם.וראה גם בחידושי רע"ק איגר (יו"ד סי' שכח) שכתב כן, והביא להאורחמישור והפרישה. אלא שלדברינו עפ"י רבינו פרץ הכהן מיושב הכל, ודברי כל הפוסקיםמדויקים להפליא, דבסי' שכ"ז הביא הטור בשם הר"א ממיץ בספר יראים(סי' קמח), שאם מפריש קמח ואמר כשתיעשה עיסה יחול עליה שם חלה דבריוקיימים, ולא מיירי כלל בענין שליחות. ומה שכתב שם שהטעם הוא דקי"לכר"א בן יעקב, באמת הב"י שם הביא מהסמ"ג שכתוב כן, וכן הוא ביראים.אך עיין בביאור הגר"א (סק"א) דטעמא משום דהוי בידו, והב"י שם הוסיףבשם ספר התרומה (סי' פג) שמטעם זה קחי קמח ולושי עוגות והפרישי חלה,(וכן גם בב"ח שם), דהרי השליח יש לו רשות גם על הלישה, וא"כ לאצריכים טעם נוסף כדי שיהיה שליח, (וראה בשו"ע שם ס" א). אמנם בטורסי' שכ"ח ס"ג כתב שאין מפרישים חלה בלא רשות בעל העיסה, ומיהו אםנתן רשות לאחר להפריש אפי' בעודו קמח מועיל אע"פ שעדיין לא נתחייב.וכתב הב"י שהמקור הוא בתוס' בנזיר בשם ר"ת דיש בידו להביא עיסהמגולגלת (עיין ש"ך שם סק"ז), והיינו דהכא אינו שליח על הלישה אלא עלהפרשת חלה בלבד, ולכן צריך להך טעמא, ונסתלקו כל הקושיות. (ובתועפותראם על היראים שם אות טז האריך בדברי המפרשים ובדברי הגר"א,ולהמבואר א"ש). גם בספר ברכת ראש על נזיר שם נתקשה בפירוש דברי התוס', וכתבכהאורח מישור דהטעם ביבמה אינו משום שליחות אלא משום לשמה, אלאשבפירוש הדברים יצא לחלק דהואיל ועיסה מצויה בשוק איקרי בידו,ובודאי שלפי כל האמור אין כל קושיא בתוס', וא"צ לדחוק כדבריו. ובאבני מלואים (סי' לה סקי"ג) האריך בדברי התוס' בנזיר, ויצאלפרש שלענין שליחות לא אהני מה דהוי בידו וכפי שהוכיח מהך דביבמה,דהואיל וצריך דעת השליח לא איקרי בידו, ולכן בעצמו יכול לכתוב גטליבמה, אבל ע"י שליח אי אפשר, ולדעתו כך היא מסקנת התוס' שאכן איאפשר למנות שליח על הפרשת חלה. והקרן אורה בנזיר שם כתב שלא מצא טעםבדברים אלו דבגלל שצריך דעת השליח, על כן אקרי שאין זה בידו,והדמיון שהביא לזה במקדש את אשתו לאחר גירושין אינם ענין זה לזה,דהתם לא הוי בידו לקדשה, ולכן הוי דבשלב"ל, אבל הכא איהו מצי עבידוהוי בידו, והוי כדבר שבא לעולם, עיי"ש. והאבני מילואים הוסיף וציין שלשיטת התוס' אם כתב היבם עצמו את הגט הרי זה כשר, ואילו ברמב"ם מפורש שאינו כן, וכפי שהובא למעלה,והטעם הוא משום חסרון לשמה. ועוד כתב לישב קושית הב"י (אה"ע סי'קלב) ואח"כ הקשה עפ"י שיטת הרמב"ם דבכה"ג ליכא לשמה, איך מהניבשחרור לכשאקחך הרי אתה קנוי לעצמך מעכשיו, והרי שחרור צריך לשמה,ובכה"ג ליכא לשמה, וכקושית הר"א מן ההר. והאבני מלואים כתב עפ"ידרכו שאכן אין זה גט שחרור גמור, והנידון הוא רק לענין ממון, עיי"ש(והוא עפ"י דבריו בקצה"ח סי' ר סק"ה. והאריכו המפרשים בביאור הספקבגמ' לענין יבמתו, אם החסרון הוא משום לשמה, ראה באבנ"מ וקרן אורהביבמות שם, ובשו"ת בית אפרים אבהע"ז ח"א סי' קיא, ועוד). ויש להוסיף את דבריו של הגאון רבי אלעזר משה הורוביץ בחידושיו למסכת נזיר שם בספרו אהל משה שכתב, צ"ע דהתם לאו מענין שליחותאיירי, אלא משום דנכתב הגט קודם הכניסה, ולא הוה ראוי בשעת מעשה ולאהוה לשמה. גם מדמייתי מיבמתו נראה דמאשה דעלמא ל"ק, דל"ה בידו שתלויברצונה, א"כ הלוקח מן השוק אינו בידו רק ברצון המוכר. אך לענ"ד דכלדבר שגם הוא ישנו בשליחות אינו מעכב השליחות, כגון לקנות מקח שיכוללעשות שליח אינה מעכבת כלל ההפרשה, הן אם עשאו שליח ע"ז הן שלא עשהכלל על הקניה, וכן בגט בכתבו ותנו וכן אם אמר לזה כתוב ולזה תן, הןאם אמר רק תן גט זה שאכתוב, ואף אם אמר לו כתוב גט לאשה זו כשאקדשנההוי שליח, ובפרק רבן גמליאל שם הוי מצי למימר בלא שליח שכתב בעצמוקודם הנישואין, אלא קמ"ל דאפילו בשליח דוקא אם כתב קודם הנישואיןפסול, כנ"ל, ע"כ לשונו. (וראה גם בשו"ת ראשי בשמים יו"ד סי' לזשהאריך בביאור דברי התוס', ועיין גם בתורת מיכאל סי' סא). גם הגרעק"א בתשובותיו (מהדו"ק סי' קמא, וכן בספר גנזי רעק"א סי'כה) נתקשה בדברי התוס' איך יכול אדם לומר כתבו ותנו גט לאשתי,ולעשות שליח להולכה, כשעדיין לא נכתב הגט, ועדיין אי אפשר לעשות אתהגירושין, ואף שבידו לכתוב וליתן, הרי סובר התוס' דמ"מ לא מקרי מציעבד כיוון שמחוסר מעשה, ובחלה הטעם דיכול להביא עיסה אחרת ולקרותשם, וזה לא שייך בגט, והניח בצע"ג. וכבר קדם להקשות כן המחנה אפרים(פ"ג מהל' גירושין דין טו), עיי"ש. והנה פשוט שלפי דברינו אין כל קושיא, ובודאי באמר לשליח שיכתובויתן, הרי בידו של השליח לכתוב ולתת, וכמו באומר לשליח ללוש עיסהולהפריש חלה. אמנם הגרא"מ הורביץ הרי הוסיף לשאול איך הדין באומרלאחד לכתוב ולשני לתת, והיינו שמינוי שליח הולכת הגט אינו כולל אתכתיבת הגט, ולכאורה בזה באמת נאמר דלא הוי בידו של השליח. אך באמתגם בזה אין כל קושיא, דבשלמא בהפרשת חלה הגדר הוא שלפני שנעשית עיסהאין כלל דין הפרשת חלה, ולכן הוי בכלל דבר שלא בא לעולם, אבלבגירושין אם הגט אינו מוכן נחשב הבעל כאינו בתורת גירושין, הריבודאי יש לו כח הגירושין, ומה שעדיין לא נכתב הגט אין זה מגרע את כחהבעל לגרש. ומצאתי בקרן אורה בנזיר שם שהביא את קושית הגרע"א בשםראשונים, וכתב לישב כדברינו. (אך עדיין צ"ע בתוס' ישנים עירוביןיג,א, דמי שידיו קטועות אינו יכול לעשות שליח על כתיבה, ואע"פ שהואבתורת כתיבה, ועיין בשו"ת אבני נזר או"ח סי' יג, ובשו"ת זכרוןיהונתן אבהע"ז סי' ב אות פד). וראיתי בשו"ת אבני נזר (אבהע"ז סי' ח אות לו) שכתב דהא דמבוארבגמ' שאי אפשר למנות שליח בדבר שאין הדבר ראוי להעשות עתה, דהיינודוקא שהוא חסרון מצד המשלח, אבל אם החסרון הוא מצד השליח לית לן בה,וציין להרי"ף פ"ב דקידושין, ולהרמב"ם פ"ט מהלכות אישות. ולעת עתה לאידעתי פשר כוונתו, דהרי"ף והרמב"ם הביאו את הסוגיא בנזיר ותו לאמידי, וכאמור לפי החולקים על התוס' נכונים דברי האבנ"ז, והחסרוןביבמה הוא רק משום לשמה ולא משום שליחות, אך לפי התוס' הרי החסרוןהוא בדין שליחות, אך י"ל דהואיל ובגמ' שם נשאר בתיקו, א"כ זהו ספקאם תועיל שליחות. (וראה שרשי הים פ"ז מהלכות גירושין בענין זה). ובשו"ת חקרי לב (אבהע"ז סי' מו) האריך בהלכה זו, והביא את שיטת הבני יעקב (דף נא) שלמסקנת התוס' אי אפשר לעשות שליח, וכפי שלמדהאבני מלואים, ולכן תמה על הפוסקים שפסקו שאפשר לעשות שליח, עיי"שבמה שדן בדברי המשל"מ, ובמה שפירש את דברי התוס' וראייתם מיבמה.והביא שם מהשטמ"ק בנזיר שם בשם הר' עזריאל שכתב, אמנם יכול אדםלעשות שליח לשחוט פסחו קודם י"ד, וכן להפריש חלתו קודם גלגול ואע"גדלאו איהו מצי עביד, והיינו טעמא הואיל ויכול להקנותם הפסח או הקמחאו הדמים ליקח בשוק וכל שבידו לעשות לאו מחוסר מעשה הוא, עכ"ל.והוסיף החקרי לב דכן הוא בסמ"ג (עשה קלד) בשם ר"י, יכול אדם לעשותשליח לתרום מכל התבואות שיהיו לו כשיבואו לעולם מאחר שיכול ליתנםלשליח שיקנם לו קרקע לפירותיו, כן פירש ר"י בענין כל דלא מצי עבידלא משוי שליח, עכ"ל. הרי שמיישב בזה את שאלת ר"ת. ומצאתי באור זרוע (ח"א הלכות חלה סי' רכא) שלאחר שהביא אתהסוגיא בנזיר כתב, ומשמע משם לכאורה דאין אשה יכולה לומר לחבירתהקחי קמח ולושי לי עיסה והפרישי חלה, הואיל שבשעת הצווי עדיין היאקמח ואינו ראוי לחלה, דהמפריש חלתו קמח לא עשה כלום, הלכך צריכהלומר לה לאחר גלגול שכבר נתחייבה בחלה ויכולה בעצמה להפריש חלהיכולה נמי לשוויה שליח, ור"ת הורה שיכולה אשה לשוויה שליח להפרישהחלות מכל עיסות שיהיה לה עד עולם, אע"ג דהשתא לית לה עיסה ואינהיכולה להפריש חלה, מ"מ כיוון דכל שעה שרוצה יכולה ללוש עיסה ולגלגללהפריש חלה, א"נ יכולה לקנות עיסה מגולגלת בסוף העולם שחייבת בחלהיכולה נמי לשוויה שליח. ורבינו יצחק ב"ר שמואל פי' הואיל ויכול ליתןלשליחו מעתה כל העיסות שיקנה בשבילו, לכך מפריש חלה כאילו הן שלו,ולא אתברר לי האי טעמא, וכדברי ר"ת נראה בעיני, עכ"ל. והנה גבי האופן שהזכיר האור זרוע בתחילה, שאומר לשליח קח קמחולוש והפריש חלה, כלומר שהוא שליח גם על הלישה, כבר הבאנו לעיל בשםהיראים שלא קשיא מידי, כיוון שהן ביד המשלח והן ביד השליח ללוש עיסהולהפריש חלה. ותו מה שהביא האור זרוע בשם ר"ת דהשליחות היא על הפרשתחלה גרידא, הרי בזה הביא הסברא שיש לו עיסה או שיכול לקנותה, וכאמורסברא זו מועילה בין על המשלח ובין על השליח. אמנם מה שהוסיף האו"זבדברי ר"ת שיכול להפריש החלות מכל עיסות שיהיה לה עד עולם, הדבריםצריכים תלמוד, וכמו שיבואר לפנינו בס"ד. ומש"כ האו"ז בשם הר' יצחקב"ר שמואל הטעם שיכול להקנות, והאו"ז כתב על כך ולא אתברר לי האיטעמא, צריך לפרש מה כוונת הר"י ב"ר שמואל, ואמאי לא ניחא ליה להאו"זבהך טעמא. ולכאורה נראה דהן הן הדברים שנתבארו בשיטת התוס', כלומרדגם להאו"ז היה פשוט דלא סגי במה שיכול בעל הבית להפריש עתה חלה ע"ידהוי בידו, אלא בעינן נמי שאצל השליח יהא בידו, ועל כך מייתי טעמיהדר"י ב"ר שמואל, ונראה כוונתו כך, שהרי הטעם שאין בידו להפריש חלההוא כיוון שאין בידו ללוש העיסה, דאילו נעשה שליח גם ללוש העיסהשפיר דמי, וכנתבאר לעיל, נמצא אפוא שהחסרון הוא מה שאין השליח בעליושל הקמח, אך בידו של המשלח להקנות לו את הקמח, אלא שאין רצונו לעשותכן, וכמו כן אין רצונו לתת לו רשות ללוש העיסה מתי שירצה, אלא הואמשלח אותו רק על ההפרשה, ולכן לא הוי בידו של השליח להפריש חלה,אמנם אפשר שיתנו הבעלים לשליח קנין כלשהו בקמח שלענין הפרשה הואהבעלים, ולכן שפיר מפריש אע"פ שבשעת המינוי עדיין הוי קמח, וזה הואאפוא טעמו של ר"י ב"ר שמואל. אך האו"ז לא סבר כדעה זו, ונראה דהרי מ"מ לא נעשה שום מעשההקנאה, ולפי האמת הקמח אינו של השליח אלא של בעה"ב, ואין לשליח בושום קנין, ושליחות לא צריכה קנין, וגם אם נעשה קנין, הרי אינו אלאעל אמיתת השליחות, וכמבואר ברמב"ם (פ"ה מהלכות מכירה), ולכן הדראקושיא לדוכתא, (ועיין בחידושי הגר"ח סי' צ עמ' נב). אלא שיש מקוםלומר דאפשר לאדם להפריש על של חבירו ואפי' אינו שליח, אלא סגי ברשותהבעלים, ולא אתמעט מקרא אלא התורם את שאינו שלו בלא רשות בעלים, אבלאי איכא רשות בעלים לא צריך שליחות. ואם נקטינן כן, הרי אין כל שאלהכלל על מינוי השליחות. ומתוך שדנו הראשונים על הכשר השליחות, ש"מדלא אהני בלאו הכי, וכן מוכח ממה שלומדים שליחות מתרומה מן הפסוק"כן תרימו גם אתם", כדאיתא רפ"ב דקידושין, וגם דברי הר"י ב"ר שמואלמורים שהנידון הוא משום דהוי כאילו הקנה לו וכאילו הן שלו, ולאנתבאר הגדר בזה. וזהו אפוא טעמו של האו"ז שלא ניחא לו בהאי טעמא,אלא שכאמור מתוך הדברים למדנו שהנידון הוא לא רק על המשלח אלא אף עלהשליח. והנה בשו"ת קול אליהו למהר"א ישראל (ח"א אבהע"ז סי' טז), האריךבענין מילתא דלא מצי עביד שליח לא מצי מישוי, והביא את קושית אביובשו"ת משאת משה (יו"ד ח"ב סי' יא), בהא דאיתא בפרק האיש מקדש, האומרלחברו צא והרוג את הנפש הוא חייב ושולחו פטור משום דאין שליח לדברעבירה, דלמה צריך להך טעמא, תיפוך ליה דמילתא דלא מצי עביד לא מצימישוי שליח. והאריך בזה וכתב שגדר של לא מצי מישוי היינו דוקא שאיאפשר שיחול אותו הדבר שהוא עושה, אבל כל מה שהוא יכול לעשותו אע"פשהוא ע"י איסור איקרי מצי עביד ומהני השליחות. ולכאורה לפי דבריונסתרו כל דברינו, שהרי עפ"י האמור נמצא שאין השליח יכול להתמנותלשליחות אם הוא עצמו אינו יכול לעשות את השליחות בשעת המינוי, ולכןאינו יכול להתמנות לשליח לתרומה על פירות מחוברים שלא קיבל רשות עלתלישתם או על הפרשת חלה כל שהוא עדיין קמח, כיוון שאין לו רשות ללושהעיסה, ולכן מה דמהני השליחות הוא מטעם שיכול להפריש מפירות ועיסהשל עצמו. ולכאורה לפי האמור מאי איכפת לן בזה, והרי אם עבר ותלש אתהפירות בלי רשות, בודאי שנתחייבו בתרומה, וכמו כן גם מי שלש קמח שלחבירו שלא מדעתו בודאי שהתחייב בחלה וכמו שעולה מדברי השאגת אריה(סי' צד), וכמו שביארו העמק יהושע (סי' ח) והמנחת ברוך (סי' עד).וא"כ הרי השליח נמי בידו לתלוש וללוש, ואע"פ שנעשה באיסור שאין לאדםרשות לעשות בשל חבירו, מ"מ לפי המתבאר זה איקרי בידו, וכל זה לאכדברינו, ואכתי צ"ע. (אמנם יעויין בקונטרס קדושת לחם שבסוף ספר פסקיחלה להרשב"א סי' כ תשובת הר"י דינקלס בעל אמונת יוסף, שאין העיסהמתחייבת בחלה אם נילושה שלא מדעת בעה"ב, ולא הביא מכל האחרוניםשהבאנו). אכן נראה שיש לפקפק בעיקר דברי הקול אליהו, דעפ"י הסברא ישחילוק בין איסור שבין אדם למקום, דאז אפשר לומר שהוי בידו אע"פ שהואבאיסורא, לבין איסור שבין אדם לחבירו, כלומר, שהדבר תלוי בעשייהבממונו של חבירו שלא מדעתו, זה לא אקרי בידו אם יכול לעבור ולגזולאו כל כיו"ב, ולכן לא חשיב בידו של השליח, וכמו שנתבאר מדברי התוס'.ומה שהקשה מהאומר לשלוחו צא והרוג את הנפש, דתיפוק ליה דלא הויבידו, קושייתו היא שהרי אין זה בידו של המשלח, ולא הזכיר כלל דצריךבידו של השליח. ולכאורה נראה שיש ליישב, דשאני שליחות להרוג את הנפש וכיו"במשליחות הפרשת תרומה וכדומה, דעד כאן לא אמרו בגמ' דבעינן שיהא יכולהמשלח לעשות את השליחות בשעת המינוי, וכמו"כ השליח לפי האמורבדברינו, אלא בשליחות שהשליח מקבל את כח שליחותו מהמשלח, ולולא שקבלכוחו ממנו לא יוכל לעשות דבר, דאי אפשר לאדם לתרום את של חבירו אולעשות קנינים בשל חבירו או לקדש ולגרש אשה וכל הדומה לזה, אבלבהאומר לשלוחו צא והרוג את הנפש הרי אין השליח צריך לקבל ממשלחו אתהכח והאפשרות להרוג, וכל גדר השליחות הוא שמתחייב המשלח על מה שנעשהדבר עפ"י ציוויו, ולכן מתייחס מעשה השליח אל המשלח, בזה לא שייךהכלל שכל מה דאיהו לא מצי עביד, ולא רק על שעת המינוי לא שייך כללזה, אלא אפילו על שעת עשיית מעשה השליחות עצמו נמי כן הוא, שכלשהשליח עושה עפ"י צווי המשלח הוא נחשב שליח לחייב את שולחו, אלאשבזה איכא הכלל שאין שליח לדבר עבירה, ברם במקום שאין הכלל זה, אלאיש שליח לדבר עבירה, שפיר נחשב מעשה זה כמעשה של המשלח ולכן חייב.(ועיין בחידושי רבי שמשון יהודה הכהן שקאפ בקונטרס השליחות סי' חוסי' יב). ותו יש להוסיף במאי דפשיטא לן לעיל עפ"י האחרונים שהעושה עיסהבקמח של חבירו שלא מדעתו מתחייב בחלה, ראיתי בישועות מלכו (פ"אמהלכות תרומות ה"י) שדן בביאור מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש בירושלמי(סוף פ"ה ממעשרות) בממרח פירותיו של חבירו שלא מדעתו אי טובל, ור"יסבר דטובל, ופירש הר"א פלודא שהטעם הוא משום זכין לאדם. והוא דחהדבריו דהרי גם מירוח נמלים מהני, ולא שייך בזה זכין לאדם, ומ"מ נקטשם בשיטת הראב"ד דבעינן ניחותא דבעלים דומיא דהכשר לקבלת טומאה.ושוב חזר והביא להוכיח עפ"י הירושלמי (סופ"ג דתרומות) דצריך דעתבעלים, ומירוח בלא דעת בעלים לא טובל. אבל מסיק שקשה לדחות סוגיתהירושלמי דמירוח שלא מדעת ונגמר מאליו חייב. וראה באמרי בינה (או"חדיני פסח סי' כד) דעושה עיסה מקמח של חבירו שלא מדעת בעלים תליאבמחלוקת ר"י ור"ל בירושלמי, וקי"ל כר"י שמתחייב כמו שפסק הרמב"ם(פ"ג מהל' מעשר ה"ז). ומ"מ צ"ע עפ"י פירוש הישועות מלכו בדעת הראב"דדנקט שם דבגזלן לא יועיל מירוח שלו לחייב, דצריך ניחותא דבעלים,(וראה בזה בדרך אמונה על הרמב"ם הל' תרומות פ"א הי"ג בבה"ל ד"הוכן), ומ"מ אם צריך ניחותא דבעלים יש לעיין אם זה איקרי בידו, שהרימ"מ אם ליכא ניחותא דבעלים אינו מתחייב, ומ"מ לענין פירות מחובריםלפי המבואר בתוס' בקידושין (סב,א, ד"ה אין) דלא חייל תרומה במחוברמשום דדריש בספרי ממנו ולא מהמחובר, ובודאי בזה לא שייך ענין ניחותאדבעלים, ועדיין צ"ע לפירוש רש"י שם דטעמא דבעינן מידי דמידגן ונאסףבכרי. ובנידון זה ראיתי בחידושי רש"י הכהן שקאפ (ח"ד, קונטרס השליחותסי' יח-יט) שהאריך בביאור דברי התוס' בנזיר וביבמות. והביא (בסי' ב)את פסק הרמ"ה (בטור חו"מ סי' רמג סט"ו) שאם אמר כתבו וזכו לו בשטראע"פ שכתבוהו יכול לחזור בו, דבההיא שעתא אכתי ליתא לשטרא בעולםואין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ותמה עליו הגרש"ש (בסי' ג) א"כ איךמועיל שליחות כל גט דכתבו ותנו, הואיל ועדיין לא נכתב הגט, והביאשכן הקשו האחרונים על התוס' בנזיר שם, (ראה דורש לציון דרוש יג,נתיבות המשפט סי' רמג, שו"ת הגרע"א סי' קמא). והגרש"י שקאפ כתב לישבכתירוץ הקרן אורה שהבאנו לעיל, (וראה גם שערי יושר ש"ו פי"ז). והביא(בסי' ד) את דברי נתה"מ שם (סק"ו) שכתב להשוות דברי הרמ"א עם דבריהתוס' בנזיר, שכמו שאי אפשר לעשות שליח להפריש חלה בעודו קמח, דאיןאדם יכול לעשות שליח בדבר שלא בא לעולם, ואילו החולקים על הרמ"ה שםחולקים על התוס', אך הוא לא הסכים עמו. ובסוף חידושי מסכת גיטין להגרש"י שקאפ נדפסה תשובה בענין נשטיתאם משלישים לה גט, ועיקר דבריו הם בדברי התוס' בנזיר. וכתב שלכאורהמשמע דרק לענין שליחות יש חסרון מאי דלא מצי עביד השתא, אבל כתיבתגט מהני לענין לשמה. ברם אין זה הפירוש הנכון, שהרי הגרע"א והאבנ"מנתקשו מאי שנא גט ביבמה מהפרשת חלה כשהיא קמח וכמו שבחלה מהני משוםשבידו ללוש, כמו כן ביבמה שייך בידו, והבאנו דבריהם לעיל. וכן הביאאת דברי האורח מישור והאבנ"מ שכוונת התוס' שכתב "ומ"מ בהאי טעמאכו'" היא להקשות על דברי ר"ת ולדחותם, ואילו פשט לשון תוס' לא משמעכן, אלא בפשיטות הולכים ומפרשים דבריהם הקודמים. וכן דחה דבריהנתה